הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "וירא": חשיבותו של מעשה השלום

שבת פרשת "וירא", 4 בנובמבר. בדומה ל-21 השנים האחרונות, גם השנה צוין יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין, בשבוע בו אנחנו קוראים את פרשת עקידת יצחק. בניגוד לאברהם, הרוצח המנוול כן שלח את ידו, מתוך יומרה רצחנית ועזות פנים דתית לפיה הוא שומע את קולו של האלוהים.

לפני יומיים הגעתי למלבורן שבאוסטרליה לביקור בקהילות הרפורמיות בעיר. בכל מפגש אני נשאל אם ראיתי את תמונות הטקסים שנערכו השבוע בבאר שבע לציון 100 שנים לקרב של החיילים האוסטרלים נגד הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. את התמונות לא ראיתי, אבל בתגובה אני מציין שבפרשת השבוע מתואר כיצד העניק אברהם אבינו לעיר המדברית את שמה, וכיצד בחר לשבת בה.

סיפור עקידת יצחק שחותם את הפרשה מזכיר את סיומם הטראגי של חייו של יצחק רבין; פסוקיה של הפרשה על באר שבע ראוי ויסמלו את חזונו ושאיפותיו.

באר של פיוס והבנה

באר שבע – על שום מה?

"עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בראשית כא לב-לד)

באר שבע היא המקום בן כרתו אבימלך מלך גרר ואברהם ברית של שלום ושבועה של חסד הדדי. אבימלך פונה אל אברהם בבקשה לכונן את הברית. אברהם משיב בחיוב, אך גם מוכיח את אבימלך על גזילת הבאר שבמקום. הדברים מלובנים בדרכי שלום, ואברהם, למרות היותו בעל הבאר, מציע שבע כבשים לאבימלך כעדות שהבאר אכן שלו – אך לא פחות כך כביטוי של ידידות וחתירה להבנה. באר שבע, אם כן, היא העיר הנקראת על שם הברית, השבועה ומעשה השלום. השבוע צוין במקום יום הזיכרון לקרב שהכריע את המלחמה על דרומה של ארץ ישראל לפני מאה שנים. בפרשת השבוע שלנו, באר שבע היא יד זיכרון למעשה של פיוס.

בין פרשני התורה היו כאלה שביקרו את אברהם על כריתת הברית עם המלך הנוכרי. הגדיל לעשות הרשב"ם, נכדו של רש"י (1080-1160 לערך), שהציע שניסיון העקידה נגזר על אברהם כעונש בגין אותה הסכם שלום –

"אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך… ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' … לכן: 'והאלהים נסה את אברהם'"

גם היום יש כאלה החושבים שהשאיפה לכרות ברית של פיוס עם יושביה האחרים של הארץ היא בגדר חטא ועוון. לא כך פשט התורה. אברהם שאינו חושש להוכיח את המלך הנוכרי על גזל עבדיו; אברהם שלא חושש לצאת לקרב בחמשת המלכים על מנת לשחרר את אחיינו משבי; הוא זה המלמד אותנו שיעור על חשיבותו של מעשה השלום.

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"

ובחזרה אל סיפור העקידה. לאורך כל הדורות תפס סיפור העקידה מקום מכונן ומרכזי במחשבה היהודית. רק לפני שבועות אחדים עמד סיפור העקידה במרכזן של תפילות ראש השנה, התקיעה בשופר והקריאה בתורה. משלב מוקדם של עיצוב תפילת הקבע היהודית נכללה פרשת העקידה בסדר תפילת השחרית, הנאמרת מדי יום.

הפרשנות המסורתית שמה את הדגש על הניסיון בו עמד אברהם, על צייתנותו ועל נכונותו להקריב את היקר לו מכל. אנחנו רשאים לשים את הדגש במקום אחר. פסוקי התורה פרושים לעינינו כפי שהיו לפני עיניהם של בני הדורות הקודמים. הם ראו במילים – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (כב א) – את עיקר הפרשה; אנחנו רשאים לראות העיקר בקריאה: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (שם יב).

