הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת בא: שבירתו של קשר השתיקה

פרעהפרשת "בא", השלישית לפרשות ספר שמות, ממשיכה את סיפור מכות מצרים ומתארת את ליל היציאה מארץ המקלט שהפכה לבית עבדים. בין המפרשים היו ששאלו מדוע מסורת החלוקה של התורה לפרשות חצתה את סיפור עשר המכות. שבע הראשונות בפרשת "וארא"; שלוש האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – בפרשה שלנו. אחד ההסברים מצביע על כך ששלוש המכות האחרונות קשורות בחשיכה ובחוסר יכולת לראות. על מכת הארבה נאמר:

"וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" (שמות י ה)

מכת חושך – כשמה כן היא; ועל מכת בכורות נאמר:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה… וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה" (שם יב כט)

על פי כיוון פירוש זה, שלוש המכות האחרונות מסמלות עידן של עיוורון ושל חוסר יכולת לראות את המציאות כהווייתה.

עיוורונם של מנהיגים

על השאלה מיהו זה שלקה בעיוורון, משיבה הפרשה בפסוקיה הראשונים תשובה נחרצת.

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: 'עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יי אֱלֹהֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?'" (שם י ז)

העם רואה ומבין; מנהיגם עיוור, סרבן וקנאי. עניין זה נזכר גם בהמשך, כאשר הפרשה מתארת כיצד בני העם והקרובים לפרעה דווקא הכירו בגדולת משה:

"גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שם יא ב)

עבדי פרעה והעם הכירו באיש ובמנהיגותו; פרעה עצמו לא נזכר בהקשר זה. אם בפרשת "שמות" מסופר כיצד פנה פרעה אל העם בעניין שעבודם של בני ישראל בראשית הדרך, אזי בפרשת "בא" אוזנו כבר אינה כרויה לרחשי העם, לעמדותיו ולתחינותיו.

פרשת השבוע מזכירה לנו כי על פי רוב אנו מבקשים לאתר אצל מנהיגינו יכולת ראייה למרחוק, הבנה מעמיקה של המציאות ויכולת ניתוח, אך פעמים רבות הכוח והשררה פועלים דווקא בכיוון ההפוך. אנו חיים היום בעידן של כמיהה למנהיגות חזקה, כזו שאינה עושה חשבון. פרשת השבוע שלנו רומזת כי זו בדיוק המנהיגות שמרבה ללקות בעיוורון.

החירות לספר את הסיפור

במרכזה של הפרשה ניצב ליל היציאה ממצרים וההכנות לקראתו. פסוקי הפרשה משלבים את פרטי העלילה עם הציווי לחוג את חג הפסח לדורותיו. חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים עמלו על מנת להבחין בין הציוויים הנוגעים ל"פסח מצרים" (ליל היציאה) לבין הציוויים של "פסח דורות", הנוגעים לחג האמור לשמש "מצבת זיכרון" לאותו לילה גורלי. ביקורת המקרא הציע כי שילוב העלילה עם הציווי לדורות נובע מעריכה של מקורות תורניים שונים. התורה והפרשנות המסורתית מציגות אותן כמארג אחד. בכך הן מייצרות מהלך עלילתי בו חלק מההכנה ליציאה ממצרים היה העיסוק והדיון בדרך לשמר את הזיכרון לדורות.

לפי תיאוריה של העלילה, בני ישראל לא המתינו ליציאתם ממצרים ולהצלתם מידי המצרים על מנת להתמודד עם השאלה כיצד מנציחים את אשר אירע. ההתמודדות הזו הייתה חלק מהותי מן היציאה עצמה מהשחרור מכבלי השעבוד.

במובן זה פרשת "בא" מציעה לנו כי היבט מהותי וייסודי של החירות הוא הזכות לעצב את הזיכרון האישי והמשותף ואת הסיפור המונחל מדור אחד לזה הבא אחריו. על אותו המשקל, השעבוד עומד בתוקפו כל עוד האדם אינו יכול לספר לעצמו ולסובביו את סיפורו. בשנים האחרונות עוסק השיח הישראלי לא מעט בשבירתו של קשר השתיקה בו נקשרו שפתותיהם של ניצולי השואה. על פי רוב מתמקד השיח בצורך לנצל את השנים האחרונות על מנת להנחיל את הסיפור לדורות הבאים. פרשת בא, שעוסקת ברעיון ההנחלה מדור לדור, מציעה עוד קודם לכך, ששבירתו של קשר השתיקה חיונית לתודעת החופש והשחרור.

הסיפור והעדות אינם מחזירים את המספר למקום הנורא ולזמן המצמית, אלא דווקא מעניקים לו את תחושת השחרור במובן העמוק ביותר. היכולת לספר הופכת לתחנה הכרחית במסע אל החופש. מבלי לייצר חס וחלילה השוואה כל שהיא, ההבנה הזו שהסיפור כשלעצמו משבר את כבלי השעבוד והפחד, נכונה לאין ספור התמודדויות של קורבנות פגיעה ואלימות שחיים בקרבנו וסיפורם עוד לא הושמע; היא נכונה לא פחות לקהילות ולקהלים ישראלים, שהשלמת מסעם אל עבר הארץ המובטחת, מחייב מתן מקום לסיפור, לנרטיב ולזיכרון שלהם, גם שהוא צורם לחלק מן האוזניים.

מי משתתף בסיפור?

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את הסיפור היא חלק מהיציאה מבית העבדים ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות (36 ליתר דיוק) על מצוות אהבת הגר והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו. המעניין הוא שהפעם הראשונה מופיעה בפרשה שלנו, המתארת את ימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים.

עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל:

"תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט)

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן.

כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים מסופר על ידי בני חורין אמיתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

שבת שלום.