הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת פנחס: האופציה הקנאית חיה בקרבנו

300px-The_Daughters_of_Zelophehadדבוק בפשט על מנת להכיר באתגר הלא פשוט

ספק אם ניתן היה לבחור פרשה מתאימה יותר לשבוע הזה מאשר את פרשת "פנחס". בפסוקיה הראשונים ובשמה מתייחסת הפרשה למעשה הקנאות שבצע פנחס הכהן, נכדו של אהרון. המעשה עצמו מתואר בפסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת. בפתח הפרשה שלנו – נמסרת ברכתו של האל לפנחס – כהונת עולם.

 "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

רבים מאלו שהתייצבו נגד השיח הקנאי והקיצוני שנשמע בימים האחרונים מעל במות מסוימות, וביקשו לעשות זאת גם בשמה של תורת ישראל, ציטטו את פרשנותו של הנצי"ב מוולוזין לפיה אלוהים מעניק לפנחס ברית שלום, על מנת למתן את נפשו הקנאית.

פרשנותו של הנצי"ב חשובה ויפה, אבל אולי דווקא השבוע יש להותיר את סיפור קנאותו של פנחס כפי שהוא, מבלי לנסות ולעגל בו פינות. מדוע? כדי להזכיר לנו שהמסורת שלנו, מהתורה והלאה, כוללת לא מעט "חומרי נפץ" קנאיים. אפשר לרכך אותם בפרשנות ובמדרש, ופעמים רבות ראוי לעשות כך. אבל ישנם גם רגעים בהם ראוי לא ליפות אותם אלא לדחות אותם בשתי ידיים ולצאת כנגדן חוצץ. לא מיתונה של הרוח הקנאית בדיעבד, אלא שלילתה מלכתחילה. לא ברית שלום, על מנת למתן את רוח הקנאים, אלא מאבק עיקש על מנת לעוקרה.

השבוע הזה, כשאקרא בפרשת פנחס, לא אחפש אחרי פרשנותו המנחמת של הנצי"ב, אלא אזכיר לעצמי עד כמה האופציה הקנאית חיה בקרבנו; עד כמה יש להיאבק בה.

פגיעתם של הקנאים אינה מכירה גבולות

פסוקה הראשונים של הפרשה מלמדים גם מי הם השנים אשר כנגדם כוון מעשה הקנאות של פנחס:

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".

פנחס הכהן המכה – בן לשבט לוי הוא. זמרי בן סלוא, האיש המוכה – ממנהיגיו של שבט שמעון. דורות לפני כן, ביצעו שני האחים, לוי ושמעון, את מעשה הקנאות באנשי שכם. על השנים האלה אמר אביהם יעקב:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה …" (בראשית מח).

פגיעתו של פנחס, צאצא לוי, בנשיא שבט שמעון, מזכירה את האמת ההיסטורית. פגיעתם של הקנאים מתקשה לשרטט גבולות. בסופו של יום היא מכוונת גם אל עבר שותפיהם לדבר הקנאות.

קול דממה דקה

המסורת המדרשית והפרשנית יצרה זיקה בין פנחס המקנא ל-יי' לבין אליהו הנביא, הפוגע בנביאי הבעל על הר הכרמל, ומצהיר לפני יי בהימלטו אל הר חורב:

"קנא קינאתי ליי אלהי צבאות" (מלכים א יט)

זיקה זו הובילה לקביעת סיפור בריחתו של אליהו למדבר כהפטרה של פרשת פנחס. בהפטרה זו מופיעים הפסוקים המוכרים:

"ויֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

אלוהים מבקש ללמד את אליהו לקח שהאמת מתגלה לא אחת לאו דווקא ברוח, רעש ואש (כפי שעשה אליהו על הר הכרמל) כי אם ב-"קול דממה דקה".

לנוכח אירועי הימים האחרונים, אולי גם ניתן לנסות לקרוא את הפסוק מאחריתו אל ראשו, ולהציע פרשנות הפוכה שאינה פחות מתאימה לאירועי הימים האחרונים. במקום בו ישנו רק "קול דממה דקה" ואין נכונות להתייצב ולהשמיע קול, שם עתיד להתפתח רעש, שם עלולה האש לאכול בחלקות הטובות ושם תסער הרוח בדרך שמפרקת הרים ומשברת סלעים.

"עת לחשות ועת לדבר".


השארת תגובה

פרשת חקת: האם ביקש משה ללכת "על בטוח"?

משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני (מתוך ויקיפדיה)

משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני (מתוך ויקיפדיה)

בדומה לפרשות אחרות בחומש במדבר, גם פרשת חקת מקפלת בפסוקיה הלא רבים התפתחויות רבות בסיפור העלילה של המסע אל עבר הארץ המובטחת. בדומה לאותן פרשות, גם בה ניצבת במרכז סוגיית המנהיגות ויחסיו של המנהיג עם עמו וקהלו.

