הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

"תזריע" ו"מצורע": שמחת ההתחלה, יראת הזיכרון

השבת שלנו מפגישה אותנו עם שתי פרשות לא קלות לקריאה בחומש ויקרא: "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בענייני טומאה וטוהרה הקשורים בגופו של האדם, בנגעים המתגלים בו (בעיקר נגע הצרעת), בפצעיו ובדם הזב ממנו (ובתוכם דם הלידה ודם הנידה).

דיני שתי הפרשות רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הם תזכורת לגישה התורנית והיהודית בכלל המבקשת לגלות את הנשגב בכל היבט של חיינו – גם באותם דברים המעוררים בנו לא אחת תחושה של דחייה או תודעה של סכנה.

שבת תקומה ועשרת ימי תודה

ברוב השנים נקראות שתי הפרשות בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים. בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. במדרשת עין פרת מכנים את הימים האלה בשם: "עשרת ימי תודה". גם כאן בולטת ההתייחסות לימים המיוחדים של ראשית השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בין לידה לבין חולי

למרות שעל פניו ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית (למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנידה, מרכזית ומהותית מאוד). עם זאת, כתמיד, האתגר הניצב בפנינו הוא למצוא גם בהן היבטים רלוונטיים לחיינו האישיים והציבוריים, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו לטוב ולרע ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם.

מכיוון ששתי הפרשות נקראת ממש לפני חג העצמאות אתמקד באתגר ובלקח אחד שאני מוצא בפרשה.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב)

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים, שהוזכר כהמנון אפשרי למדינה בצד "התקווה":

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"

החיבור בין עניין הלידה המופיע בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה להמשכן של שתי הפרשות מובן מצד הפשט. גם במעמד הלידה המשמח ישנו המפגש עם הדם היוצא מן הגוף ועם ענייני הטומאה והטהרה הקשורים בו. עם זאת, החיבור בין הרגע המשמח של לידה לבין מסכת הצרות, החוליים והנגעים הנפרשת לפנינו בהמשך הפסוקים נראה תלוש ומעורר שאלות.

בין דמעה לבין רינה

כבר לא מעט חודשים אני מתייחס בכתיבה שלי ובלא מעט שיחות עם ישראלים ויהודים מן התפוצות לאתגר הגדול שעומד לפתחנו – אלו שאינם שבעי רצון מתופעות שונות בחברה הישראלית ומהתפתחויות שונות בדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. במציאות של מאבק מתמשך על ערכינו ולא מעט רגעי תסכול, קל לשכוח את רגעי הטוב – קל לא אחת להתייאש ואפילו להרים ידיים.

בגופה ובנפשה של החברה הישראלית פשו בעשורים האחרונים לא מעט נגעים והם כובשים את תשומת לבנו בדין בצדק. פרשות "תזריע" ו"מצורע" מזכירות לנו, שמי שמעוניין להסיר את הסכנה החמורה חייב כמובן להכיר בה ולא לעצום עיניו, אבל גם חייב במקביל שני דברים נוספים: להאמין ביכולת הריפוי והשיקום, ולא לשכוח לרגע את רגעי השמחה של התחלת הדרך, שממשיכים להיות חבויים כפוטנציאל גם בחלוף זמן רב. מי שאינו זוכר את "תזריע" אינו יכול באמת להתמודד עם "מצורע".

אכן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"; אבל רק אלו שזוכרים את רינת הקציר ימשיכו לזרוע גם בשנה הבאה למרות הדמעות.

שבת שנייה למחזור הלימוד של מסכת אבות. והשבת הזו, מתוך הפרק השני שיקרא בשעות אחר הצהרים של השבת, דבריו הכל כך מתבקשים של רבי טרפון: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמונה עשר ימים לעומר – אנחנו בשליש הדרך מבית העבדים להר סיני. מי שמבקש להיות בן חורין זוכר שישנם דברים שהוא אינו בן חורין להיבטל מהם.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת "בשלח": קריאת הכיוון הערכית של ט"ו בשבט

שקדיות טו בשבטשבת פרשת "בשלח" זכתה במסורת היהודית לכינוי "שבת שירה", על שם שירת הים הניצבת במרכזה. באופן בו מסודר הלוח העברי מצוינת שבת זו מדי שנה, בסמיכות לט"ו בשבט. השנה הזו חל ראש השנה לאילנות בשבת עצמה.

עת לדבר ועת לזוז קדימה

אחד המדרשים הידועים על פרשת "בשלח" נוגע לפסוק:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו)

בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי נכתב כך:

"באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני?!? אמר לפניו: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו" (מסכת סוטה לז ע"ב)

בשבועות האחרונים אני חושב על המדרש הזה לא מעט. רבים מאיתנו מוטרדים מאוד ממה שמתרחש בזירה הציבורית ומהכיוון בו צועדת החברה הישראלית. לא אחת יש לי תחושה שבדומה למשה, אנו מאריכים במלים, ומקצרים במעשים. על יסוד המדרש, ניתן להציע שאנחנו מרבים ב"תפילה" וב"צעקה" בדפי הפייסבוק שלנו, ומהססים לנוע קדימה ולעשות מעשה. ממש כשם שהמדרש מציע שאלוהים אמר למשה שהגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, וממש כשם שמדרש אחר הציע שהים לא נבקע, אלא לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ למים הגועשים, גם אנחנו (לרבות כותב שורות אלו) צריכים לקצר בדברים ולהבין שהגיעה העת לעשייה ולפעולה.

על אוטופיה, צדק חלוקתי ופירותיו של העץ הישראלי

לאחר שירת הים, ממשיכה הפרשה בפרשת המן, אותו מזון נסי שלווה את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנים. התורה מלמדת כי כל אחד מבני ישראל זכה למן בדיוק בכמות שנדרשה לו על מנת לכלכל את בני משפחתו. עומר של מן לכל נפש.

