הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת תרומה: מנהיגות בלב המשכן

פרשת תרומה היא השביעית לפרשות חומש שמות, והראשונה בין ארבע פרשות העוסקות בתוכניות להקמת המשכן והכנת כליו ובמימושן של התוכניות, הלכה למעשה (פרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי). אחרי הפרשות הרבות שהתמקדו בסיפור העלילה של עם ישראל (ממשפחה לשבט, ומשבט לאומה), ואחרי פרשת יתרו ופרשת משפטים, שהתמקדו ברעיון של הציווי האלוהי ואורחות החיים הנגזרים ממנו – ממקדת פרשת תרומה את תשומת הלב שלנו ביסוד נוסף ומרכזי של החיים הדתיים והחיים הקהילתיים: המעשה הפולחני והטקסי.

קריאת הפרשה אינה קלה. היא עמוסה בפרטים טכניים של המשכן וכליו, ואלו רק מעצימים את תחושת הריחוק של הקורא והלומד בן ימינו, הממעט בחשיבות המעשה הפולחני. תחושה זו הייתה ככל הנראה גם נחלתם של בני דורות עבר. זן הסיבה אולי לכך שבמרוצת הדורות הזמינה הפרשה קריאה יצירתית, שביקשה למצוא בפרטים המדוקדקים משמעויות ותובנות המשתרעות אל מעבר למפרט הטכני של המשכן.

במעין משחק מלים ניתן להציע כי בלי מדרש ופרשנים, רבים ניסו להפוך את המפרט הטכני למפרט תכני. אנסה לעשות זאת גם אני ביחס לכלי אחד של המשכן, החשוב מכולם – ארון הברית.

על עץ וזהב

השבוע הלך לעולמו חתן פרס ישראל דוד רובינגר, שצילומיו ותמונותיו הם ספר הפנים האמיתי של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. בתוכניות רדיו וטלוויזיה רבות עסקו בתמונותיו המפורסמות: מתמונת שלושת הצנחנים הניצבים ליד הכותל המשוחרר בעיצומה של מלחמת ששת הימים ועד לתמונותיו האלמותיות של דוד בן גוריון.

הבוקר באחת מהתוכניות הזכירו שתי תמונות פחות מוכרות של הצלם והאמן. את שתיהן מצאתי לאחר מכן בביתי באחד מהספרים שתיעדו את עבודתו. בשתי התמונות מככב ראש ממשלתה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין, שהשבוע מלאו 25 שנים לפטירתו (ד' אדר ב' תשנ"ב). באחת רואים את תמונתו של ראש הממשלה מתכופף על מנת לסייע לרעייתו עליזה ז"ל להכניס רגלה לתוך הנעל בעת טיסה לביקור רשמי. בשנייה, גם היא בעת טיסה, רואים את ראש הממשלה תופס תנומה על שני מושבי מטוס צמודים, עם רגליו חצי מקופלות וכרית פשוטה תחת ראשו.

חשבתי על שתי התמונות הללו של דוד רובינגר ז"ל בעת שקראתי את פסוקי הפרשה המתארים את החפץ הראשון של המשכן עליו מצווה משה: ארון הברית – ארון העדות.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ, וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה י-יא)

הארון, משכנם של לוחות הברית, נעשה מעץ, שצופה זהב מחוץ ומבפנים. לנוכח כמויות הזהב הרבות הנזכרות בפרשה, סביר להניח שניתן היה לצקת את הארון כולו מזהב, כראוי לחפץ המקודש ביותר במשכן – משכנם העתידי של הלוחות. מה ניתן ללמוד מהשילוב בין העץ והזהב? אולי ברוח תמונותיו של דוד רובינגר ובמיוחד ברוחו של רה"מ מנחם בגין ניתן לקרוא את תיאור ארון העץ מצופה הזהב כסמל לדרכם הראויה של מנהיגים, המתייצבים בלב המשכן (לא סתם מכונה ביתה של הכנסת בשם משכן הכנסת).

מנהיגות זקוקה לסוג מסוים של הוד והדר ואפילו של גינוני שררה. הללו מבטאים ומטפחים יחס של כבוד, כובד ראש ורצינות. על כך אמרו כבר חז"ל: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול" (בבלי, קידושין ל"ב ע"ב).

