הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

"תזריע" ו"מצורע": שמחת ההתחלה, יראת הזיכרון

השבת שלנו מפגישה אותנו עם שתי פרשות לא קלות לקריאה בחומש ויקרא: "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בענייני טומאה וטוהרה הקשורים בגופו של האדם, בנגעים המתגלים בו (בעיקר נגע הצרעת), בפצעיו ובדם הזב ממנו (ובתוכם דם הלידה ודם הנידה).

דיני שתי הפרשות רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הם תזכורת לגישה התורנית והיהודית בכלל המבקשת לגלות את הנשגב בכל היבט של חיינו – גם באותם דברים המעוררים בנו לא אחת תחושה של דחייה או תודעה של סכנה.

שבת תקומה ועשרת ימי תודה

ברוב השנים נקראות שתי הפרשות בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים. בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. במדרשת עין פרת מכנים את הימים האלה בשם: "עשרת ימי תודה". גם כאן בולטת ההתייחסות לימים המיוחדים של ראשית השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בין לידה לבין חולי

למרות שעל פניו ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית (למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנידה, מרכזית ומהותית מאוד). עם זאת, כתמיד, האתגר הניצב בפנינו הוא למצוא גם בהן היבטים רלוונטיים לחיינו האישיים והציבוריים, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו לטוב ולרע ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם.

מכיוון ששתי הפרשות נקראת ממש לפני חג העצמאות אתמקד באתגר ובלקח אחד שאני מוצא בפרשה.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב)

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים, שהוזכר כהמנון אפשרי למדינה בצד "התקווה":

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"

החיבור בין עניין הלידה המופיע בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה להמשכן של שתי הפרשות מובן מצד הפשט. גם במעמד הלידה המשמח ישנו המפגש עם הדם היוצא מן הגוף ועם ענייני הטומאה והטהרה הקשורים בו. עם זאת, החיבור בין הרגע המשמח של לידה לבין מסכת הצרות, החוליים והנגעים הנפרשת לפנינו בהמשך הפסוקים נראה תלוש ומעורר שאלות.

בין דמעה לבין רינה

כבר לא מעט חודשים אני מתייחס בכתיבה שלי ובלא מעט שיחות עם ישראלים ויהודים מן התפוצות לאתגר הגדול שעומד לפתחנו – אלו שאינם שבעי רצון מתופעות שונות בחברה הישראלית ומהתפתחויות שונות בדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. במציאות של מאבק מתמשך על ערכינו ולא מעט רגעי תסכול, קל לשכוח את רגעי הטוב – קל לא אחת להתייאש ואפילו להרים ידיים.

בגופה ובנפשה של החברה הישראלית פשו בעשורים האחרונים לא מעט נגעים והם כובשים את תשומת לבנו בדין בצדק. פרשות "תזריע" ו"מצורע" מזכירות לנו, שמי שמעוניין להסיר את הסכנה החמורה חייב כמובן להכיר בה ולא לעצום עיניו, אבל גם חייב במקביל שני דברים נוספים: להאמין ביכולת הריפוי והשיקום, ולא לשכוח לרגע את רגעי השמחה של התחלת הדרך, שממשיכים להיות חבויים כפוטנציאל גם בחלוף זמן רב. מי שאינו זוכר את "תזריע" אינו יכול באמת להתמודד עם "מצורע".

אכן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"; אבל רק אלו שזוכרים את רינת הקציר ימשיכו לזרוע גם בשנה הבאה למרות הדמעות.

שבת שנייה למחזור הלימוד של מסכת אבות. והשבת הזו, מתוך הפרק השני שיקרא בשעות אחר הצהרים של השבת, דבריו הכל כך מתבקשים של רבי טרפון: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמונה עשר ימים לעומר – אנחנו בשליש הדרך מבית העבדים להר סיני. מי שמבקש להיות בן חורין זוכר שישנם דברים שהוא אינו בן חורין להיבטל מהם.

שבת שלום ומבורך.


תגובה אחת

פרשת קדושים: בין פולחן לבין אתיקה, בין דין תורה לבין דרך ארץ

השבת המיוחדת והטעונה שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות מפגישה אותנו השנה הזו עם פרשת "קדושים" שבחומש ויקרא. בשנים שאינן מעוברות נקראת הפרשה המיוחדת הזו לאחר יום העצמאות. השנה, בזכותו של אדר ב', מהווה הפרשה רקע הולם ל"עשרת ימי הזיכרון וההודיה" של הלוח העברי-ישראלי.

פרשת "קדושים" מוקדשת בעיקרה לשורה ארוכה של מצוות. חלקן מצוות אמונה ופולחן. מרביתן מצוות אתיות, מוסריות וחברתיות העוסקות ביחסי אדם עם חברו ובבנייה של חברה על יסודות של צדק ומשפט.