באופן לא מפתיע מספרת הפרשה שהיו כאלה שאספו הרבה יותר, והיו אחרים שאספו פחות מדי. בדרך פלאית, בסופו של הלקט, מצא כל אחד את עצמו עם הכמות שראוי היה שיאסוף מלכתחילה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". (שמות טז טו-יח)

מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת נפתח בחלוקה שיוויונית וצודקת של המשאב הציבורי, מעין מציאות של "כל אחד לפי צורכו וכל אחד לפי יכולותיו". מתוך מודעות לטבעם של רבים מבני האדם, מציעה התורה שהדבר חייב התערבות אלוהית ומעשה של נס. במציאות החיים הרגילה, כידוע, קשה הרבה יותר לרסן את תאוות הליקוט ואגירת העושר, כמו גם להעצים את זה שידו אינה משגת.

כפי שכבר נכתב, פרשת המן ויתר ענייני פרשת "בשלח" נקראים תמיד בסמוך ליום ט"ו בשבט, או ביום החג עצמו, אם הוא חל בשבת. מקורו של יום ט"ו בשבט טמון בשנת המס העברית הקדומה ובדרך שבה חושבו המעשרות שנלקחו מיבול המטעים מדי שנה. התורה, המשנה והתלמוד הירושלמי מתארים בפנינו את מערכת המס הקדומה, בה המעשרות שמשו לתמיכה במוסדות הכהונה והמשפט (מעשר ראשון), לטיפוח הסולידריות הלאומית והזיקה לירושלים (מעשר שני) וכמובן – לתמיכה באלו שידם אינה משגת (מעשר עני). במובן זה מסמל טו בשבט את המאמץ המשותף לגשר בין מציאות החיים התחרותית, כפי שמתגשמת פעמים רבות, לבין החזון האוטופי של "ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר".

משנותיו הראשונות של המפעל הציוני הפך ט"ו בשבט לאחד הסמלים הבולטים של ההיאחזות בארץ וחידוש הריבונות של העם היהודי על חייו. נטיעת העץ הפכה לסמלו של החג ולסמל המאמץ הלאומי. העיון בתפקידו המקורי של ט"ו בשבט והצבת פרשת המן כמעין קריאת כיוון ערכית, מזכירים כי מבחנה הגדול של הריבונות שלנו הוא לא מספר העצים הנטועים אלא כיצד אנו מבטיחים שלא רק ה"מרבה" אלא גם ה"ממעיט" ייהנה מפירותיהם.

שבת שלום וחג אילנות וצדק חלוקתי שמח.

 


השארת תגובה

פרשת שמות: רגעים קטנים של מנהיגות

mosesstrikingtherock_grebberמעטות הפרשות בתורה בהן מככבת רשימה כה ארוכה של דמויות (בעיקרן נשים) המגלות יוזמה, תושייה ואומץ כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת "שמות". ראש וראשון להן הוא כמובן משה, אך עוד קודם להכתרתו כשליח האל וכמנהיג העתידי של בני ישראל אנו פוגשים ביוכבד ובמרים, בשפרה ובפועה, בבת פרעה, בציפורה וביתרו. כולם מתבלטים ברגעים קטנים של מנהיגות ושל צעידה אל קדמת הבמה. למולם מתייצבת דמותו של פרעה, המלך שלא ידע את יוסף, המוביל את עמו לשעבד את בני ישראל ולמרר את חייהם.

פני הדור ופני מנהיגיו

פסוקיה הראשונים של הפרשה מתארים כיצד שעבודם של בני ישראל נשען קודם לכל על פנייתו של פרעה לבני עמו במסר חריף ומעורר פחד:

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה; וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ" (שמות א ט-י)

פרעה, שליטה הבלתי מעורער של מצרים, זה אשר על פיו יישק כל דבר, נזקק לעמו, לתמיכתם, לדעת קהל האוהדת שלהם ולשיתוף פעולה מצדם על מנת להוציא לפועל את תוכניתו. ממש כשם שרשימת אנשי השורה שגילו מנהיגות, תושייה ואומץ לב מקדימה את הופעתו של משה כמנהיג החדש של העם וכמבשר הגאולה, כך גם מהלכיו של פרעה לא מתרחשים רק בחצר המלוכה אלא גם ב"כיכרה וברחובה של העיר". למנהיגים יש השפעה מכרעת על דרכן של אומותיהן, אך הם לא פועלים בחלל ריק.

ההיסטוריה נוטה למקם, ובצדק לא מבוטל, את האחריות להצלחה או לכישלון, לבחירה בטוב או ברע על כתפי המנהיגים. פרשת שמות מזכירה כי האחריות הזו מתחלקת גם בין הרבה זוגות כתפיים אחרים. המוני מצרים היו שותפים למהלכיו של פרעה כשם שנשים ואנשים אמיצים רבים הכשירו בעבור משה את הדרך. בשבוע בו כותרות העיתונים עסקו שוב בדמותה של המנהיגות הישראלית, ובשעות בו נערכים חילופי המשמרות בבירת העולם החופשי – טוב לזכור שלא רק פני הדור כפני מנהיגיו, אלא גם פני המנהיגים הם כפני הדור.

ומה יהיו פניו של הדור? זו שאלה שהתשובה אליה ניתנת על ידי כל אחד ואחת מאיתנו. 

המדרון החלקלק

כשם שראשיתה של הפרשה מלמד אותנו שיעור חשוב על הזדקקותם של החזקים שבמנהיגים לשיתוף פעולה מצדו של ההמון, כך היא גם מלמדת אותנו את האמת הכואבת על המדרון החלקלק עליו ניצבים, לא אחת, עמים וחברות. במספר מצומצם של פסוקים מתארת הפרשה תהליך של הידרדרות ערכית ומוסרית מהירה, המתחילה בצעדים מדודים של דיכוי והדרה ומסתיימת בגזירה על הריגת הבנים.

פרעה לא ניגש אל עמו בראשית הדרך עם בשורת ההרג, אלא "רק" עם הקריאה לנקוט בצעדי הגנה, שימנעו מבני ישראל לחבור לאויבי הממלכה. דרך "שרי המסים" ו"ערי המסכנות", עבודת הפרך ומירור החיים, מידרדר העם המצרי מהרצון להתגונן מפני בגידה אפשרית לעמדה הרצחנית.