דורות רבים של יהודים ראו בסיפור העקידה מופת לאמונה חסרת פשרות ולדבקות ללא שיעור; לנו מותר לראות בסיפור גם לקח הפוך. ישנם קווים אדומים שאין לחצותם גם בשמה של האמונה היוקדת ביותר.

שבת "באר שבע"

פרשת "וירא" נפתחת כאשר אברהם אבינו יושב באלוני ממרא שבאזור חברון. גם הפרשה הבאה, "חיי שרה", תיפתח בהגעתו של אברהם לקריית ארבע היא חברון על מנת לקבור את שרה. בין לבין יבקר אברהם בבאר שבע ובהר המוריה. בשבת הבאה יפקדו ודאי מבקרים רבים את חברון לרגל קריאתה של פרשת "חיי שרה". כך קורה כבר לא מעט שנים, והשנה – במלאת 50 שנים למלחמת ששת הימים – האירועים יהיו ודאי גדולים יותר והמוניים יותר מבעבר.

חברון היא אחת מערשי הלידה של העם היהודי, מקום קבורתם של האבות והאימהות, מקום הקניין הראשון בארץ ישראל. אבל אני, ובמיוחד בערב ה-4 בנובמבר, מעדיף על פניה של "שבת חברון" את "שבת באר שבע" – המקום בו חפר אברהם את הבאר הראשונה ונטע את העץ הראשון; המקום בו כרת לראשונה ברית של שלום ופיוס.

שבת של שלום.


השארת תגובה

פרשת "תולדות": יצחק – אי של נורמאליות

חג הסיגד. מקור: בני וודו, ויקיפדיהפרשת השבוע, "תולדות", היא מן האהובות עלי בתורה. לא רק בשל העובדה שזו פרשת בר המצווה שלי, אלא משום שכבר שנים רבות נפשי יוצאת אל דמותו של יצחק, האב השני.

בזכות הנורמאלות

רבים מהפרשנים המודרניים של המקרא לא עשו עמו חסד. סיפור העקידה, העובדה שעבד אביו הוא שבחר לו את רבקה לרעיה, ומעשה התרמית שרקחו רבקה ויעקב בעניין הברכה – סייעו להפיכתו של יצחק לדמות פאסיבית בעיני אותם הפרשנים; לדמות נגררת ומובלת. הרב והסופר היהודי אמריקאי מוריס אדלר כתב עליו: "שום דבר רב השראה לא קרה ליצחק. הוא לא תרם תרומה ייחודית משלו ולא הוסיף מאומה למסורת שקבל מאביו אברהם. לא הגה שום רעיון ולא גלה שום גילוי מפתיע".

גם הפרשנים המסורתיים, הנזהרים יותר בכבודן של הדמויות המקראיות, מיעטו לעסוק בדמותו של האב השני, והציגו אותו בעיקר כמעין חוליית מעבר בין אברהם – אבי האמונה, ליעקב – אבי האומה. עם זאת, עיון קפדני בפסוקי הפרשה שלנו מגלה שהתורה מציגה את יצחק כאדם בעל עוצמה יתרה, בעל בעמיו ואיש עמל כפיים מוצלח במיוחד.

רמז משמעותי לעניין מופיע בפרשת "וישלח" אליה נגיע עוד שבועיים. בפרשה זו מסופר כי יצחק האריך ימים יותר מאביו אברהם ומבנו יעקב, ועליו, ורק עליו, נאמר כי מת "זקן ושבע ימים".

גם הפרשה שלנו מציגה את הצלחתו היתרה:

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יי. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו יב-יג)

אל תיאורי הצלחתו הגדולה של יצחק מצרפת הפרשה שלנו גם את העובדה שיצחק הוא איש הארץ. בעוד שאברהם ויעקב הם אנשי אוהלים, יצחק הוא איש השדה. ראשון הצברים, ראש וראשון לחקלאי ישראל. הזורע העברי הראשון והקוצר העברי הראשון.