גורל אחד למנהיג ולקהל

במרכזה של הפרשה – סיפור הגזירה על משה ואהרון שגם הם, כבני דורם, לא ייכנסו אל הארץ המובטחת. האל שציווה על האחים "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע", אינו מוכן לסלוח על בחירתם להכות בו פעמיים. התורה מסבירה את הגזירה בחוסר האמון שהפגינו משה ואהרן כלפי דבר האלוהים:

"יעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"

בצד פשט הדברים, מלמדת התורה על קשר הגורלות שחייב להתקיים בין המנהיגות לבין הקהל. לאורך כל פרשות יציאת מצרים והמסע במדבר, מציע אלוהים למשה לעשות אותו לגוי גדול תחת בני ישראל קשיי העורף. משה מסרב, פעם אחר פעם, לניתוק גורלו האישי מגורלו של העם, ומשיג בכך את סליחתו של האל. עתה, לאחר שנגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנס לארץ, נדרשים משה ואהרון לשאת בעולו העמוק והמשמעותי של הקשר הזה.

אם בני דורם לא נכנסים אל הארץ המובטחת – כך ראוי שיהיה גם גורל מנהיגיהם.

מכבד פה לכבד אוזן

הדיוק בפסוקיה של הפרשה מלמד על היבט נוסף בחטאם של משה ואהרון. בניגוד למקרים רבים אחרים,  אלוהים אינו מעניש את העם על תלונתו בהיעדר מים. בהמשכה של הפרשה ישוב העם ויתלונן לחינם על קשיי הדרך:

"וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"

כאן כבר תחזור על עצמה תגובתו הזועמת של האל:

"וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"

פרשת חקת מבקשת להבחין בין תלונת האמת של העם לבין התלונה הכוזבת, המייצגת כפיות טובה, חוסר אמונה וייאוש. משה ואהרון נכשלים בזיהויה של התלונה האמיתית ובהקשבה רגישה למצוקתו של העם. שבעי תלאות ונדודים, שבעי תלונות ואתגרי מנהיגות, הם איבדו את יכולתם לשמוע. משה כבד הפה – הפך לכבד אוזן. עוד בטרם נכשל לשמוע את ציוויו של האל לדבר אל הסלע ולא להכותו – נכשל לשמוע את כאבו של העם.

עם אובדן היכולת הזו, נגזר דינו שלא להכניס את העם לארץ.

מנהיגות היודעת להשתנות

ועוד היבט אחד בסיפור הסלע – פרשת חקת אינה הפרשה היחידה בה נזכרת הוצאת מים מן הסלע. כבר בראשיתו של מסע הנדודים נדרש משה להוציא לעם הצמא מים מן הסלע המוצק. כך מספרת פרשת בשלח, הראשונה לפרשות המסע במדבר:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה, אם כן, התנסה כבר בהוצאת מים מן הסלע על ידי הכאתו. האם ביקש ללכת גם הפעם "על בטוח"?!? האם נכשל ביכולת לנסות דבר מה חדש?!? להאמין בכוחו של שינוי, של חידוש?!? מנהיגות שאינה יודעת להשתנות, להתפתח, לצאת מן הקופסא – אינה יכולה לשרוד ואינה יכולה להוביל את העם להתמודד עם מציאות ואתגרים חדשים.

שנה עברה – מעט השתנה, (ואולי בעצם לא)

כשכתבתי בשנה שעברה על פרשת חקת, התייחסתי למסורת חז"ל המחלצת מפסוקי הפרשה את האגדה על "בארה של מרים" – אותה באר מסתורית שסיפקה מים לעם ונגנזה עם מותה של מרים כמתואר בפסוקיה הראשונים של הפרשה. ברוח המסורת שהתפתחה סביב אגדה זו בשנים האחרונות – להציב על שולחן הסדר כוס מים חיים לזכר בארה של מרים (לצד כוס היין של אליהו) – הצעתי שאחת מהמשימות הגדולות של הדור שלנו היא לחלץ מן הבאר את המים החיים והמחיים של הקול הנשי האבוד של המסורת היהודית לדורותיה.

השבוע כשראיתי את המראות בכותל המערבי של קריעת סידורן המופלא של נשות הכותל בידי גבר חרדי, שעיניו רושפות שנאה, אמרתי לעצמי שמעט השתנה בשנה האחרונה. כשראיתי אחר כך את מטר הסוכריות שנזרק על ידי נשות הכותל על ראשה של נערת בת מצווה נוספת שסיימה את קריאתה הראשונה בתורה בתפילת ראש חודש תמוז של חלוצות המאבק, הבנתי עד כמה אני טועה.

הסמכתן של נשים אורתודוכסיות לרבנות לפני שבועות מספר, הניצחון של המאבק על טבילת נשים לבדן במקוואות, שיעורי התורה והכתיבה התורנית של נשים, כינוסי הלימוד על פרשת השבוע של סיוון רהב מאיר (שיש לי הרבה מה לומר עליהם – אך בפעם אחרת) וטוריה דורשי המחשבה של מורתנו פרופ' רוחמה וייס על הפרשות ב-YNET, כל אלה מלמדים שהמאה ה-21 עתידה להיות המאה היהודית של מרים ותלמידותיה. טוב שכך.