כתלמידה ואחד ממנהיגיה של הציונות הרוויזיוניסטית, מנחם בגין האמין בתורה הזו והיה ממבטאיה המובהקים. עם זאת, מבחנה האמיתי של המנהיגות הוא האם גינונים אלו הם מהותה של המנהיגות או ציפוי חיוני אך חיצוני לה בלבד. מדרש דברים זוטא מציע שהארון נבנה מעץ "לפי שהתורה נקראת עץ חיים". יש המציעים שהזהב הנוצץ ראוי לסמל את תוכנו של הארון ושל תכולתו. המדרש מציע שדווקא העץ, הנסתר מהעין, מסמל את המהות האמיתית.

ההבחנה בין מנהיגות שגינוניה הם כל שדרתה לבין מנהיגות שהגינונים הם מעטפת חיצונית לתוכן של ממש ולצניעות היא אותה האבחנה בין ארון הברית מצופה הזהב לבין עגל הזהב שכולו זהב.

בצוואתו ביקש מנחם בגין שיקברוהו בהר הזיתים בקבר פשוט ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. רבים וודאי יסכימו שגם הבקשה הזו ל"ארון קבורה" מעץ ולא מ"זהב" סמלה את גדולת מנהיגותו.

ומכיוון שגם השבוע הזה מסתיים עם הקלטות של מנהיגים, הנה עוד מדרש נפלא על הארון, המתמקד הפעם דווקא בציפוי הזהב מחוץ ומפנים:

"'מבית ומחוץ תצפנו' – לפיכך הארון מצופה זהב מבית ומחוץ, לומר לך שתלמידי חכמים צריך שיהא תוכו כברו…" (משנת ר' אלעזר פרק י"ג)

הלוואי שנזכה לעוד הרבה תמונות של מנהיגים הנרדמים להם על שני מושבי מטוס צמודים והמתכופפים לסייע לנשותיהם לנעול את נעליהן. הלוואי ונזכה לעוד הרבה מנהיגים שתוכם כברם.

שבת שלום.

נ.ב חמש שנים לפני מותו בא דוד רובינגר לרחבת הכותל על מנת לצלם בעצמו (בגיל 86) שלוש מחברות קבוצת נשות הכותל בתמונת מחווה לתמונת שלושת הצנחנים. השבוע ציינו את ראש חודש אדר עם נשות הכותל ונוכחנו שוב כי המאמץ הוא לעולם לא רק "מחוץ" אלא גם "מבית". כתבה על תמונת הכותל החדשה התפרסמה ב-YNET. יהיה זכרו ברוך.


השארת תגובה

פרשת "תצוה": על הדר ועל שלום

Begin,_Carter_and_Sadat_at_Camp_David_1978השבת הזו עומדת בסימנם של שני עניינים: פרשת השבוע "תצוה" והתוספת המיוחדת מן התורה שתקרא לאחר פרשת השבוע ואשר עוסקת במצוות זיכרון מעשיו של עמלק. על שם תוספת קריאה זו, הפותחת במלים "זכור את אשר עשה לך העמלק…" (דברים כה) מכונה השבת, המקדימה את חג הפורים, בשם שבת "זכור". הוספתה של הקריאה קשורה בעובדה שעל פי האגדה מתייחס המן הרשע לצאצאיו של מלך עמלק – אגג (ומכאן כינויו המן האגגי). גם הפטרת השבת מספר שמואל מתייחסת למצווה ועוסקת במלחמת שאול בעמלק, בקרע בינו לבין שמואל הנביא, ולהריגתו של אגג מלך עמלק (כאמור, אבי אבותיו של המן) על ידי הנביא והשופט הקשיש.

ראשית מחשבה אחת קצרה על פרשת "תצוה". במרכזה של הפרשה – תיאור בגדיו וכליו של הכהן הגדול, ובהם החושן והאורים והתומים. כבר בפתח הפרשה מדגישה התורה שבגדי הכהונה המיוחדים נועדו ליצירת רושם של פאר, הדר וכבוד: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח ב). ברוח זו מופיעים בספרות חז"ל התיאורים על ההדר הרב בעבודתו של הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים. תיאורים אלו שמשו בסיס לפיוט שמושר עד היום בתפילת המוסף של היום המיוחד: "אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול בצאתו מבית קודש הקודשים".

אל היסוד הזה של ההדר והתפארת שהיה גלום באהרון הכהן, צרפו בעלי המדרש והאגדה יסוד נוסף שהפך לסמלו של הכהן הראשון אחיו של משה – השלום. כך לדוגמה, בפרקי אבות אנו מוצאים את המאמר המייחס לאהרון את התכונה של רדיפת השלום: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום…" (אבות א יב).

