הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "וארא": דמותה של מנהיגות עם עוצמה

בית דניאל תל אביב. בוא אלינו לשבת, ח"כ מיקי זוהר

בית דניאל תל אביב. בוא אלינו לשבת, ח"כ מיקי זוהר

פרשת "וארא" – השנייה לפרשות חומש "שמות". משה ואהרון מתייצבים לפני פרעה וגם לפני בני ישראל. שבע המכות הראשונות – ולבו של פרעה עדיין כבד ואטום.

מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

משה ממשיך לנסות ולהביא את בשורת השחרור אל העם, אך נתקל באדישות. לא רק לבו של פרעה כבד, אלא גם לבם של בני ישראל:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו ט)

על פניו ה"עבודה הקשה" היא זו שצריכה הייתה להקדים את "קוצר הרוח", שהרי היא הובילה אליו. בחירתה של התורה להקדים את הרוח לעבודה, מרמזת אולי שעיקר העבדות הייתה בשעבוד הרוח, בהנמכתה, בקיצוצה, ושבמקום בו יש אורך רוח ורוחב רוח – ניתן להתמודד גם עם "עבודה קשה". המדרשים ותרגום יונתן (תרגום התורה לארמית) מציעים באותה הרוח שהעבודה הקשה אליה מתייחס הפסוק היא לא עבודת החומר והלבנים אלא העבודה הזרה שאימצו בני ישראל בשבתם במצרים.

איכותם של החיים החופשיים והריבוניים נמדדת גם ובעיקר ברוח. גם השנה הזו תקציב המדינה מקצה הרבה פחות מאחוז אחד לטיפוח התרבות בישראל.

על מה צווינו לראשונה?

למרות האירועים הסוערים, נמשך גם השבוע הדיון (בעצם, הצעקות) על מהותה של היהדות הישראלית. חה"כ מיקי זוהר יודע היטב שהצעת החוק שלו לאסור כליל על כל פעילות מסחרית בשבת לא עתידה לעבור, אך הוא ניצל אותה היטב כדי לחרף את "מדינת תל אביב" וחוסר יהדותה.

בתחילת הדרך, נעשה על ידו עוד מאמץ כלשהו להתייחס גם להיבטים הסוציאליים של סוגיית המסחר בשבת. מהר מאוד הפך הוויכוח לעוד התכתשות מכבידה על אותנטיות ועל הבעלות על המסורת היהודית.

טוב היה עושה חבר הכנסת זוהר (וגם חלק מווכחני הצד השני) אם היו מקדיש עצמו לדיון אמיתי בהיבטים החברתיים והסוציאליים של השבת והיו מוצאים דרך לייצר שבת ישראלית שיש בה מנוחה ורגיעה לאדם העובד מצד אחד וכבוד לבחירות התרבותיות של אזרחי ישראל, מן הצד השני. אחד הפסוקים של פרשת השבוע והמדרשים שנגזרו מהם היו יכולים להיות בסיס ראוי לדיון:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יג)

משה ואהרון נשלחו אל פרעה – מה בדיוק נצטוו להביא אל בני ישראל? ישעיהו ליבוביץ' בשיחותיו של פרשות השבוע הפנה את תשומת הלב למדרש המופיע במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי לפיו משה ואהרון הצטוו להביא לבני ישראל את מצוות "שחרור העבדים". כך, עוד בהיותם עבדים, עוד בהיותם במצרים, מצטווים בני ישראל על הימים בהם הם יהיו בעלי הכוח.

על פי המדרש יציאתם של בני ישראל מבית העבדים נעשתה רק לאחר "הסכם" בו התחייבו בני ישראל לא להיות משעבדים בעצמם.

הריבונות היהודית הראשונה בארץ ישראל נסתיימה בגלות בבל, אולם הנוכחות היהודית בה חוסלה עם בריחתה של שארית הפליטה למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם. ממצרים יצאו בני ישראל ולמצרים שבו. בנבואת החורבן האחרונה שלו מוכיח ירמיהו את עשירי ירושלים שחזרו וכבשו את עבדיהם למרות שהתחייבו לשחררם.

מבחנה של הריבונות היהודית ומבחנה של השבת היהודית הוא בראש וראשונה המבחן החברתי. במבחן הזה אפשר לאמץ עמדה כזו או אחרת, אבל מי שמדבר על שבת יהודית בישראל ועיניו לא בזכויות העובדים, אלא בוויכוח מיותר וחצוף במי אוחז בשטר הטאבו על התורה – שלא יטיף לנו על זהות יהודית.

מי שמתעניין לקרוא עוד בסוגיה מוזמן לעיין במאמר שלי על סוגיית המסחר בשבת והפתרונות הראויים לה שהתפרסם בידיעות אחרונות.