שבת שלום וחודש טוב!


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: איפה הם כל אבותינו?

 

חצוצרות הכסף בתבליט מתקופת בר כוכבא

חצוצרות הכסף בתבליט מתקופת בר כוכבא

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, חותמת את העיסוק התורני בהקמת המשכן, התקנת כליו וכלליו והקדשת נושאי המשרה בו: הכוהנים והלוויים. נושאים אלו ליוו אותנו ברוב הפרשות מחלקו האחרון של חומש שמות, דרך חומש ויקרא – תורת כהנים; ועד לפרשות הראשונות של חומש במדבר. עם תום העיסוק בנושאים אלו מתפנה התורה להמשך סיפור העלילה של נדודי ישראל במדבר.

אם ישנה סוגיה אחת הקושרת את סיפורי העלילה של חומש במדבר בפרשת השבוע ובפרשות הבאות הרי זו סוגיית המנהיגות, תכונותיה ואתגריה. ממינוי שבעים הזקנים בפרשה שלנו, דרך מעשה הרגלים, מחלוקת קורח ועדתו, הכאת הסלע במטה והקדשתו של יהושע כיורשו של משה.

לוויים, זקנים ואנשי שורה

פרשת השבוע פותחת בהקדשתם של הלוויים לשירות בקודש לצדם של הכהנים. בהמשכה של הפרשה מורה אלוהים למשה לכנס את שבעים זקני העם על מנת ליתן בהם מן הרוח שנאצלה עליו. מינויים של זקנים אלו נועד, על פי בקשתו המפורשת של משה, שלא להותירו לבדו תחת משא העם:

"ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא יז)

בין הקדשתם של הלוויים למינויים של הזקנים מופיעה פרשת "פסח שני". לאחר שאלוהים מצווה על משה לציין את חג הפסח בשנה השנייה לצאתם ממצרים, פונה קבוצת אנשים שחגיגת הפסח נמנעת מהם, בשל היותם טמאים. בעקבות הפנייה ניתנת מצוות "פסח שני" המאפשרת לכל מי שנמנעה ממנו חגיגת הפסח לציין את החגיגה חודש לאחר מכן, על כל דקדוקיה, ב-י"ד לחודש אייר.

בצד הטמעת הרעיון של "הזדמנות שנייה", מצוות פסח שני מעניקה שיעור על מנהיגותם של אנשי השורה, אלו שאינם מכהנים בתפקיד רשמי ושאינם ידועים מראש כמנהיגי העם. מנהיגים לשעה, מנהיגים לעניין מסוים, מתקני עולם נקודתיים, אנשים שמנהיגותם נולדת מתוך צורך, אמונה בצדקתם ונחישות לתקן ולשפר.

חברה שמסתפקת רק במנהיגות פורמאלית, או כזו המתייצבת על ראש ההר ומתנבאת מחוץ למחנה, תתקשה לנוע קדימה.

תרועת אזעקה ותרועת תקווה

במרכזה של הפרשה מצווה משה על התקנת שתי חצוצרות כסף למשכן. השימוש הראשון בהן הוא לכינוס העם או הנשיאים בלבד לאסיפה. השימוש השני – להורות על יציאת המחנות להמשך המסע במדבר, במעבר מתחנה אחת לשנייה. בהמשך מזכירה התורה עוד שני שמושים לחצוצרות:

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי אלהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם וראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם…" (במדבר י ט-י)

קולן של החצוצרות נשמע הן ברגעי משבר, צרה ואיום, והן ברגעי חגיגה ושמחה. השמעת קול החצוצרה בשני המצבים ההפוכים מלמדת אולי על הצורך במנהיגות היודעת להשמיע את שני הקולות, כל אחד בעתו. להתריע בעת הצורך ולהתייצב למול האיום, ובאותה נשימה לזכור גם להשמיע תרועות של תקווה ושל אמונה בעתיד.

על מנהיגות וענווה

פרשת בהעלותך נחתמת בסיפור ביקורתם של מרים ואהרון על משה "על אודות האשה הכושית אשר לקח" (שם יב א). מרבית בעלי המדרש והמפרשים מציעים כי האשה היא ציפורה, רעיית משה, בת מדין. הביקורת לשיטתם היא דווקא על כך שמשה בחר לפרוש מחיי אישות ומשפחה עם ציפורה. מיעוט של הפרשנים מציעים כי המדובר באשה אחרת שלקח משה. גם כאן עיקר עניינה של הביקורת נוגע לפגיעה בציפורה ובתא המשפחתי.

התורה אינה חוסכת ביקורת ממרים ואהרון. הראשונה, זו אשר הייתה למשה כאם, גם נענשת בחומרה. מה מקור הביקורת, לנוכח מצוותה של התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט יז)? מדיוק בפסוקים עולה שמרים ואהרון לא הביאו את ביקורתם למשה ולא דיברו עמו או אליו, אלא דברו בו: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח…".