פרשת שמות, ועמה פרקים אדירים וקשים בהיסטוריה היהודית, קוראים לנו להיות רגישים מאין כמונו לסכנת המדרון החלקלק.

צדק לכל

בניגוד לבחירתו של אלוהים באברהם, פרשת שמות מספקת לנו סימנים המעידים על כישרונו של משה להנהגה העתידית של העם ולהוצאתו מבית עבדים. ראש וראשון שבהם הוא חוסר הנכונות לשתוק אל מול העוול. בשלושה אירועים הבאים זה אחר זה, מתארת התורה את תכונתו זו של משה: הצלתו של האדם העברי מפני המצרי המכה בו; התערבותו בריב בין שני האנשים העבריים (שמובילה לבריחתו ממצרים); והתייצבותו של משה לצד בנותיו של יתרו וכנגד הרועים המבקשים לגרשן. באירוע הראשון מתייצב משה להגן על בן עמו מפני נוגש נוכרי. באירוע השני הוא מבקש להגן על בן עמו מפני בן עמו האחר המתואר כרשע. באירוע האחרון הוא מבקש להציל נשים זרות מפני אנשים זרים הקמים להרע להן.

כך מציעה לנו התורה שחתירה לצדק, הגנה על הזולת והתייצבות נגד הרוע אינן יכולות להתגלות רק בזירה אחת – זו הפנימית ביותר, בה אנו מבקשים להגן על הקרובים לנו מפני הרחוקים. גם במצב בו עניי עירנו קודמים, המחויבות להתייצב נגד עוול חייבת לבוא לידי ביטוי ביותר ממעגל אחד של חיינו.

לשמוע, לזכור, לראות ולדעת

תכונתו של משה להתייצב נגד העוול קשורה במישרין במוטיב נוסף המופיע לאורכה של הפרשה – היציאה מן האדישות, וההימצאות המתמדת במצב של האזנה למתרחש סביבנו. כך במעשיה של מרים, הצופה באח הקטן מבעד לקני הסוף, וכך ברגישותה של בת פרעה לקול הבכי של התינוק.

פרשת שמות מזכירה לנו כי עוד קודם להכרעתו של האדם לא לשתוק לנוכח המציאות הלא צודקת הוא נדרש להבחין בה ולזהותה כדבר בלתי ראוי. אולי בשל כך, מספרת לנו התורה שמשה ראה את הסנה הבוער מרחוק והדבר עורר בו סקרנות:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג ב)

מנהיג נדרש לראות את התמונה הגדולה, אבל מנהיגים גדולים באמת מסוגלים גם להבחין בהתרחשות הקטנה. הסנה הבוער היה בסך הכל שיח שבער. יכולתו של משה להבין כי יש כאן מראה גדול היא אשר העניקה לו את הרגישות להרמות היד ולמעשי העוול.

פסוקים אחדים לפני סיפור הסנה הבוער, מתארת התורה כיצד אלוהים מחליט "לרדת מן הגדר" ולפעול למען בני ישראל:

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב כד-כה)

אלוהים שומע, ואז הוא זוכר. לאחר מכן הוא גם רואה ואז יודע. פעמים רבות אנחנו שומעים, ובכך נגמר הדבר. אנחנו שומעים – אבל לא זוכרים שהעניין נוגע לנו; שומעים – אבל מסרבים לראות; שומעים – אבל לא מוכנים להבין, להפנים ולדעת. בתוך כל מהומות השמפניה, הסיגרים והפגישות הלילות בין ברוני הכוח הפוליטי והתקשורתי התפרסם עוד דו"ח מטלטל של המועצה הלאומית לשלום הילד. ברעש שהקיף אותנו השבוע הוא נמשל לבכיו של תינוק קטן הבוקע מתוך תיבת גומא ששטה על פני המים.

האם נדע כבת פרעה לשמוע? האם נשכיל כאלוהים, לא רק לשמוע אלא גם לזכור לראות ולדעת?


השארת תגובה

פרשת האזינו: מפת הדרכים של משה

מאת Jean-Luc Ourlin - originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

מאת Jean-Luc Ourlin – originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

בוב דילן זכה בפרס נובל, ועiלם הספרות כמרקחה; האם שירה פזמונאית למחצה ופופולארית ראויה להיחשב ספרות גבוהה? לפרשת השבוע שלנו – האזינו – ובעקבותיה למסורת היהודית תשובה חיובית נחרצת. עוד בפרשה הקודמת, פרשת וילך, נאמר על שירת האזינו:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים לא כד, כח)

השירה מוצגת על ידי משה כתמצית התורה ולקחיה וכעין "מפת דרכים" מקוצרת ומתומצת הצריכה ללוות את העם בכל עלילותיו ומסעותיו בעתיד. במובנים רבים שירת האזינו היא אקורד הסיום של התורה (שלאחריה רק דברי הפרידה ופרשת מותו של משה). נדודי בני ישראל במדבר החלו בשירת הים, שנאמרה מיד לאחר חצית הים והיא נחתמת בשירת האזינו, רגע לפני הכניסה לארץ.

לא בכדי תיארו חז"ל את השירה במילים הבאות:

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא" (מדרש ספרי לחומש דברים, פ' האזינו מ"ג)

פעמים רבות מתואר העם היהודי כעם של ספר וכעם של סיפור המסופר ללא הפסקה. הוגים ויוצרים רבים השתמשו בביטוי: "הסיפור היהודי". פרשת האזינו מזכירה לנו שלא פחות משהעם היהודי הוא עם של סיפור הוא גם עם של שירה; עם ששר את עברו ואת עתידו. הפסוקים המוכרים ביותר, פרקי המדרש והאגדה המפורסמים ביותר, ומקטעי התפילה ששגורים כמעט בכל פה דובר עברית הם אלו שזכו ללחן ולמצב, אלו שנכתבו מלכתחילה או הפכו בזכות המוזיקה לשירה.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מהפכת ההתחדשות היהודית. בתי המדרש הפלורליסטים, הקהילות השוויוניות, טקסי מעגל החיים היצירתיים – כל אלה ביטויים טובים של אותה מהפכה; אבל הביטוי מובהק ביותר הוא מהפכת הניגון והשירה, שמחזירה יוצרים רבים כל כך אל ארון הספרים היהודי למסע של פרשנות מחדשת ויוצרת.

