הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


תרומתו הסגולית של חג הפורים

942537_10153440186794109_2603349979277392070_n

העדלאידע בחולון (צילום מתוך דף הפייסבוק העירוני)

מסכן חג הפורים! מבין כל חגי ישראל דומה כי אין חג עברי אחר בו קיים פער כה גדול בין האהדה העממית לו הוא זוכה לבין תחושות חוסר הנחת של מלומדים והדיוטות ביחס למסדו הרעיוני ולמסריו החינוכיים. מבלי להתכחש ליופייה הספרותי של המגילה, הרי שפרקיה האחרונים מותירים רבים מאתנו עם תחושות מעורבות ואולי אף עם טעם קצת מריר. מעשה הנקמה המתואר בסיומה של המגילה (בין השאר, באמצעות התיאור הבא: "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם" (מ"א, ט ה)), אינו נקרא בקלות על ידי הקורא בן זמננו ורק המולת הרעשנים, מנהגי הקריאה הססגוניים של שמות בני המן והאווירה הכללית מסיטים את הדעת מפשוטם של דברים.

בחוגים בהם "עושה שלום במרומיו" נדרש שלא לפסוח על כל בני האדם ולברך את כל העמים "בכל עת ובכל שעה" (כמצוין בסידור התפילה של קהילות היהדות המתקדמת), דומה כי היו לא מעט תומכים לרעיון לשכתב את סיומה של המגילה או לפחות למתן את ניסוחיה.

עיון בפרקה הראשון של מסכת מגילה בתלמוד הבבלי מגלה כי חוסר הנחת מתכניה של המגילה ומעיצובו של החג לאורה אינו נחלת בני הדורות האחרונים בלבד. המגילה הייתה אחד מן החיבורים שעל הכללתו בכתבי הקודש נחלקו החכמים:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים" (מג' ז ע"א)

בנוסף נוצרת הגמרא עדויות למחלוקת חכמים על עצם הצורך לקבע את אירועי המגילה בתוך לוח השנה העברי:

"אמר רב שמואל אמר יהודה, שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס" (שם, שם)

דברים אלו, גם אם לא במפורש, יכולים להעיד על הסתייגות מסוימת של חלק מחוגי החכמים מסגנונה המתלהם של המגילה והמסרים התקיפים המובאים בחתימתה.

לנוכח ההסתייגות הטבעית מסיומה של המגילה (שיש לה ככתוב על מה ועל מי לסמוך), אבקש להציע מליצת יושר לחג הפורים, ודווקא באותם התחומים בהם מתבקשת הביקורת. מליצות יושר אלו לא באות להחליף לחלוטין את הרתיעה ממסריו התקיפים של החג ובוודאי שאין בהן כדי להצדיק את השימוש הנלוז בהם לטובת אמירות ומעשים שריחה המבאיש של הלאומנות נידף מהן.

מליצת היושר הזו נוגעת לתרומתו הסגולית של חג הפורים לגיוונו של לוח השנה ולגיוונה של המערכת הרעיונית העשירה המוקרנת ממנו על חיי המשפחה, הקהילה והאומה. מרבית חגי הלוח העברי והשבת עימם, מאצילים עלינו תחושה של נשגבות. מצוותיהם ומנהגיהם, מכוונים להעניק למקפיד בהם, תחושה של רוממות רוח, היוצרת חיץ ברור בין החולין למקודש. לפורים – אסטרטגיה שונה בתכלית. בחג זה החיץ מבוטל באופן יזום והחולין פורץ אל המקודש באופן תקיף ואגרסיבי.

כנגד שתייתם המעודנת של ארבע כוסות היין בליל פסח, המיועדת לעורר בשותה תחושה של חירות, אדונות ולמדנות באה שתייתו של חג הפורים המיועדת לבלבל את חושיו של האדם בבחינת "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (שם, שם, ע"ב). כנגד השמחה המאופקת והמלומדת של יתר חגי ישראל באה שמחתו של חג הפורים – שמחה פורצת, כובשת, חסרת גבולות. פורים הוא הילד המופרע והחוצפן של הכיתה, שמאחורי חזותו מסתתר פוטנציאל וכוח יצירה גדול, שרק מורים מוכשרים באמת יודעים לזהות ולרתום.

בלוח שנה המבוסס על הפרדה מוחצת בין החול לבין הקודש; במורשת דתית, המבססת רבים מנדבכיה על רעיון ההבדלה, חג הפורים משמש כאנטיתזה מתסיסה ומאתגרת – האם נדע למצוא את הניצוצות גם בתוך כוסות הוודקה? האם נצליח לאתר אותם מאחרי המסכה? האם נוכל  למצות את הפוטנציאל של הילד המופרע ולא לסלק אותו אל מחוץ לכיתה?

מליצת יושר זו על חג הפורים היא הניצבת גם בבסיס דרשתו של האמורא רבא הפסוק מן המגילה:

קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ {וְקִבְּלוּ} הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה (מ"א ט כז)

"ויתיצבו בתחתית ההר" – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם … אמר רבא: אף על פי כן הדור (חזרו) וקבלוה בימי אחשורוש דכתיב: "קיימו וקבלו היהודים" – קיימו מה שקיבלו (בבלי מסכת שבת דף פח ע"א).