לאחר תיאור דבר הביקורת מצהירה התורה: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה". מה היא אותה ענווה יוצאת דופן? אפשרות אחת – נכונותו ורצונו לחלוק במנהיגות כפי שכבר באה לידי ביטוי בפרשת מינוי שבעים הזקנים. אפשרות אחרת מסתתרת בדברי התפילה של משה שיגאל את מרים מן הצרעת שבה לקתה בעקבות הביקורת. בתפילתו הקצרה מדבר משה על החטא בו חטאו שלושת האחים ולא שנים מהם בלבד: "אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו".

לקיחת האחריות, הסירוב להותירה על כתפי מרים ואהרון בלבד וההכרה כי אולי מאחורי הדרך הלא ראויה של הצגת הביקורת מסתתר גרעין אמיתי של דרישה מוצדקת – הן סוד ענוותנותו של משה וסוד גדולתו כמנהיג המכיר בערך עצמו ושליחותו, אך לא מאבד את ראשו בגאווה.

וכמאמר השיר של חיים חפר, שמוליק קראוס והחלונות הגבוהים: "איפה הם כל אבותינו, איפה הם כולם?"


שבת פרה ופרשת שמיני: מה מסתתר מאחורי המצווה העלומה?

פרה אדומה

פרה אדומה. השאיפה להיטהרות והתחדשות עדיין קיימת

השבת הזו נציין את השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות של סביבות חודש אדר – שבת "פרה". בניגוד לשבת "זכור" שהקדימה את פורים ועסקה בזיכרון מעשה עמלק לאור המסורת שהמן היה מצאצאיו, שבת "פרה" צופה כבר את פני חג הפסח. אל פרשת השבוע, פרשת "שמיני", נוסיף קריאה מתוך פרשת "חקת" שבחומש במדבר. הקריאה תתמקד במצוות פרה אדומה; אותה מצווה עלומה המפרטת כיצד יש להיטהר מטומאת המת (החמורה שבטומאות, הנגרמת כתוצאה ממגע עם גופת אדם).  קריאת הוראותיה של התורה בעניין זה נועדה להזכיר לעם את ההיטהרות הנדרשת כחלק מההכנות לעליה לרגל למקדש במהלך חג הפסח – הראשון לחגי העלייה לרגל. גם ההפטרה שנקראת בשבת זו מתוך ספרי הנביאים תילקח מתוך נבואתו של יחזקאל הקורא לעם להיטהר, ואילו ההפטרה הרגילה של פרשת "שמיני" תיוותר השנה הזו ללא שימוש.

לב חדש ורוח חדשה

מצוות ה"פרה האדומה" רחוקה מאוד מעולמנו, וכך גם המושגים של טומאה וטהרה. אם כך, מה יכולה פרשת "פרה אדומה" להציע לנו? אולי הזדמנות לחשוב על התקופה הזו המקדימה את חג הפסח ועל מהותה של ההכנה הנדרשת לקראת חג החירות.

כמעט אין בישראל משפחה יהודית שלא מורגשת בה תכונה לקראת החג. כל משפחה ומנהגיה. לא אחת מתמקדת התכונה בארגון החג, סעודת הסדר, תוכניות הנופש, סידור הבית ומציאת סידור לילדים בחופשת שלושת השבועות מבית הספר. רגע לפני תחילת מהומת ההכנות לחג, יכולה שבת "פרה" להציע את הצורך גם בהכנה נפשית, ערכית ותכנית לחג – כזו שיכולה להפוך את החג לחוויה של התחדשות וחשיבה מחודשת על מושגים של חירות. לכך חתרו ורמזו חז"ל כשקבעו, כאמור, את מילותיו של יחזקאל כהפטרה:

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו)

היעדר היכולת להיטהר מטומאת המת בימינו, בהיעדר אפר פרה אדומה, הוא שעמד ביסוד האיסור ההלכתי על העלייה להר הבית בדורות האחרונים. איסור זה הולך ונפרם בעשור האחרון בחוגים הולכים ומתרחבים בציונות הדתית ומעלה את העיסוק הציבורי בסוגיית הר הבית לרמה חסרת תקדים מאז מלחמת ששת הימים.

"חוגי המקדש" משחררים לפרקים לתקשורת הישראלית ידיעות על הניסיונות לאתר את הפרה האדומה כחלק מההכנה לקראת הקמתו של הבית השלישי. זה וודאי יהיה התוכן של השבת הזו בהרבה בתי מדרשות ובתי כנסת של שוחרי אותם החוגים. בעבורנו, אלו שרואים במדינת ישראל את הבית השלישי ומוותרים על השאיפה לחידושה של עבודת הקורבנות, גם ללא כל קשר למציאות הפוליטית והדתית שעל ההר, השבת הזו ראוי שתהיה גם רגע נוסף בו נאמר הדבר לעומקו מעל הבמה ומסביב לשולחן. יהדות המאה הראשונה והשנה לספירה ידעה לשרוד גם ללא מקדש ועבודת קורבנות; היהדות של העת הזו ראוי שתדע לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח, ללא השאיפה לחידושם.