כל מי זכה להנחות תפילה או טקס יודע כיצד אולם דומם של אנשים המתקשים עם שפת התפילה וחשים כלפיה זרות וניכור, משנים לחלוטין את טעמם כאשר מדובר בשירה. לא בכדי הצביעה נעמי שמר על השירה בציבור כתחליף הישראלי החילוני לתפילה בציבור. אם ישנו רגע שבו הקהל הישראלי משיל מעליו לרגע את הציניות – זה הרגע שבו מתחילה השירה.

אם הדבר היה תלוי בי חלק גדול מהחינוך של ילדינו גם בהקשר של זהותם היהודית וגם בהקשר של זהותם הישראלית האזרחית היה נעשה באמצעות שירה (על מקומו של הריקוד נכתוב עו שבוע לקראת שמחת תורה).

כי הוא חייכם

לאחר חתימת השירה מזהיר משה את העם: "כִּי לֹא דָבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם…." (דברים לב מז). ימים אחדים אחרי יום הכיפורים גדוש התפילות, הדברים, השירה והשיחה, טוב לחשוב על האזהרה הזו של משה. קל להפוך את החגים, את מנהגיהם ואת המלים הרבות העוטפות אותם לדבר מהנה וחוויתי, אך תלוש ממרוצת החיים שלנו ומן הדרך בה אנו מנהלים אותם. האתגר במציב משה בפרשה הוא לראות כיצד הדברים ממלאים את חיינו ומשפיעים עליהם, וכיצד החגים או כל מחווה אחרת של חיבור למסורת היהודי ולזיכרון היהודי לא נשארים כדבר "ריק" שאין בו כדי למלא את מצברי הנפש לימות החולין.

הצד השני של המטבע הוא ש"הדבר" אינו יכול להיות מנותק מחיינו. מנהגים, מקראות, מחוות רוח שרחוקים מן החיים שלנו מרחק רב, לא יוכלו למלא את החיים האלה בתוכן למרות יופיים וקסמם. חיי הרוח שלנו חייבים להשרות את רוחם על חיי היום יום ובאותה נשימה עליהם לינוק מהם רלוונטיות והתאמה.

הוא והושע בן נון

בפרשות הקודמות, עוד מחתימת חומש במדבר, עמדנו על אחריותו של משה כלפי הם הגלומה בבקשה שאלוהים ימנה עוד בחייו את היורש ויסמן אותו. ב]רשה הקודמת, פרשת וילך, חוזר משה על הקדשתו של יהושע למשימה, ורק לאחר הוא עושה כן מוזמן יהושע אל אוהל מועד. בפרשה שלנו, האחת לפני הפרידה ממשה, עושה המנהיג הנפרד צעד נוסף. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". (דברים לב מד) – שירת הפרידה של משה הופכת להיות שירה משותפת שלו ושל יורשו.

משה אינו מסתפק בהצבעה על היורש ובהקדשתו אלא משתף אותו במעשה ההנהגה עוד טרם הפרידה. המדרש מציע שעוד בחייו נקט משה מהלכים המדגישים את כבודו של יהושע,  כדוגמת העמדת מתורגמן לדבריו – משל היה הוא המנהיג (מדרש ספרי פרשה שה). מנגד מציע המדרש שהתורה מכנה את יהושע בפרשה בשמו המקורי "הושע בן נון" כדי להעיד על הצניעות והכבוד בה נהג יהושע בפני משה גם לאחר שהוכתר כיורש והחל בהנהגת העם במקביל. לכך כיוון התלמוד ככה"נ כשקבע: "אדם מתקנא בכל – חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרים קה ע"ב).

גדולתו של מנהיג נמדדת בראש וראשונה ביכולתו להעמיד לעצמו ממשיכי דרך שימשיכו את מפעלו. זו הייתה אחת מגדולותיו של משה, שפרשת מותו תחתום את התורה בעוד דפים אחדים.


השארת תגובה

פרשת "וילך": להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

בעקבות השנה המעוברת, שהוסיפה ארבע שבתות לשנת תשע"ו, נקראות הפעם פרשות "ניצבים" ו"וילך" בנפרד. את שנת תשע"ו סיימנו עם פרשת "ניצבים", ובשבת הראשונה של שנת תשע"ז אנו קוראים את פרשת "וילך". זוהי בדיוק המהות של התקופה הנוכחית של הלוח העברי. התייצבות והליכה קדימה; עמידה במקום לטובת בחינה עצמית ובחינת כל הסובב אותנו, ואז יציאה לדרך מחדש.

הרעיון ממשיך ללכת

שמה של פרשה נגזר ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל הפרשה כולה עומדת בסימן הליכה, תנועה קדימה ומעבר. בפעם הראשונה, ממש לפני פרידתו מן העם, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק גזרת יי' היא זו המונעת ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שם, ג), אבל חשוב מכך, הוא מדגיש כי יי הוא זה שיעבור לפני העם לפני יהושע – " יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ… כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ… יהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו).

שבוע אחרי הפרידה המרשימה מהנשיא פרס ז"ל שיצא ובא לפני העם באין ספור צמתים, מזכירה הפרשה את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה ולצד המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם.