השבוע צוין יום פטירתו ה-13 של ראש הממשלה מנחם בגין, יורשו ותלמידו של זאב ז'בוטינסקי, אבי תורת ההדר והכבוד הבית"רי. באחד מפרסומי מפלגתו פורטו השיגיו של ראש הממשלה המנוח. בטעות, ואולי לא, נשמט מן הרשימה הסכם השלום הראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית שנחתם בהנהגתו. הקשר שמציעה המסורת שלנו בין הדר לבין שלום נשמט מן הפרסום. בפגישה עם נשיא מדינת ישראל, מר ראובן ריבלין, בה השתתפתי השבוע מצאתי לקשר הזה סימנים עקבות ברורים. הדברים שציין הנשיא באותו פגישה יפים גם לעניינה השני של השבת, מצוות זיכרון מעשיו של עמלק ומחיית זכרו. המצווה הזו, על מילות הסיום של פסוקיה: "אל תשכח" מגדירה במידה רבה את קוד הדנ"א הרוחני והתרבותי של העם היהודי, כעם העסוק בשיחה בלתי פוסקת עם עברו, באמצעות הזיכרון שהוא נושא עמו. העבר היהודי, על מקורותיו ועל קורותיו, מהווה מקור השראה ולקח. כדרכו הטיב לבטא זאת ברל כצנלסון במאמרו האלמותי: "בין זיכרון ושכחה" (1935):

שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם. דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש.

מתוך הכרה זו בחשיבותו של הזיכרון ובהובלתו אל המעשה עולה גם הדרישה לחוש אחריות, כיחידים וכציבור, לדרך בה הזיכרון ההיסטורי מעצב את חיינו האישיים והלאומיים.

האירועים הקשים בפריז ובקופנהגן בשבועות האחרונים, שהצטרפו אל הפיגועים הרצחניים בבריסל ובטולוז, הזכירו לנו פעם נוספת שלמרות תקוותינו הגדולות, שנאת היהודים לא עברה מן העולם, וכי רוחו של עמלק עודנה מדריכה רבים ברחבי העולם. כיהודים ישראלים אנו צריכים לחזק את ידיהם במאמץ לקיים חיים יהודיים עשירים וחופשים בכל מקום בו חיים בני העם שלנו, ממש כשם שאנו מחזקים את ידיהם של הבוחרים לבוא ולעלות בשעריה של מדינת ישראל.

באותה נשימה אנו צריכים להזכיר לעצמנו שאין עם ואין דת שחסינים משנאתו של הזר וכי עלינו לעמוד תמיד על המשמר לבל יהפך הזיכרון ההיסטורי היקר לכר גידול פורה בעבור עשבים שוטים. ביומיים האחרונים התבשרנו על שני מקרים נוספים של אירועי "תג מחיר". לנוכח אירועי השנים האחרונות הדבר אינו מפתיע. רק לפני שנה בקרנו יחד עם אנשי פורום "תג מאיר" פועל נקיון תושב יפו, שהוכה קשות בליל פורים ברחובותיה של תל אביב. הדי הטבח שבצע ברוך גולדשטיין במתפללים במערת המכפלה בעיצומו של החג נשמעים עדין במחוזותינו, עת אחת מן המועמדים לכנסת הקרובה מקפיד מדי שנה לקרוא את מגילת אסתר עם חבריו סביב קברו של הרוצח. לנוכח העובדה שהתורה מצווה על מחיית זכר עמלק, לאחר שעם ישראל כבר נח מן המלחמות עם אויביו, האם יתכן שהתורה דברה לא רק על העמלק המאיים מבחוץ, אלא גם על האפשרות שרוחו התגנבה פנימה?

בעניינם של עמלק וצאצאיו אנו מוצאים בתלמוד הבבלי קביעה מפתיעה: "תנא: … מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (גיטין נז ע"ב). צאצאיו של עמלק, עליהם נאמר בקריאת התורה "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים" הפכו לחלק מן העם היהודי. אולי באה אגדה מיוחדת זו להזכיר לנו את מה שלמד אותו אדם שבקש להתגייר בעומדו על רגל אחת מפי הלל הזקן, שכבר הזכרנו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והשאר – פירוש הוא. לך ולמד" (בבלי שבת ל"א ע"א).

שבת שלום והלוואי וזיכרונו של העבר המשותף לנו יוביל אותנו לדבוק בתורתם של אהרון ושל הלל ולא בתורתם של אחרים.