מדוע אם כן לקרוא וללמוד את פרשת "פרה אדומה"? מכיוון שהשאיפה של היחיד ושל הקהל להיטהרות ולהתחדשות עודנה רלוונטית והעמדת זכר לדרך שעשו זאת בעבר מעשירה את הבנתנו את השאיפה הזו. באותה נשימה היא צריכה לשמש אותנו על מנת להדגיש שישנם חלקים חשובים במסורת שלנו שראוי להעמיד להם זכר, דווקא משום שאין להם מקום בהווה ובעתיד היהודי שלנו.

אש זרה

פרשת השבוע "הרגילה" אותה אנו קוראים, פרשת שמיני, עוסקת בשני עניינים: בחלקה הראשון – חגיגת חנוכתו של המשכן שהפכה לטרגדיה אישית, משפחתית ולאומית עם מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו, אחרי שהקריבו "אש זרה אשר לא צווה אותם" (ויקרא י א). אסון זה מוביל את משה לצוות על אהרון לבצע סדר של כפרה והיטהרות במשכן, שהפך לאב הטיפוס של תהליך הכפרה השנתי שנערך ביום הכיפורים; חלקה השני של הפרשה מציג לראשונה את דיני הכשרות הנוגעים למאכל מן החי ואת הדרישה להבדיל בין הטהור לבין הטמא, גם בחוויה היסודית ביותר של האדם – האכילה.

בעלי מדרש ופרשנים עסוק בשאלת חטאם של שני בני אהרון ורבים מהם הצביעו על חטא הגאווה והיוהרה שאיפיין את מעשה שחרג מן הציווי האלוהי. אירועי הימים האחרונים והוויכוח הציבורי סביב הירי שבוצע במחבל הפצוע בחברון על ידי חייל צה"ל, מעניקים לטעמי עוד רובד לפרשה הלא פשוטה. מותם של שני בני אהרון דווקא בעיצומה של חגיגת החנוכה של המשכן רגע לאחר שהאש הלא זרה ירדה על המזבח, מחדד את הקו הדק שמבחין לעתים בין הראוי למה שאינו ראוי, בין המקודש לבין הזר. מרחק של רגעים אחדים מפריד בין האש שנפתחה לעברו של המחבל שלא היה בה דבר "זר", מכיוון שנועדה לסכל את כוונתו ליטול חיים, לבין האש "הזרה" שנורתה על ידי החייל. דווקא בשל הגבול הדק הזה, והחציה הפשוטה שלו לכאורה, נדרשת אותה הבחנה קפדנית עליה מדברת הפרשה, בין הטהור לבין הטמא.

כאשר משה, הדוד, ניגש אל האח, האב השכול אהרון, הוא אומר לו במה שיכול להיתפס כאמירה חסרת רגישות לחלוטין:

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (שם ג)

דווקא במקום בו ישנה אש נדרשת אותה הכבדה האמורה למנועה את הפיכתה ל"אש זרה", דווקא שם נדרשים הכללים, העקרונות והגבולות להיחשב כקדושים. כאשר לא כך הם פני הדברים, והגבולות הולכים ומטשטשים, התוצאה הקשה אורבת מעבר לפינה.

כאשר נדרשתי השבוע לתת דבר תורה על פרשת השבוע ועל הקריאה בפרשת "פרה" העוסקת גם היא כאמור, בגבול שבין הטמא לטהור, לא הלכתי אל המפרשים המסורתיים ולא אל מדרשי הפרשה. קראתי מאיגרת הרמטכ"ל שהופצה השבוע בין חיילי צה"ל את הדברים הבאים: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה. אמר בן גוריון. מיום הקמתו חרט צה"ל על דגלו את ערך הדבקות במשימה ואת החתירה לניצחון, וקידוש ערכים של כבוד האדם וטוהר הנשק. ערכים אלו נשענים על מורשת יהודית ארוכת שנים של עם חפץ חיים…".

הלוואי וגם בתוך המציאות המטשטשת והקשה, ודווקא בשל מציאות זו, לא נהסס למתוח קו גבול ברור בין האש ההכרחית לנו לבין האש הזרה.


השארת תגובה

פרשת "תצוה": אין מנהיגים קדושים

אולמרט

אולמרט בשערי בית הכלא, השבוע

פרשת השבוע "תצוה" ממשיכה את פירוט תכניות הקמת המשכן, תוך התמקדות בהקדשת אהרון ובניו לכהונה ובבגדיהם הייחודיים.

יש רק תפקידים חשובים

בדברים על הפרשה הקודמת "תרומה" הזכרתי את דעתו של רש"י המחילה על שתי הפרשות את הכלל התלמודי ש-"אין מקודם ומאוחר בתורה". לשיטתו, מעשה העגל ולוחות הברית המתואר בפרשת השבוע הבא "כי תשא" קדם לציווי על הקמת המשכן, ושתי הפרשות "תרומה" ו"תצוה" היו אמורות לבוא בסמיכות לשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות: "ויקהל" ו"פקודי", המתארות את הקמת המשכן בפועל.