אין הברית מתחדשת אלא מתוך מקום של שותפות ושוויון

פרשת וילך מציגה את שתי המצוות האחרונות של התורה: מצוות ה"הקהל" ומצוות כתיבת ספר תורה – שתי מצוות שעניינן הטמעתה של התורה בנפש האישית והקיבוצית של העם. מצוות ה"הקהל" מורה על קיבוצו של כל העם בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה לטובת הקראתם של דברי התורה –

"מקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ…" (שם י-יב)

חז"ל קבעו כי את ממעמד ההקהל יש לקיים לא בחג הסוכות של שנת השמיטה אלא בתום שנת השמיטה, בחג הסוכות של השנה השמינית – הראשונה למחזור החדש של שבע השנים. על פניו, הגיוני היה לקבוע את הכינוס הלאומי דווקא במהלכה של שנת השמיטה, השנה המקודשת עצמה, בה פנוי החקלאי העברי ממלאכת השדה.

מדוע אם כן נקבע המעמד של שמיעת דברי התורה וחידוש הברית עם אלוהים לסיומה של שנת השמיטה? אולי מכיוון ששנת השמיטה מכוונת במידה רבה לצמצומם של הפערים בחברה וליצירת מציאות שוויונית יותר. החובות נשמטים (כפי שמצווה פרשת ראה בחומש דברים) ויבולה של השנה השביעית אינו רכושו של אף אדם, אלא הפקר לטובת כל המבקש לקיים עצמו. במצב הזה, המטשטש מעט את פערי הכוח והעוצמה המעמדית, ניתן לקבץ את כל העם ולחדש את הברית. אחת מאגדות חז"ל על מתן תורה, מציעה שהתורה ניתנה במדבר כדי ללמד שהיא אינה רכושו של אף אדם. היא הפקר – וכל אדם יכול לבוא וליטול.

חידושה של האמנה החברתית מחייב צמצום ולו מידתי של הקיטוב החברתי.

השבוע פירסמה השרה איילת שקד מאמר חשוב שעורר דיון ציבורי סביב זהותה של מדינת ישראל. עיקר השיח התמקד בדבריה על האיזון בין היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי ועל תפקידי בית המשפט העליון והרשות המחוקקת. ראוי גם לשים את הלב למשנתה הכלכלית, השמה דגש דרמטי של מדיניות השוק החופשי ועל צמצום ההתערבות של החברה בפעולתו הכלכלית של היחיד. מצוות ה"הקהל" מזכירה לנו שהאמנה החברתית המונחת ביסוד החיים המשותפים שלנו תלויה גם ביכולת למתן את הפערים ובמציאת המנגנונים המקדמים את השוויון החברתי. למעט פרקים מתוחמים מאוד של מחשבה יהודית ועשייה יהודית המאמינה בשיתוף כלכלי מלא (קהילות מדבר יהודה והתנועה הקיבוצית בדורותיה הראשונים כדוגמאות), המסורת היהודית מאמצת את הגישה לפיה האדם הוא האחראי העיקרי על רווחתו.

דווקא בשל כך, מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים, על מנת להבטיח שחירותו של האדם לא תתרגם לפריצת גבולות, לפרימת רשתות הביטחון ולכרסום הסולידריות. אין הברית מתחדשת אלא במקום בו כולם חשים שותפים ומוגנים. הברית הגורל והייעוד של העם היהודי והברית בין אזרחיה של מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים אלא במקום בו מוקדש מאמץ משותף לצמצום הפערים ולקידום שוויון החברתי.

תיקון מתוך תקווה

השנה העברית כוללת שני מועדים גדולים של חשבון נפש. הראשון – יום הכיפורים. השני – תשעה באב. האחד מתמקד בחשבון נפשו של היחיד. השני – בחשבון נפשה של האומה.

מסורת התפילה היהודית בנתה תהליך הכנה לקראת הימים האלה הכולל בין השאר את ההפטרות הנקראות בשבתות שלפני המועדים. לפני תשעה באב – שלוש הפטרות התוכחה והחורבן של ישעיהו וירמיהו. לפני יום הכיפורים – הפטרת שבת "שובה" מנבואות הושע ויואל. באופן מפתיע פסוקי ההפטרה של שבת "שובה" אינם פסוקי תוכחה, ייסור הנפש ואיומי עונש וחורבן. מרביתם – דברי תקווה ונחמה:

"אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד)

"וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב')

ישנו חשבון נפש הנעשה מתוך חרדה ותחושת מצור וחורבן וישנו חשבון נפש הנעשה מתוך תקווה גדולה ואמונה בכוח לשנות את המציאות. זה וזה נחוצים. את השנה העברית אנו פותחים בחשבון נפש המיוסד על הידיעה שיש בכוחנו להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו. גם האמונה הזו שייכת למורשתו של הנשיא פרס ז"ל.

מתוך מחזור התפילה שלנו לימים הנוראים:

המקום / שמואל שתל

בין אדם לחברו  
ומקום הרבה בין אדם  
ובן חברו  
לו יכלתי לאמר  
אין ביני לבין חברי  
אלא המקום בלבד.  
   
ביני לביני  
על דעת המקום  
ועל דעתי ומקומי  
וביני לבין עצמי  
לו יכולתי לומר  
מודה אני לפניך  
שהחזרת אותי  
למקומי.

 

בין אדם למקום
ואין אדם שאין לו מקום
ואין אדם שהוא ממנו פנוי
לו יכולתי לומר לפניך
אין לך אדם
שאין לו מקום
אצלי.
 
 

שבת שלו וחתימה טובה!

 

 

 

 


השארת תגובה

פרשת ניצבים: אלו שעברו מן בעולם ואלו שבאו לתוכו 

שבת פרשת "ניצבים" – השבת אחרונה של שנת תשע"ו – האחרונה לשבע שבתות הנחמה – שבת שעומדת בסימן הפרידה המרשימה מהנשיא פרס. הרמב"ן בפירושיו של פסוקי הפרשה קבע שכל עניינה בדברים לעתיד לבוא.

בערוב ימיו, ובפרשות האחרונות של התורה, נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. את הפסוק – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – פירשו המדרש והפרשנים המסורתיים לכיוון העתיד. בני הדורות הבאים הם שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואימותיהם בעת כריתת הברית. באותה הנשימה ניתן לפרש את הפסוק גם כצופה פני עבר, כ"מזמין" את הדורות הקודמים לנו להמשיך ולהיות עמנו במפעלינו.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך זיכרונותינו ואלו טמונים בתוך התקוות לעתיד.