הוא משה ואהרון

בחלקה הראשון של הפרשה, עוד לפני המכות, מפרטת התורה את שושלת היוחסין של משה ואהרון. חוקרי המקרא מציעים שהדבר בא להדגיש את בחירתם ואת הבחירה העתידית בשבט לוי כשליחיו של אלוהים לבני ישראל. באותה מידה ניתן לקרוא את שושלת היוחסין, רגע לפני הנסים הגדולים שהשנים מחוללים, כתזכורת לכך ששני בני אדם, ילודי איש ואשה, התייצבו לפני פרעה ובראש בני ישראל.

ולא רק זאת. בסיומה של שושלת היוחסין מופיע הפסוק הבא:

"הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו כו)

בתחילת הפסוק "הוא אהרן ומשה" ובסופו: "הוא משה ואהרן". "הוא" – שניהם כאיש אחד. פעם זה ראשון ופעם זה ראשון – "מלמד ששקולין זה לזה" (תוספתא מסכת כריתות). רגע לפני תחילתו של מסע המנהיגות המשמעותי ביותר בתולדות העם הנולד, מעניקה התורה קווים לדמותה של מנהיגות בעלת עוצמה: מנהיגות בשר ודם, מנהיגות ענווה, מנהיגות שיודעת לחלוק את הכתר.

ועוד בעניין חבר הכנסת מיקי זוהר:

נולדתי בתל אביב, גדלתי בתל אביב, ועד היום רוב חיי מתנהלים בה (למרות מגורי ברמת גן). כבר לא מעט שנים אני מהרהר באפשרות לחיות מחוצה לה (יש לזה לא מעט יתרונות), אבל השבוע למשמע המתקפה של חבר הכנסת זוהר על העיר העברית הראשונה, הרגשתי לוקל פטריוטיות עירונית. חה"כ זוהר כנראה לא בילה שבת בתל אביב כבר הרבה שנים, כאשר הוא דיבר על מדינת תל אביב.

הוא לא ביקר בעשרות מנייני התפילה האורתודוכסים בעיר ובטח לא במניינים הרפורמים של בית דניאל, בחמש החבורות הקונסרבטיביות, במכינות הקדם צבאיות, ובאין ספור קבלות השבת ואירועי התרבות בהם מדברים על פרשת השבוע, שרים וחוגגים.

הוא לא ראה כמה עונג שבת יש לאלפי המטיילים בפארק ובטיילת, לא נהנה מביקור במוזיאון; הוא לא ראה איך ביפו מתחברים ביחד יום החול של התושבים הערבים עם השבת היהודית של תושביה דוברי העברית. הוא לא ראה איך העיר העברית הראשונה חוגגת את השבת בפסיפס מרשים מאד של רוח וגם של חומר.

אז איך אומרים במקומותינו? חבר הכנסת מיקי זוהר – אנחנו מזמינים אותך לעשות אצלנו שבת.


על ייאוש ותקווה בפרשת השבוע

השבת הקרובה היא אחת מן הפעמים הבודדות במהלך השנה בהן אנו מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה. הסיבה לכך היא החיבור (המתרחש אחת למספר שנים) בין יום השבת, ראש חודש ניסן, והשבת האחרונה בסדרה של ארבע השבתות סביב חודש אדר, בה מנוצלת קריאת התורה למתן תזכורת על עניינים שונים הקשורים בחודש, בחג הפורים ובחג הפסח (שבת שקלים, שבת זכור, שבת פרה והשבת שלנו – שבת החודש).

בספר התורה הראשון תיקרא פרשת השבוע "ויקרא" הראשונה מבין פרשות החומש השלישי. בשני – תיקרא הפרשה המיוחדת לראשי חודשים; ובספר השלישי תיקרא הקריאה המיוחדת לשבת החדש, מתוך ספר שמות. קריאה זו פותחת בדברי אלהים למשה ואהרון לקבוע את חודש ניסן כראש החודשים ובהוראות הניתנות לעם לקראת היציאה ממצרים. בפסוקים הנקראים גם מופיע הציווי לחוג את חג הפסח לדורות.

החיבור בין פרשת ויקרא לענייניו של חודש ניסן מעמיד את השבת הקרובה, בין השאר, בסימנה של סוגיית המנהיגות והאחריות האישית והקהילתית לטעויות. אחת מן העניינים המרכזיים המפורטים בפרשת ויקרא הוא דיני קרבן החטאת, המוקרב בגין עבירות שנעשו בשגגה. התורה אינה מסתפקת בקביעת דין כללי לעניין זה, אלא טורחת לפרט ארבעה תרחישים: שגגה של הכהן; שגגה של הציבור כולו; שגגה של הנשיא ושגגה של היחיד. אחת הדרכים להבין פירוט זה הוא הרצון לעקור את המחשבה כאילו ישנו בעל משרה או ציבור כל שהוא, רמים ככל שיהיו ובעלי משרה משמעותית ככל שיהיו, שפטורים וחסינים מפני הטעות ומפני הצורך לטול עליה אחריות. בהקשר זה מעניין לציין שהחוק הישראלי בניגוד אולי לדין התורני (בדומה לחוקי הנזיקין של מדינות רבות) פוטר את רשויות השלטון ואת שליחיהן מאחריות נזיקית בגין רשלנות.