פרשנות זו של רש"י נועדה בראש וראשונה לתרץ את העובדה שלאחר מעשה העגל מצווה משה על הקמת אוהל מועד במתכונת שונה לחלוטין מהמשכן. באמצעות השינוי בסדר העלילה מיישב רש"י את העניין, אבל בדרך מתפספסת אמירה מעניינת וחשובה של התורה על אהרון, תפקיד הכהונה, ואי חסינותם של אנשי דת ואמונה מטעיות וחטאים. העובדה שהקדשתו של אהרון לכהונה מוצגת על ידי התורה עוד לפני מעשה העגל בו נכשל אהרון מזכירה את העיקרון היסודי שעובר כחוט השני במקרא כולו: אין אנשים מושלמים, אין מנהיגים חסינים מביקורת, אין מכהנים בקודש שאינם שוגים ונכשלים.

תרבות דתית שמבלבלת בין קדושת המשרה והתפקיד לקדושתו של האדם – זרה לרוחה של התורה, ואולי צריך לומר שהיא אחד הביטויים המובהקים לעבודה זרה הנעשית באצטלא של אמונה יוקדת.

חוסר היכולת להבין כי אין מנהיגים קדושים, אלא רק מלאכת קודש, קשורה בטבורה למידת הענווה, שהפכה מצרך נדיר בקרב רבים מאנשי הדת ומאנשי הציבור. בעלי המדרש שמו לבם לעובדה שלמרות שהפרשה מדברת על ציווי האל למשה ועל תפקידו של משה למול אחיו, שמו של האיש והמנהיג כלל אינו נזכר. רוב המדרשים מייחסים עובדה זו לאיום של משה, המופיע בפרשה הבאה, "מחני נא מספרך" (שמות לב לב), במידה והאל לא יינחם על מעשה העגל.

פרשנות אחרת שניתן להציע היא שבפרשה בה מדובר על תפקידו של אהרון, ראוי היה להותיר לו את הבמה כולה, וכאילו להצניע את שמו של האח הבכיר, שעליו אומרת התורה במקום אחר: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם" (במדבר יב ז). פרשנים ובעלי מדרש והלכה עמדו על העובדה שפרשת תצוה, בה לא מוזכר שמו של משה, נקראת תמיד בשבוע בו חל ז' אדר, יום פטירתו של משה על פי המדרש (השנה יצוין היום באדר ב'). יום פטרתו של המנהיג שמקום פטירתו של נודע, מצוין בשבוע בו נקראת הפרשה המעלימה את שמו.

בסיומו של שבוע בו ליווה מבטנו את כניסתם לכלא של ראש ממשלה לשעבר ושל רב שפרנסי המדינה עלו לחלות פניו ולנשק את ידו מזכירים התורה ופרשניה שיעור חשוב על צניעות של מנהיגים ועל הסירוב להעניק להם חסינות.

שירת הנודד

למרות שעיקר עניינה של פרשת תצוה בהקדשת הכהנים ובבגדיהם, חוזרת הפרשה בפסוקיה האחרונים למבנה המשכן וכליו, בהצגת פרטיו של מזבח הקטורת שהוצג במשכן. גם בהקשרו של כלי זה מדגישה התורה את הטבעות והבדים המאפשרים לשאת אותו ממקום אל מקום בנדודי העם והמשכן. בעידן בו הולך ומתעצם הדיון סביב העלייה להר הבית, טוב להזכיר שמרכז הפולחן ועבודת הקודש הראשון של העם שלנו היה מתקן נודד שהורכב ופורק פעם אחר פעם, ושגם לאחר כניסתו של העם לארץ עברו מאות שנים עד שנבנה בית הקבע.

במסורת היהודית כונה בית הכנסת: "מקדש מעט", אבל בכניסה אליו נאמר דווקא הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

מתוך האמירה הזו, וברוח הדברים שנכתבו למעלה על אי חסינות מביקורת, אציין שמכל המאמרים הרבים שנכתבו על החלטת הממשלה בנושא הכותל, צדה את עיני ואת מחשבתי דווקא אמירתו של מאיר שלו, שמי שמקדש תפילה במקום מסוים ומתעקש אליו אינו יכול להיקרא באמת "רפורמי". אני לא מסכים איתו ודעתי על ההחלטה ידועה, שהרי הייתי בין השותפים להכנתה, אבל טוב שיש מי שמתריע בפנינו להמשך ולהיזהר מיהדות של מקדש ושל כתלים.

האזהרות הללו צריכות להיות נגדנו תמיד, גם כשאנו מתעקשים על מקום של קבע.

נשלמה פרים שפתינו

את התזכורת שביקש לתת לנו מאיר שלו, הענקנו לעצמנו פעמים רבות. פרשת "תצוה" מציגה לראשונה גם את עבודת הקורבנות בציווי על קורבן התמיד המוקרב בשעות הבוקר ובשעות המנחה של כל יום. לאחר החורבן קבעו חז"ל את תפילת השחרית ואת תפילת המנחה כתפילות החובה כנגד קורבנות התמיד.