לברוא עולמות בדיבור

מסורות קדומות המשוקעות בתלמוד ובמדרש, קובעות את ראש השנה כיום בריאתו של העולם או יום בריאתו של האדם. באחת משלוש הברכות המרכזיות של תפילת ראש השנה, ברכת הזכרונות, אנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון".

אחד מקווי המתאר הייחודיים של סיפור הבריאה המקראי, בהשוואה לסיפורי הבריאה של תרבויות דתיות קדומות, הוא מקומם של הדיבור והאמירה.

"ויאמר אלהים: יהי אור, ויהי אור". העולם נברא במילותיו של האל, שנתרגמו למציאות. אחד מפסוקיה היפים של הפרשה הוא "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". משה מדרבן את העם שלא לחשוב כי לעתיד לבוא יש להביא את דברי התורה מרחוק, מן השמיים או מעבר לים, וכי אין צורך בדמויות "גדולות מהחיים" על מנת להותיר את דברי התורה נגישים וקרובים.

לא פחות חשוב מכך הוא גם מזכיר את כוחם של הפה והלב; המילה הנאמרת והמחשבה. "בפיך ובלבבך לעשותו" – לא אחת אנחנו נוהגים להבחין בין אנשי מעשה לאנשי דיבורים. בנאומו האחרון מזכיר משה שמילים ומחשבות בוראות עולמות, ושכוחם של הלב והפה לעשות מעשים, לא קטן מכוחה של היד.

לא בשמיים היא

דבריו אלו של משה, על דברי התורה הנמצאים קרוב אלינו, העמידו לנו את אחד מסיפורי החכמים הידועים והחשובים שבתלמוד, שהפכו לקו מנחה של ההלכה וגם של רבים מאפיקי המחשבה היהודית החדשה. במסכת בבא מציעא בתלוד הבבלי (דף נד) ובא סיפור המחלוקת בן רבי אלעזר בן הורקנוס, משמר המסורת הקדומה, לבין החכמים בענייני טומאה וטוהרה של "תנורו של עכנאי".

רבי אליעזר מביא אותות ומופתים נסיים על להוכיח את עמדתו אך החכמים דוחים אותם. בצר לו מבקש רבי אליעזר התערבות אלוהית ואכן בת קול יוצאת מן השמים ומכריזה שהלכה כרבי אליעזר. בתגובה מתייצב רבי יהושע על רגליו ומכריז במילותיה של הפרשה: "לא בשמיים היא".

משעה שניתנה התורה, היא נמצאת קרובה לבני האדם. הם המכריעים במחלוקותיה. בהמשכה של הסוגיה מתואר כיצד באותה שעה אמר הקב"ה: "נצחוני בני – נצחוני בני".

סיומה של הסוגיה מתאר כיצד צערו הגדול וכוחו הגדול של רבי אליעזר הובילו למותו של הנשיא באותם ימים רבן גמליאל. על השתלשלות הדברים האלה אומר התלוד כי כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (גרימת צער ועלבון). ההכרעה במחלוקת הופקעה מידי שמיים.

אותות ומופתים, ואפילו בת קול, אינם ראיה והוכחה בוויכוח המתנהל בכח מחשבתם של החכמים. באותה הנשימה – דווקא העברת הסמכות והכוח לפסוק ולהכריע הוא אשר מטיל את האחריות לניהולו בדרך הגונה ואנושית.

על הנסתר והגלוי

אחד הפסוקים הסותמים של הפרשה הוא"הַנִּסְתָּרֹת לַיי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

רוב הפרשנים הבינו פסוק זה כמתייחס לעניין חטאי האדם. חלקם נסתרים וידועים רק לאל. חלקם גלויים וידועים לכל צופה. ברוח הפרשנות שהעניקו חז"ל למלים: "לא בשמיים היא" בסיפור "תנורו של עכנאי", ניתן אולי לפרש את הפסוק גם כדרישה להכיר שמבחנם הגדול של התורה והמסורת הדתית הוא לא בחקר הנסתר אלא בעיצובם והתוויתם של החיים הגלויים.

אחד ממאפייניה של החוויה האנושית הוא העיסוק בנסתר והניסיון לגלות את אשר נעלם מעיננו.

חלק גדול מהאנרגיה הדתית הושקעה בעניין הזה במרוצת הדורות וגם בדורות אחרונים. לא מעט שרלטנות רוחנית צומחת על הקרקע הזו של כמיהת האדם לגלות את הצפון מעיניו. הצורך האנושי הזה לא ייעלם כנראה, אבל לפני כל מערכת רוחנית ודתית ניצבת ההכרעה מה מרכז הכובד שלה: הנסתרות או הגלויות, החיים בעולם הזה על כל מורכבותם או הרצון להתנתק מהם.

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 


השארת תגובה

המסר החברתי של ט"ו באב: גדר גמישה, במקום חומה גבוהה

Valentinesdaytree.jpgפרשת "ואתחנן" נקראת לעולם בשבת שאחרי תשעה באב, הראשונה מבין שבע השבתות שתובלנה אותנו לשנה העברית החדשה; הראשונה לשבע שבתות הנחמה של הלוח העברי. כשם שהשבת הקודמת נקראה "שבת חזון" על שום מלות הפתיחה של ההפטרה מספר ישעיהו העוסקת בחורבן, כך השבת שלנו מכונה "שבת נחמו" על שם מילות הפתיחה של נבואת הנחמה של ישעיהו:

"נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם…" (ישעיהו מ')

במרכזה של הפרשה שניים מהטקסטים המכוננים של המסורת היהודית: עשרת הדברות – עליהן חוזר משה בנאומו – ופסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע. במרכזה של פרשיה זו – מצוות אהבת יי:

"ואהבת את יי אלהיך בכל ללבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

מכיוון שהשנה הזה נצמד אל שבת נחמו יום ט"ו באב (שנחוג השנה ביום שישי) יתמקדו הדברים בעניינו של החג העתיק והמתחדש, ובמסריו החורגים אל מעבר לאהבה הרומנטית והזוגית.