לשיטתו של רבא, קבלת התורה, הטמונה בהסכמתם של בני העם לקבל על עצמם את חג הפורים, משולה לקבלת התורה במדבר ואף עולה עליה בערכה בכך שהפעם לא היה בה כל ממד של כפייה. נראה כי על בסיס דרשתו של רבא יוסד המאמר החסידי המשתמש בבליעתה של המילה פורים במילה כיפורים, והקובע כי יום הכיפורים הוא כ-פורים. כך נפגשים להם שני קצוותיו של הלוח העברי. היום הקדוש המסמל יותר מכל את עקרון ההבדלה וההבחנה והיום החג המסמל את ערבוב החומר והרוח, החול והקדושה.

התלמיד המצטיין והתלמיד המופרע הושבו באותו השולחן ומאז החיים בכיתה הרבה יותר מעניינים.

לקרוא בקפדנות את הפסוקים האחרונים של המגילה

את הדברים שנאמרו עד כה ניתן ליישם גם בעניינם של פרקי הסיום של המגילה, העמוסים באזכורי נקמתם של היהודים. עיון זהיר בפרטי הפרקים יכול ללמד אותנו שיעור גדול בעניינה של נקמה זו ובגבולותיה. ראשיתה של נקמת היהודים בציוויו של המלך אחשוורוש המופיע בפרקה השמיני של המגילה:

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם: וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז

ציוויו של המלך מהווה תמונת ראי מושלמת של הצו אשר ניתן להמן בראשיתה של המגילה:

"וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (מ"א, ג, יג)

עיון בפרטי המגילה מגלה כי בעל המגילה הקפיד לציין מספר פעמים כי היהודים נמנעו מלממש הצו במלואו. בניגוד למחשבת המן ובניגוד לרשות שניתנה להם מאת המלך, לא שלחו היהודים את ידם בביזה וספק אם פגעו בנשים וטף. הקפדה זו מלמדת על ניסיון להציב קו גבול ברור בין שנאתו ותאוותו של המן (המבטיח בין השאר שוחד כסף למלך משלל היהודים) לבין נקמתם של היהודים. נקמה זו מוצגת במגילה כנקמה בעלת גבולות, כפעולה בה מקבלים עליהם היהודים קווים אדומים ללא כפייה חיצונית (שהרי בזיזת השלל הותרה במפורש).

דעתם של רבים מאתנו, ודאי לא תנוח מן הניסיון להציג את נקמתם של היהודים כדגם התנהגות חיובי, רק משום היותה נקמה מרוסנת. יחד עם זאת, הדברים אשר הובאו בפתח המאמר בעניין מיקומו של חג הפורים בלוח החגים יפים גם לעניין זה. המגילה אכן מכילה בקרבה מסרים של פעולת נקם, המעוררים אי נוחות, אולם דווקא משום כך ישנו ערך גדול בהצבתם של הגבולות.

במקום בו לא עוסקים במלחמה אין מקום לעסוק במוסר המלחמה. במקום בו לא עוסקים ביצר הנקמה הטבוע באדם, אין מקום גם לעסוק בגבולותיה ובריסונה. ממש כשם שקבלת התורה בשושן גדולה הייתה מקבלת התורה בסיני, כך גם גדולה הצבת הגבול לנקמה, וזאת דווקא בשל כוחו של הנוקם והרשות שניתנה לו לעשות את כל אשר חפץ.

הדיון בגבולותיו של הכוח אינו נחלתם של אנשי האוטופיה. בעולמם של אלו דיון מסוג זה כלל לא נדרש. הכוח, הנקמה והמלחמה נטועים בעולם החולין המשובר והמנופץ ועל כן הדיון בגבולותיהם הוא דיונם של בעלי הכוח. גם אם תפקידה של האמונה להוביל אותנו מעולם החולין אל עבר האוטופיה, אסור לה להתנתק מנקודת המוצא. לוח שנה שכולו ספוג במסרים אוטופיים של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", הנו יצירה תרבותית המבקשת לבצע קפיצת דרך אל האוטופיה, וקפיצות דרך, כידוע לכולנו, הן מצרך די נדיר.

העובדה שלוח השנה העברי מכיל בקרבו חג, העוסק במושגים של נקמה ופעולות תגמול, אולי מעוררת אי-נחת, אולם יש בה כדי להעיד על ההכרה העמוקה בחומרי היסוד מהם בנויים כולנו. חג הפורים מלמד אותנו לא להתעלם מחומרים אלו. אכן, אין ספק שהמדובר בחומרי נפץ, אך ההתעלמות מהם לא תביא להיעלמותם ואולי אף להפך.

המאבק הערכי האמיתי הוא ברחובות שושן הבירה. שם נדרשים בעלי הכוח לקבל את ההכרעות המוסריות הקשות ושם נדרשת הצבתם של הקווים האדומים. חגם של מרדכי ואסתר, מזכיר לנו לא להתעלם מרחובות הכרך ולא לפטור עצמנו מן ההתמודדות הקשה של מותר ואסור באמצעות הבריחה הקורצת אל עבר מדרשי אוטופיה נאים. חג הפורים, על סיפוריו ומסריו המורכבים, מהווה תזכורת מתמדת לכך שדווקא ההתמודדות עם המציאות היום יומית, הנתחמת על ידי גבולות וקווים אדומים היא היכולה להביא אותנו אל עבר העתיד המיוחל.

חג פורים שמח!