אחת מהרפורמות שחוללו ראשוני היהדות המתקדמת בנוסח התפילה היתה השמטת הבקשה לחידוש הקורבנות. באותם ימים הם גם השמיטו את הבקשה לחזור לציון. לנוכח הדי השיח הדתי בישראל, טוב שהחזרנו את הבקשה לחזור לציון והבאנו את היהדות הרפורמית לישראל. עוד יותר טוב שאנחנו מתעקשים על יהדות ללא קורבנות וללא בית מקדש. הטיב לבטא זאת חברנו פרופ' חנוך יעקבזון מעורכי סידור התפילה הרפורמי הישראלי, במלים שנכנסו לתפילת השבת שלנו כתחליף לבקשה להחזרת עבודת המקדש למכונה:

קִרְבַת אֲלֹהִים חָפַצְנוּ – אִיכָה נִתְקָרֵב?

עֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ בִּקַּשְׁנוּ – בַּמֶּה נִּתְרַצֶּה?

וְהוּא אֵל מִסְתַּתֵר, מוֹשָׁבוֹ בְּרוֹם עוֹלָם,

כָּל הַיְקוּם בְּיָדוֹ וּמַעֲשָיו עַל כָּל נֶעֶלָם.

אֶפֶס כִּי מִצְוָה צִוָּנוּ לִשְׁמוֹר בְּרִיתוֹ לְדוֹר דוֹרִים:

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

אָחִיךָ כִּי יִמוּךְ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ.

הַגֵּר כִּי יָגוּר אִתָּךְ – וְאָהַבְתָּ אוֹתוֹ.

לַשָּׂכִיר אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ – בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ.

וּמַיִם שְׁתֵה מִבּוֹרֶךָ – וַהֲנַח לַקָּהָל אֶת שֶׁלּוֹ.

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ עֲשֵׂה

וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

שְׁנוֹת חַיִּים נָתַן לְךָ הָאֵל:

הֲבֵא קָרְבָּנְךָ מִשְׁעוֹתֶךָ.

***

הלב כואב על התרחבותו של מעגל השכול והכאב הישראלי גם השבוע הזה. הלוואי ויתקיימו בנו דברי הנביא: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי…"; הלוואי שלא נחדל להאמין שאפשר גם אחרת.

שבת שלום.

 


השארת תגובה

פרשת "וארא": דמותה של מנהיגות עם עוצמה

בית דניאל תל אביב. בוא אלינו לשבת, ח"כ מיקי זוהר

בית דניאל תל אביב. בוא אלינו לשבת, ח"כ מיקי זוהר

פרשת "וארא" – השנייה לפרשות חומש "שמות". משה ואהרון מתייצבים לפני פרעה וגם לפני בני ישראל. שבע המכות הראשונות – ולבו של פרעה עדיין כבד ואטום.

מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

משה ממשיך לנסות ולהביא את בשורת השחרור אל העם, אך נתקל באדישות. לא רק לבו של פרעה כבד, אלא גם לבם של בני ישראל:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו ט)

על פניו ה"עבודה הקשה" היא זו שצריכה הייתה להקדים את "קוצר הרוח", שהרי היא הובילה אליו. בחירתה של התורה להקדים את הרוח לעבודה, מרמזת אולי שעיקר העבדות הייתה בשעבוד הרוח, בהנמכתה, בקיצוצה, ושבמקום בו יש אורך רוח ורוחב רוח – ניתן להתמודד גם עם "עבודה קשה". המדרשים ותרגום יונתן (תרגום התורה לארמית) מציעים באותה הרוח שהעבודה הקשה אליה מתייחס הפסוק היא לא עבודת החומר והלבנים אלא העבודה הזרה שאימצו בני ישראל בשבתם במצרים.

איכותם של החיים החופשיים והריבוניים נמדדת גם ובעיקר ברוח. גם השנה הזו תקציב המדינה מקצה הרבה פחות מאחוז אחד לטיפוח התרבות בישראל.

על מה צווינו לראשונה?

למרות האירועים הסוערים, נמשך גם השבוע הדיון (בעצם, הצעקות) על מהותה של היהדות הישראלית. חה"כ מיקי זוהר יודע היטב שהצעת החוק שלו לאסור כליל על כל פעילות מסחרית בשבת לא עתידה לעבור, אך הוא ניצל אותה היטב כדי לחרף את "מדינת תל אביב" וחוסר יהדותה.

בתחילת הדרך, נעשה על ידו עוד מאמץ כלשהו להתייחס גם להיבטים הסוציאליים של סוגיית המסחר בשבת. מהר מאוד הפך הוויכוח לעוד התכתשות מכבידה על אותנטיות ועל הבעלות על המסורת היהודית.