את הדברים אבקש להקדיש לזכרה של במבי שלג שנפטרה בראשית השבוע.

ט"ו באב – על אהבה ופיוס

לוח השנה העברי עמוס בתאריכים ששימשו בעבר כימי מועד וציון שאבדו ונשכחו. כידוע, יש בו גם לא מעט חגים, מועדים וימי זיכרון שהתווספו במרוצת הדורות, לרבות האחרונים, על מנת לציין מאורעות משמעותיים בחיי העם.

בהקשר זה, יום ט"ו באב, הוא מקרה מעניין וייחודי של יום חג שנהג בעבר, כמעט ונשתכח במרוצת הדורות, וזוכה בשנים האחרונות לתחייה כחג האהבה הישראלי-עברי. העובדה שתחייה זו קשורה בטבורה גם לתרבות הצריכה השוטפת אותנו וגם להשפעתו של חג האהבה הלועזי (ה-Valentine's Day), מצדיקה עיון מעמיק ויצירתי במקורות המועטים העוסקים בחג העתיק. עיון זה יאפשר הרחבה של תכני היום אל מעבר לאהבה הזוגית והרומנטית, החשובה לכשעצמה כמובן, ויכול להציע רעיונות ותובנות חשובים הנוגעים למציאות הישראלית של ימינו.

מסכת תענית במשנה נחתמת באמירה מפורסמת של רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא (המאה השנייה לספירה):

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו" (תענית ד ח)

בהמשכה של משנה זו מתוארת בקצרה חגיגת היום:

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא  עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה"

אלא ט"ו באב – מה היא? (בבלי תענית ל ע"ב)

התלמוד הבבלי והירושלמי מבקשים להשלים את מסורת המשנה במתן טעמים והסברים לקביעת החג. ייתכן ויש בעצם הדבר עדות שמלכתחילה מדובר היה בחג עממי שנעשה ניסיון להעניק לו טעם רוחני ודתי או עדות לעובדה שבתקופת התלמוד כבר נשתכח החג כמעט לחלוטין.

כך או כך, חכמי התלמוד הציעו ששה טעמים למעמדו המיוחד של היום. שני הראשונים קשורים ישירות לאופיו כחג החיזור והאירוסין. לשיטת רב יהודה – ט"ו באב הוא היום בו בוטלה ההוראה, לפיה בנות שיורשות את נחלת אביהן בהעדר אחים (הלכת בנות צלפחד), מחויבות להינשא אך ורק לבן שבטן. לשיטת רב יוסף – בט"ו באב בוטל הנדר שנדרו שבטי ישראל שלא לתת את בנותיהן לבני שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". עולא, חכם התלמוד ששימש כמתווך בין ישיבות ארץ ישראל וישיבות בבל, הציע שביום זה הוסרו המחסומים שהציב ירבעם בן נבט, מייסד ממלכת ישראל הצפונית, על הדרכים המובילות לירושלים ולבית המקדש אחרי פיצול הממלכות.

רבה בר בר חנא, הציע בשמו של רבי יוחנן שביום ט"ו באב הסתיימה הגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ, עם מותם של אחרוני בני דור זה. בהקשר זה מביא התלמוד מסורת לפיה במשך כל אותן שנים ארוכות, מחטא המרגלים עד סיום הגזירה, שרר נתק בין אלוהים לבין משה, וביום ט"ו באב נתחדש בינם הדיבור.

רב מתנה, בן הדור השני לחכמי התלמוד הבבלי, החזיק במסורת לפיה ביום ט"ו באב הביאו לקבר ישראל את הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לאחר מספר שנים בהן אסרו על כך הרומאים. רושם המאורע היה כה גדול, עד שלפי רב מתנה תיקנו ביום זה את הברכה הרביעית של ברכת המזון – ברכת "הטוב והמטיב".

הטעם השישי למעמדו המיוחד של היום, המובא בשמם של רבה ורב יוסף, אינו קשור באירוע מסוים אלא בהלכה הקשורה במקדש. לפי חכמים אלו יום ט"ו באב היה היום בו פסקו מדי קיץ לכרות עצים לטובת האש שעל המזבח. בשל כך זכה יום ט"ו באב לכינוי: "יום תבר מגל" – יום שבירתו של הגרזן.

על פניו ששת הטעמים המפורטים במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דפים ל ע"ב – לא ע"א) מגיעים ממסורות שונות ומגוונות ואינם קשורים זה בזה (למעט אולי שני הראשונים, הנוגעים ישירות לענייני נישואין). עם זאת, עיון מעמיק בהם מעלה שיש בין כולם מכנה משותף וקשר רעיוני. כל טעמיו והסבריו של היום בתלמודים קשורים בתיקון מציאות שנתקלקלה ובמהלך של סיום מחלוקת, פיוס, ויצירת קשרים וגשרים. כך וודאי בעניין ביטול איסורי הנישואין בין השבטים והסרת מחסומי הגבול בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. גם הבאתם של הרוגי ביתר לקבורה סימנה הפשרה ותיקון, הפעם ביחסים בין מלכות רומי ליישוב היהודי לאחר מרד בר כוכבא.

על אותו המשקל, סיום הגזירה על דור יוצאי מצרים הביאה לחידוש הדיבור והתקשורת בין העם לאלוהים וסיומו של הנתק. גם הטעם השישי והאחרון – יום שבירת הגרזן – שיקף מהלך של "שביתת נשק" ומעין פיוס שנתי בין האדם לעץ ולטבע. במובן זה יום ט"ו באב מוצג במסורת חז"ל כיום של הנמכת מחיצות ואפילו ביטולן. מחוות החיזור וחגיגות האירוסין בין איש לאשה המיוחסות ליום זה צוינו, אם כן, גם כביטוי לשאיפה ליצירת חיבורים בכל מעגלי החיים של היחיד והציבור.