אחד העניינים שמשכו את תשומת לבם של הפרשנים במרוצת הדורות היה העובדה שביחס לכהנים, לציבור בכללותו וליחיד – נקטה התורה בלשון של אפשרות ותנאי: "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", ואם נפש אחת תחטא…" (ויקרא פרק ד). לעומת זאת בעניינו של הנשיא נקטה התורה בלשון של קביעה: "אשר נשיא יחטא…". הבדל זה הוביל פרשנים רבים כדוגמת רבנו בחיי (ספרד, המאה ה-13), חזקוני (צרפת המאה ה-13), ספורנו (איטליה, המאה ה-16) והנצי"ב מוולוזין (פולין, המאה ה-19) להציע שבעלי שררת השלטון, בהכרח עתידים לשגות ומוטלת עליהם חובה אימננטית להכיר בטעויותיהם ולטול עליהן אחריות. כך תיאר את העניין הספורנו בדבריו הקצרים:

"ועל עוול המלך אמר "אשר נשיא יחטא", כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו: "וישמן ישורון ויבעט"  (דברים לב, טו)".

שנים רבות קודם לפירושים אלו העניק רבן יוחנן בן זכאי, משקמה של היהדות לאחר החורבן השני, פירוש סמוך וקולע לביטוי "אשר נשיא יחטא": "אמר רבי יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו" (בבלי, הוריות י ע"ב).

בצדה של פרשת ויקרא גם לפרשות ראש החודש ושבת החודש נגיעה לעניינה של המנהיגות. במסכת ראש השנה במשנה נמצא הד לקביעה שא' בניסן הוא ראש השנה המקורי של עם ישראל. לאחר שהבכורה הועברה לא' בתשרי, נותר יום זה כראש השנה למלכים ולרגלים. על יסוד הקביעה הזו עוגן בחוק הישראלי מעמדו של ראש חודש ניסן כיום הזיכרון הממלכתי לנשיאי ישראל וראשי ממשלתה. ביום הזה כדאי אולי להזכיר את דברי התורה על שהיה ראש וראשון למנהיגי ישראל: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). לא פחות חשובה ונוקבת היא נבואתו של הנביא יחזקאל בחתימת ההפטרה המיוחדת לשבת החודש. לאחר הדיון בתפקידו ובמעמדו המיוחד של הנשיא, לרבות בתוך מתחם המקדש ובימי חג ומועד, מוסיף הנביא את הקביעה הבאה:

"כה אמר אדני יהוה כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהיה אחזתם היא בנחלה… לא יקח הנשיא מנחלת העם להונתם מאחזתם. מאחזתו ינחל את בניו למען אשר לא יפצו עמי איש מאחזתו" (יחזקאל מו).

בשבת הראשונה לאחר מערכת בחירות שעסקה לא מעט בדוגמה האישית הניתנת על ידי מנהיגי ישראל ובנכונותם גם להודות בטעויות, ולנוכח תוצאות הבחירות, יש לקוות כי החברה הישראלית תשכיל בעתיד להצמיח מקרבה מנהיגות ענווה, שנזהרת משררת השלטון. מנהיגות המוכנה להכיר בטעויות ומאמצת לעצמה רף מחיר של התנהלות אישית וציבורית. לקוות תמיד מותר. להתייאש – אסור.

ועוד מילה אחת בעניין של הבחירות: החל מהמאה ה-16 התפתח בקהילות ישראל המנהג לקבוע את היום המקדים את ראשי החודשים, כמעין יום כיפור קטן – יום של חשבון נפש, שלאחריו מגיע ראש החודש בעל הסממנים של חג, ובתוכם אמירת תפילת ההלל בקיצור. שלושה ימים אחרי הבחירות נראה לי שהמודל הזה של יום כיפור קטן ולאחריה אמירת "מחצית ההלל" נכונה למי שמשתייך למחנה המפסיד (כמוני למשל). אחרי הנשימה העמוקה, טוב שנעשה חשבון נפש, תוך שאנחנו זוכרים שלא "לזרוק את התינוק עם המים" ותוך שאנו מוצאים את הדרך לצאת מחשבון הנפש עם היכולת גם לומר מחצית מן ההלל ועם ההכרה שגם אם החודש מתחיל ללא ירח תלוי בשמים אט אט האור גבר.

שבת שלום וחודש טוב.