טוב היה עושה חבר הכנסת זוהר (וגם חלק מווכחני הצד השני) אם היו מקדיש עצמו לדיון אמיתי בהיבטים החברתיים והסוציאליים של השבת והיו מוצאים דרך לייצר שבת ישראלית שיש בה מנוחה ורגיעה לאדם העובד מצד אחד וכבוד לבחירות התרבותיות של אזרחי ישראל, מן הצד השני. אחד הפסוקים של פרשת השבוע והמדרשים שנגזרו מהם היו יכולים להיות בסיס ראוי לדיון:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יג)

משה ואהרון נשלחו אל פרעה – מה בדיוק נצטוו להביא אל בני ישראל? ישעיהו ליבוביץ' בשיחותיו של פרשות השבוע הפנה את תשומת הלב למדרש המופיע במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי לפיו משה ואהרון הצטוו להביא לבני ישראל את מצוות "שחרור העבדים". כך, עוד בהיותם עבדים, עוד בהיותם במצרים, מצטווים בני ישראל על הימים בהם הם יהיו בעלי הכוח.

על פי המדרש יציאתם של בני ישראל מבית העבדים נעשתה רק לאחר "הסכם" בו התחייבו בני ישראל לא להיות משעבדים בעצמם.

הריבונות היהודית הראשונה בארץ ישראל נסתיימה בגלות בבל, אולם הנוכחות היהודית בה חוסלה עם בריחתה של שארית הפליטה למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם. ממצרים יצאו בני ישראל ולמצרים שבו. בנבואת החורבן האחרונה שלו מוכיח ירמיהו את עשירי ירושלים שחזרו וכבשו את עבדיהם למרות שהתחייבו לשחררם.

מבחנה של הריבונות היהודית ומבחנה של השבת היהודית הוא בראש וראשונה המבחן החברתי. במבחן הזה אפשר לאמץ עמדה כזו או אחרת, אבל מי שמדבר על שבת יהודית בישראל ועיניו לא בזכויות העובדים, אלא בוויכוח מיותר וחצוף במי אוחז בשטר הטאבו על התורה – שלא יטיף לנו על זהות יהודית.

מי שמתעניין לקרוא עוד בסוגיה מוזמן לעיין במאמר שלי על סוגיית המסחר בשבת והפתרונות הראויים לה שהתפרסם בידיעות אחרונות.

הוא משה ואהרון

בחלקה הראשון של הפרשה, עוד לפני המכות, מפרטת התורה את שושלת היוחסין של משה ואהרון. חוקרי המקרא מציעים שהדבר בא להדגיש את בחירתם ואת הבחירה העתידית בשבט לוי כשליחיו של אלוהים לבני ישראל. באותה מידה ניתן לקרוא את שושלת היוחסין, רגע לפני הנסים הגדולים שהשנים מחוללים, כתזכורת לכך ששני בני אדם, ילודי איש ואשה, התייצבו לפני פרעה ובראש בני ישראל.

ולא רק זאת. בסיומה של שושלת היוחסין מופיע הפסוק הבא:

"הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו כו)

בתחילת הפסוק "הוא אהרן ומשה" ובסופו: "הוא משה ואהרן". "הוא" – שניהם כאיש אחד. פעם זה ראשון ופעם זה ראשון – "מלמד ששקולין זה לזה" (תוספתא מסכת כריתות). רגע לפני תחילתו של מסע המנהיגות המשמעותי ביותר בתולדות העם הנולד, מעניקה התורה קווים לדמותה של מנהיגות בעלת עוצמה: מנהיגות בשר ודם, מנהיגות ענווה, מנהיגות שיודעת לחלוק את הכתר.

ועוד בעניין חבר הכנסת מיקי זוהר:

נולדתי בתל אביב, גדלתי בתל אביב, ועד היום רוב חיי מתנהלים בה (למרות מגורי ברמת גן). כבר לא מעט שנים אני מהרהר באפשרות לחיות מחוצה לה (יש לזה לא מעט יתרונות), אבל השבוע למשמע המתקפה של חבר הכנסת זוהר על העיר העברית הראשונה, הרגשתי לוקל פטריוטיות עירונית. חה"כ זוהר כנראה לא בילה שבת בתל אביב כבר הרבה שנים, כאשר הוא דיבר על מדינת תל אביב.

הוא לא ביקר בעשרות מנייני התפילה האורתודוכסים בעיר ובטח לא במניינים הרפורמים של בית דניאל, בחמש החבורות הקונסרבטיביות, במכינות הקדם צבאיות, ובאין ספור קבלות השבת ואירועי התרבות בהם מדברים על פרשת השבוע, שרים וחוגגים.

הוא לא ראה כמה עונג שבת יש לאלפי המטיילים בפארק ובטיילת, לא נהנה מביקור במוזיאון; הוא לא ראה איך ביפו מתחברים ביחד יום החול של התושבים הערבים עם השבת היהודית של תושביה דוברי העברית. הוא לא ראה איך העיר העברית הראשונה חוגגת את השבת בפסיפס מרשים מאד של רוח וגם של חומר.

אז איך אומרים במקומותינו? חבר הכנסת מיקי זוהר – אנחנו מזמינים אותך לעשות אצלנו שבת.