מעבר למפגש בכרמים, אופי זה של היום בא לידי ביטוי במנהג נוסף שנקשר ליום החג. על פי המובא במשנה, בנות ישראל יוצאות ביום זה לכרמים בבגדי לבן שאולים. בתלמוד מובאת ברייתא לפיה בת המלך שואלת את בגדיה של בת הכהן הגדול, וזו שואלת את בגדי בתו של סגן הכהנים וכן הלאה. כל ישראל שואלים זה מזה, ובת גדולים ומיוחסים שואלת בכוונה תחילה את בגדיה ממי שנחשבת פחות מיוחסת ממנה.

"אדם לאדם – אדם" (השופט אהרון ברק)

כפי שכבר צוין בפתח הדברים, יום ט"ו באב מחדש את מעמדו ומקומו בלוח השנה הישראלי בשנים האחרונות. ברוחה של התרבות המערבית הפתוחה האינדיבידואלית, ההישגית והמתירנית למדי, אין להתפלא שתכניו המתחדשים והמסחריים של החג העתיק-החדש מתמקדים בחיפושו של היחיד אחרי קשר רגשי אינטימי ובמושג האהבה בהקשרו הזוגי.

כל זה טוב וראוי ובהחלט מתכתב עם מסורת המחולות בכרמים וחגיגת האירוסין. אך בצד כל זאת, במציאות המפולגת והמקוטבת של החברה הישראלית בפרט והחברה האנושית בכלל, כדאי לזכור גם את רוחב היריעה שמציעים המקורות שלנו ביחס ליום זה, וחשוב מכך את האתגרים שהם מציבים לנו כיחידים, כעם, כחברה ישראלית וכחלק מן ממשפחת העמים. הראשון – למצוא את הדרך להנמיך את החומות המפרידות בתוכנו, בין שבט לשבט, לפתוח בהן שערים ודלתות ולא לפחד לעבור בהם על מנת לבקר, להכיר ללמוד ולהתחבר.

חשיבותו של אתגר זה לחברה הישראלית מתחדדת דווקא בעידן הרב תרבותי בו היא נמצאת. ההכרה בקיומן של קבוצות שונות ומגוונות ש"כור ההיתוך" הישראלי אינו מתיך את ערכיהן, קולותיהן וצרכיהן הייחודיים, מחייבת גם מאמץ מודע להרחבת המכנה המשותף וליצירת הגשרים והמעברים בין החוגים השונים.

בתנועת המטוטלת שחווה החברה הישראלית, ישנו הכרח קיומי במציאת אותם גורמים ממתנים שיבטיחו שהמטוטלת לא תעבור ממצב הקיצון של התכה למצב הקיצון של פירוק ופירוד לגורמים הראשוניים.

האתגר השני הניצב לפנינו הוא להימנע מחיזוק המכנה המשותף בין שבטיו של העם היהודי באמצעות הגבהת החומות במקום אחר, כדוגמת החומה בינינו לבין בני דתות אחרות, בינינו לבין בני עמים אחרים, בינינו לבין דוברי שפת אם אחרת. בעידן של צורך דוחק בטיפוח המכנה המשותף לכל זרמי וחוגי העם היהודי – ראוי למצוא את הדרך לעשות זאת מבלי להגביה את החומה בין יהודים וערבים יושביה של הארץ הזו ומבלי למצוא מפלט במגמות של והסתגרות לאומית.

מקורותיו העתיקים של יום ט"ו באב, מזמינים אותנו להבין כי הדיאלוג והקשר חייבים להתחזק במקביל בכל הזירות של חיינו וקשרינו עם הזולת, כבמעין מערכת של "כלים שלובים". הגבהתה של חומה במקום אחד, עתידה בסופו של יום להביא גם להגבהתן של יתר החומות.

סמיכותו של יום ט"ו באב ליום החורבן, תשעה באב, מזכירה לנו כי במקום בו לא טורחים לשמור על גובהן המתון של כל החומות, ועל כרייתם של שערים ודלתות, עתידות החומות להיות מובקעות בסופו של יום ולקרוס תחת עצמן, במעשה של חורבן. היכולת לשמור על החומות בגובן הראוי והנמוך, ולהפוך אותן מחומה לגדר גמישה, היא מהאתגרים הגדולים של החברה הישראלית בעשורים הקרובים.

אם נצלח באתגר הזה ונדע לשמור על קולנו וזהותנו הייחודים, לא מתוך הסתגרות והתבדלות והגפת התריס אלא מתוך תחושת ביתיות ואחריות במעגלים הולכים ומתרחבים של שייכות וזהות – אולי נשמע גם אנחנו מחדש, כמשה בשעתו, את קולו של אלוהים.

ובחזרה לפרשה

פתחנו בפרשה ונסיים בה. ספר דברים הוא כידוע נאומו האחרון של משה רבנו. עיון בפסוקי הפרשה מלמד כי נאום זה נפסק ומתחדש בפרשת "ואתחנן". חוקרי המקרא יציעו בצדק שיש כאן עדות למקורות ונוסחים שונים שנערכו ונארגו למסכת אחת, אולם קריאה בטקסט כפשוטו מציעה תובנה מעניינת. מה עשה משה בין חלקו הראשון של נאומו המתפרש על פני פרשת "דברים" וראשיתה של הפרשה שלנו, לבין חלקו השני של הנאום בפרשה שבמרכזו – החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל"? כך מספרת הפרשה:

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת…" (דברים ד מא-מב)

משה קובע את ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי לשימוש של שבט ראובן, גד וחצי המנשה. עוד לפני שמשה מציג את החוקים והמשפטים, את עשרת הדברות ובכללן "לא תרצח", הוא עושה את המעשה של הקמת ערי המקלט, כחלק ממערכת הצדק והמשפט. גם כאן מדגישה התורה את בכורתם של המעשים על פני המלים.

שבת שלום וחג אהבה שמח!