עצם הכללתה של הפרשה בחומש ויקרא הידוע כ"תורת כוהנים" נושאת עמה שיעור חשוב. גם בתוך מסכת המצוות פולחניות, המתמקדות בענייני טומאה וטוהרה, מלאכת הקורבנות ותפקידם של הכוהנים והלוויים משרתי המשכן – בפסגת השיח הדתי והערכי נמצאים האתיקה, המוסר, ויחסי אדם וחברו ואדם והחברה בה הוא חי. הוגים דתיים רבים, מזכירים כי אחרי המלים הידועות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט כ) מופיעות המלים "אני יי" ומדגישים בכך שאין כאן עניין הומניסטי גרידא אלא סוגיה אמונית. על אותו המשקל ראוי להזכיר כי לפני המלים "אני יי" באות המלים "ואהבת לרעך כמןך".

המישור המרכזי בו נבחן האדם על אמונתו צריך וראוי להיות המישור שבין האדם לזולתו.

את הרעיון הזה ניתן למצוא גם במנהג להתחיל בצהרי השבת הזו את מחזור הלימוד השנתי במסכת אבות שבמשנה. המסכת הבנויה באוסף אמירות, פתגמים ותובנות חיים של חכמי המשנה, עוסקת בשני עניינים גדולים: תלמוד תורה ואתיקה אישית.

רבים ממכמני הלשון של העברית, העוסקים בענייני אדם וחברו, מקורם בששת פרקי המסכת. החל מסוף תקופת הגאונים (מאה שמינית – תשיעית) יש בנמצא עדויות לקריאת פרק מהמסכת בכל אחת משבתות האביב והקיץ. המניע המרכזי לקביעת הלימוד הוא הרצון לשנות וללמוד את המסכת בימים שבין חג החירות לחג מתן תורה, וייתכן שלשם כך אף הוסף פרק נוסף למסכת, על מנת שמספר פרקיה יתאים למספר השבתות שבין שני החגים. קריאתה של המסכת המתמצתת את עולמם הרעיוני של חז"ל לפני חג מתן תורה היא ביטוי מעשי של העיקרון הגדול "דרך ארץ קדמה לתורה" או בלשון אחת מהמשנות במסכת עצמה:

"אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות, ג ד)

אהבה, תוכחה ותקומה

אחת מהמצוות בפרשה המקדימות במעט את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת בשנאה ובתוכחה. על פי רוב אנו נוטים לקשר בין השתיים. האדם נוטה להוכיח, לתקוף, להאשים את מי שהוא אינו אוהב. פרשת "קדושים" מציעה את ההיפך:

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט יז)

היכולת להוכיח את העמית, האדם הניצב לעומתך, היא דווקא תריס בפני השנאה, לשיטת התורה; דרך להבטיח ששנאתו לא תשתרש בלבך. התוכחה מחייבת את ההתייצבות שלך למול הזולת ואת אי ההתעלמות ממנו. סביר להניח שהוא גם ישיב לך בטוב או בתוכחה נגדית.

שנאת הלב מבוססת על חיץ, על הסרת המבט מעיניו של האחר. בעקבות הכרת הערך הגדול של התוכחה, חלק מבעלי המדרש והמפרשים פירשו את חלקו האחרון של הפסוק "ולא תשא עליו חטא" כמתייחס לדרך תוכחה. לאחר שעמדנו על מעלתה, דורשת התורה, לשיטת אותם הפרשנים, שהתוכחה תיעשה בדרך בה חטא כדוגמת הלבנת פנים או אמירת דבר שקר.

במדרש ההלכה "ספרא" מובא דיון קצר בין שלושה מהחכמים שפגשנו לאחרונה בהגדה של פסח. רבי טרפון גרס שבדור הזה אין מי שיוכיח. רבי אלעזר בן עזריה הציע שבדור הזה אין מי שיודע לקבל תוכחה, ורבי עקיבא (זה שגרס "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה") אמר שבדור הזה אין מי שיודע איך צריך להוכיח.

מבט חטוף על השיח הציבורי בחברה הישראלית, ערב יום העצמאות ה-68, מלמד עד כמה האגדה הזו רלוונטית מתמיד. תוכחה, ביקורת ושיח נוקב נתפסים כסימן של שנאה ולא כסימן של אהבה. במקום להבין שתוכחה מבטאת יחס של דאגה ואכפתיות היא נתפסת לא אחת כבגידה. מתוך הניסיון להשתקתה מתחדדת שנאת הלב כלפי מי שמנסה להוכיח. מנגד, גם השאלה כיצד יש להוכיח ומה היא הדרך הנכונה והזמן הנכון לעשות זאת, נותרת פעמים רבות מדי ללא מענה משוכלל דיו.

בקהילות היהדות הרפורמית נוהגים השבת הזו לציין את שבת "תקומה" על משקל שבת "תשובה" שבין ראש השנה ליום הכיפורים. שבת תשובה היא שבת של תוכחה וחשבון נפש, ולא פחות מכך היא שבת שיש בה עדות של ברית ואהבה. אולי לנוכח סערת דבריו של סגן הרמטכ"ל ביום הזיכרון לקדושי השואה, טוב להקדיש את שבת פרשת קדושים גם למחשבה על תפקידה של התוכחה במניעת שנאה, על הקשר שבין עצמאות לשיח עצמאי ופתוח, ועל היכולת לחגוג את התקומה גם באהבה וגם בתוכחה.