יצחק עלה על אביו בחפירת בארות מים לאורכה ולרוחבה של הארץ. אם ראשו של אברהם נישא מעלה, כפי שקראנו בפרשת העקידה – "וישא אברהם את עיניו ויראה את המקום למרחוק" – הרי שעיניו של יצחק פנו אל אדמת השדה ורגליו ניצבות עליה. בניגוד לאברהם שנולד בנכר ומת בארץ המובטחת לאחר שירד ממנה למצרים ושב בחזרה; ובניגוד לבן יעקב שנולד בארץ, בילה עשרים ואחת שנים ארוכות בנכר, ומת במצרים – יצחק נולד בארץ, מת בארץ ומעולם לא יצא את גבולותיה, כפי שצווה אותו האל בפרשה:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יי וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם א-ב)

ספר בראשית כולו הוא ספר של מהפכות, עלילות גדולות ומסעות משני גורל. במסכת הסוערת הזו, מופיעה דמותו של יצחק, כקריאה לנורמאליות, להיאחזות בחיים, לעוצמה שקטה ולשגרה. ניתן לקרוא את עלילותיו באופן המציגו כמעין "נעבעך", שאביו מכחשו בדרך לעקידה ובנו מכחשו בעת נטילת הברכה, אולם ניתן לקרוא את חייו כנושאים את הבשורה האמתית של "הארץ המובטחת": חיים של יצירה, עמל, חיי משפחה וחתירה לשכנות טובה.

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ

הזכרנו כבר את פרשת הרעב השני הפוקד את הארץ. בעיצומו מצווה אלוהים על יצחק להישאר בארץ ולא לרדת למצרים. בדבריו ליצחק חוזר האל על הבטחתו לאברהם בדבר ירושת הארץ:

"גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה…"  (שם, שם)

הארץ מובטחת ליצחק; אולם בדומה לאברהם אביו, ההבטחה והברכה לא נחתמת בו ובזרעו. ירושת הארץ קשורה (ואולי בעצם מותנית) ביכולת להביא ברכה לכל העמים: "…וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

הקריאה הזו להביא ברכה לכל יושבי הארץ אינה נותרת כהבטחה בלבד. פרשת תולדות מלמדת גם על סכסוך העמים הראשון בארץ (לאחר הסכסוך המשפחתי הראשון בין רועי אברהם ורועי לוט). אבימלך מלך גרר, שהזמין את אברהם לשבת בארצו, ירא מהצלחתו של יצחק:

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם טז)

למרות הפרידה נמשכים הסכסוכים בין רועי גרר לרועיו של יצחק, אך הציווי להביא ברכה לכל גויי הארץ מוביל את יצחק גם להותרת הסכסוך מאחוריו ולכריתת ברית של שלום עם המלך העוין:

"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם לא)

מאיש שדה לאיש ציד

למרות תיאור עוצמתו והצלחתו של יצחק, איש השדרה הברוכה, התורה מעניקה את הבכורה לא לבנו המועדף עשו, אלא לבן הנבחר על ידי רבקה – יעקב. איך ניתן להבין את הבחירה בהמשך מסע הנדודים, בדרך הפתלתלה, במי שמצטייר כפחות נטוע בארץ המובטחת?

רמז לעניין ניתן בפתיחתה של הפרשה. כמו אביו יצחק, גם עשו הוא איש השדה, אלא שבניגוד לאביו שזרע וקצר, חפר בארות והוביל עדרי מקנה, עשו הוא "איש יודע ציד" (בראשית כה כז). יצחק בא מן השדה מלא חיות. עשו בא ממנו עייף וחסר מעוף: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (שם כט). עייפותו אינה רק עייפות הגוף אלא גם עייפות הנפש: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (שם לב).

פרשת תולדות מהללת את עוצמתו של יצחק איש השדה ואת השתרשותו בארץ. באותה נשימה היא גם מתריעה מפני הפיכת איש השדה להיות רק איש של ציד, ומפני הפיכת האמונה בשגרה לספקנות, ציניות ובוז קיומי. למרות גדולתו של יצחק, המשך הדרך מסומן ומתוכנן על ידי רבקה.

המסע עדיין צריך להמשיך. קיצור הדרך מוביל מהר מדי משדה החיטים לשדה הציד. השבוע ציינו את יום כ"ט בנובמבר ואת מעגלי החוגגים ברחובות הערים שחוללו לפני 69 שנים. כמה מתאים לקרוא בשבוע הזה את סיפורו של יצחק, איש ארץ ישראל. כמה מתאים גם לקרוא על תמרור האזהרה שמציבה לנו פרשת תולדות ביחס להמשך מסעה של החברה הישראלית.

המסע מאתיופיה לירושלים  

פרשת תולדות מסתיימת ביציאתו של יעקב למסע הבריחה לחרן; מסע ממנו ישוב לארץ רק לאחר 21 שנים. השבוע ציינה קהילת "ביתא ישראל" את חג הסיגד. יהודי אתיופיה נהגו לציין חג זה אלפי שנים, חמישים ימים אחרי יום הכיפורים, בעלייה אל הר גבוה ובקריאה בתורה – מעין שחזור של מעמד הר סיני.

המסע ההירואי של הקהילה הזו לא הסתיים עם הכניסה לארץ. כאן החל מסעם הקשה והמייסר לקבלה, לשיוויון, לכבוד ולרווחה. חלק מהמסע בתוך הארץ המובטח הוא המסע לשימור מסורת מפוארת. דווקא כאן היא זוכה להכחשה ולהדרה של יהדותם בת אלפי השנים. אחד ההבדלים בין ההלכה הרבנית למנהגם של יהודי אתיופיה הוא מנהגם של האחרונים לתת צדקה ביום שבת ובחג. הלוואי והחברה הישראלית תדע לעשות את מעשה הצדקה והצדק ולסייע לקהילה הזו לשמר את מסורתה.


תגובה אחת

פרשת "וירא": האם אלוהים "קצת התאכזב" מאברהם?

עקידת יצחק - יצחק פרנקל By Israeliarthistorian (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

עקידת יצחק – יצחק פרנקל
By Israeliarthistorian (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

פרשת "וירא", הרביעית לפרשות התורה, מציגה את רגעי השיא בחייו של אברהם, האב הראשון: ביקור המלאכים, הדיון עם אלוהים על השמדת סדום, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל וכמובן – עקידת יצחק.

ברית השלום הראשונה

בין סיפור הגירוש של הגר וישמעאל לבין סיפור העקידה מתוארת בפסוקים אחדים פרשה נוספת בסיפורו של אברהם – הברית שכרת עם אבימלך, מלך פלישתים. למעשה זו ברית השלום (או אי הלוחמה) הראשונה בין אדם לזולתו ובין שבט לשבט המתוארת בתורה. בין בעלי המדרש ופרשני המקרא היו כאלה שביקרו בחריפות את כריתת הברית והוקיעו אותה, אך פשט המקרא ברור. בצד הדמות הטוטאלית והקנאית לאמונה, כפי שמשתקפת בסיפור העקידה, מציגה הפרשה את אברהם גם כאיש של ברית ושל שלום. איש שאינו סומך על כוחו בלבד ועל ההבטחות שנתנו לו על ידי אלוהים, ואולי ליתר דיוק – איש המיטיב לנצל את כוחו על מנת לכרות ברית של שלום.

עם מי מדבר אלוהים?

סיפור העקידה הופך את פרשת "וירא" לפרשת האמונה המובהקת ביותר בתורה, בצד אולי פרשת מעמד הר סיני (פרשת יתרו בחומש שמות). אברהם הוא איש האמונה כפי שמתואר בפרשה פעמים רבות. לדוגמה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט).

דווקא משום כך מעניין לראות כיצד בפרשה המרכזית המספרת את סיפורו של איש האמונה העברי, נגלים האל ומלאכו לשתי דמויות נוספות: אבימלך מלך פלישתים והגר שפחתה של שרה. ביחס לראשון, אבימלך, שמה הפרשה בפיו מלים כמעט זהות למילותיו של אברהם, בוויכוחו עם האל על השמדת סדום:

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (שם כ ה).

פרשת "איש האמונה אברהם" היא גם הפרשה המזכירה את יכולתה של האמונה לחצות גבולות של שיוך, זהות ומעמד. הבחירה היא האמונה היא מקור הפירוד והאיבה או מקור הפיוס וההשלמה – נתונה בידינו.

אברהם והאשה הגדולה משונם

כבר הזכרנו כיצד נתפסת פרשת העקידה, כפרשת האמונה; כביטוי המיטבי של אמונתו המוחלטת של אברהם באלהים. בניגוד לסיפורים אחרים בתורה – שבעניינם ניתן למצוא גם קולות מעט חתרניים במדרש, כאלה המרשים לעצמם לפקפק במסר הנורמטיבי והמקובל (ולדוגמה אותם המדרשים המבקרים את משה על שבירת הלוחות) – אין בעולם המדרש והפרשנות מקורות הקוראים תיגר על בחירתו של אברהם לעקוד את הבן ולהניף את המאכלת.

עוצמתו של המעמד ובנייתו כשיא של הניסיונות בהן התנסה אברהם היקשה על החכמים להציף את השאלה המתבקשת: כיצד האדם שהתווכח עם האלוהים על "צדיקיה הנסתרים" של העיר סדום, לא ניהל את אותו הוויכוח על בנו שלו. שתיקה זו של בעלי המדרש והפרשנות מגלגלת את המשימה לידינו. כשם שהם חקרו ודרשו בכל תגיה של התורה כדי להשמיע קולות שאינם מובנים מאליהם, כך גם אנו יכולים לעשות כן.

כבר שנים רבות כשאני קורא את סיפור העקידה אני שם לב לעובדה שהיה זה מלאך האלוהים ולא אלוהים עצמו שקרא אליו:

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה…" (שם כב יב).

אלוהים היה זה אשר ציווה עליו את הניסיון, אולם את הוראת ההצלה ואת הברכה שלאחריה מסר המלאך. האם נוכל להציע מדרש לפיו אלוהים "קצת התאכזב" מכך שאברהם ציית ללא עוררין? האם אפשר להציע פרשנות לפיה אלוהים "התגעגע" לוויכוח מוסרי נוקב עם המאמין הגדול? אולי הברכה שנמסרה על ידי המלאך ולא על ידי אלוהים עצמו מלמדת על התרחקות מסוימת בעקבות העקידה ולא על התקרבות? האם העובדה שאחרי העקידה לא מזכירה התורה דיבור ישיר נוסף בין אלוהים ואברהם יכולה ללמד דבר מה?

יותר משהמדרש מציע אמת שגלומה בסיפור הוא מלמד על המקום הערכי והרגשי של בעליו. האם מותר לנו לקרוא את סיפור העקידה כסיפור של כישלון אמוני ולמקם את שיאו של אברהם המאמין דווקא בוויכוח שניהל עם אלוהים על עתידה של העיר סדום?!? העובדה שחז"ל בחרו כהפטרה לפרשת "וירא" את סיפורה על האשה הגדולה משונם – זו שביקשה בן מהנביא אלישע ונאבקה והתעקשה על חייו, לאחר שמת בידיה – מעלה את המחשבה שאולי גם הם ביקשו להציב תמונת ראי לסיפור העקידה. תמונה בה ההורה מתעקש על חיי ילדו כביטוי של אמונה יוקדת.

לזכרו של ריצ'רד לייקין

אלה המלים בהן פתחתי את לווייתו העצובה של ריצ'רד לייקין, קורבן הפיגוע הקשה בארמון הנציב שהובא השבוע למנוחת עולמים:

"באדמתם הקשה של הרי ירושלים אנו טומנים היום את ריצ'רד – רפאל, שלא נולד על אדמה זו אלא בחר בה. כאברהם ששמע קול מצווה 'לך לך מארצך', כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר, בחר לבוא לארץ זו יחד עם בהיותו כבר בעל משפחה. אוי לנו, שברחובה של עירו ירושלים, הונפה עליו המאכלת במעשה של עקידה. אוי לנו, שבניגוד למסופר בפרשת השבוע שלנו, לא היה מלאך מן השמים שיקרא: 'אל תשלח ידיך אל הנער'. 'אל הנער' – שהרי למרות הגיעו לגיל השיבה – לבו נותר קשוב כאיש חינוך בכל רמ"ח אבריו, ליופיין ושמחתן של שנות הילדות והנערות".

יהי זכרו של ריצ'רד ברוך והלוואי והרחמן ישכין שלום בין בניה של שרה ובניה של הגר.