הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת ויקרא: גבול של צניעות וזהירות

פרשת ויקרא, הפותחת את החומש השלישי, תיקרא השנה בשבת ראש חודש ניסן, שהיא גם שבת "החדש" – השבת האחרונה מבין ארבע השבתות המיוחדות העוסקות בענייני חג הפורים וההכנות לחג הפסח. ריבוי העניינים והפנים של השבת מביא לקריאה בשלושה ספרי תורה  בבוקר השבת. בראשון נקראת פרשת ויקרא; בשני – הקריאה המיוחדת לראשי חודשים; ובשלישי – הקריאה המיוחדת לשבת "החדש" הלקוחה מפרשת בא בחומש שמות והפותחת במלים:  "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה" (שמות יב א).

עיון בפרשת ויקרא, העוסקת רובה ככולה בדיני הקורבנות, ובקריאה המיוחדת לשבת "החדש" המציגה לראשונה את מצוות הפסח, מעלה קשר מעניין בין דיני הקורבנות במשכן ובמקדש לחג הפסח – האיסור על החמץ. בקריאה לשבת החודש אנו מוצאים את הציווי המוכר:

"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת"

בפרשת ויקרא מפורט הציווי לפיו גם כאשר מובא קורבן מתבואת הדגן – "מנחה" בלשון התורה – יש לוודא כי היא אינה חמץ:

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה" (ויקרא ב יב)

ציווי זה החוזר על עצמו מספר פעמים בתורה קובע כי אין להקריב חמץ על המזבח, כאשר גם במקרים יוצאי הדופן בהם מובא קורבן חמץ (במסגרת קורבנות התודה וקורבן הביכורים בשבועות), החמץ אינו עולה על המזבח ונאכל על ידי הכוהנים או מביאי הקורבן.

האיסור על העלאת קורבן חמץ על המזבח הוסבר על ידי מפרשים שונים כתזכורת למידת הענווה שנדרשת ממביא הקורבן. החמץ מסמל מלאות ושלמות, ומביא הקורבן נדרש לגשת אל הקודש מתוך התחושה ההפוכה של חוסר שלמות ושל רצון לתקן.

סיפור יציאת מצרים ואכילת המצות על ידי בני ישראל, הופך את המצה לסמל של היציאה לדרך ואת החמץ לסמל של מי שזמנו בידו ומי שאינו נדרש לצאת למסע הארוך. פרשת ויקרא מציעה כי מי שמביא קורבן ראוי שירגיש כמי שנמצא בראשיתו של מסע לשיפור ולתיקון ולא כמי שיכול "לשקוט על שמריו".

השבוע קראתי באתר המאמרים של אוניברסיטת בר אילן על פרשות התורה פרשנות מעניינת של עלי כהן להופעה של דיני המנחות המובאות מן התבואה באמצע הדיון של פרשת ויקרא בקורבנות המובאים מן החי; בין דיני קורבן העולה לדיני קורבנות השלמים. לשיטתו של בעל המאמר, השילוב בין דיני הקורבנות מן החי לדיני הקורבנות מפרי האדמה מחזיר אותנו לאחור לסיפורם של קין והבל – ראשוני מביאי הקורבנות. הבל, רועה הצאן, הביא קורבן מן החי, קין – בכור הבנים והחקלאי הראשון – הביא את הקורבן מפרי אדמתו. שילוב הדינים של קורבנות החי וקורבנות האדמה נועד, כך מציע עלי כהן, להזכיר כי כוונתו של מביא הקורבן היא החשובה ולא סוג הקורבן ומקורו.

ברוח הפרשנות המיוחדת הזו, ראוי לחשוב אם הציווי על אי הבאת קורבן חמץ מן התבואה אל המזבח לא נועד גם להזהיר אותנו לשים גבול לתחושת העוצמה והאדנות המתלווים לקשר העמוק שלנו עם האדמה עליה אנחנו יושבים. האם היה זה רק מקרה שקורבנו של קין הובא מפרי האדמה, ושדווקא הוא שקשר את גורלו אל הקרקע הרים את ידו על אחיו?!? הקשר העמוק אל הקרקע, אל האדמה ואל פירותיה מניב יבול מופלא של ברכות – אבל יכול גם לעוור את עינו של היחיד ועיניו של הציבור.

בעוד שבקורבנות מן החי מצווה התורה לחזר אחרי המובחר, לקורבן הבא מפרי האדמה – מן הדגן – מושם גבול של צניעות וזהירות.

לקראת חג החירות המסמל את תחילת המסע אל עבר הארץ המובטחת ולקראת חג האביב וראשית הקציר המסמל את ההנאה מטובה של הארץ, טוב לזכור את הציווי של פרשת ויקרא שהמנחה המובאת מתבואת הארץ אינה יכולה לבוא אל המזבח כחמץ אלא רק כמצה. המחזיק בארץ והנהנה מטובה צריך לעשות זאת עם מידה גדושה של ענווה וזהירות. תחושה של אדנות, של עוצמה ללא גבולות, ושל "אני ואפסי עוד" עלולה להביא לתוצאות הרות גורל, כפי שמלמד אותנו סיפורו של מקריב הקורבן הראשון מפרי האדמה.

העיסה שתופחת והלחם המוחמץ מרחיבים בהגדרה את גבולם ותופסים את החלל כולו; המצה בצניעותה משאירה מקום גם לאחר. פרשת ויקרא מבקשת להזכיר לנו שבמיוחד בשבתנו בארץ ובגישתנו אל הקודש טוב לנו להיות כמצה ולא כחמץ.


השארת תגובה

פרשת "בא": היחס לגר כמבחן לחירות אמיתית

פרשת בא – השלישית לפרשות חומש שמות – מביאה אל שיאה את דרמת יציאת בני ישראל מארץ מצרים. ראשיתה בסיפור שלוש המכות האחרונות והכנות העם ליציאה, המשכה בתיאור ליל שחרורם של בני ישראל מבית העבדים ואחריתה במצוות שנועדו להטמיע את זכר היציאה ממצרים בלב כל הדורות – מצוות הפסח, קדושת הבכורים ומצוות התפילין.

היחס לזר – אחד מסימניה של החירות ומסימני השחרור מן הפחד

מאז התחלתי לכתוב דברים קצרים מדי ערב שבת על פרשת השבוע ולפרסמם הקפדתי שלא לחזור על דברים שכבר כתבתי. השבת הזו אני חורג ממנהגי, ופותח את הדברים על פרשת "בא" במלים שפירסמתי בשנה שעברה, וזאת על רקע הקול הציבורי ההולך ומתחזק נגד תוכניתה של הממשלה לגרש בכפייה מבקשי מקלט ומהגרים מאריתריאה וסודן למדינות באפריקה. ואלו הדברים:

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את סיפור היציאה לחירות היא חלק מהיציאה עצמה מבית העבדים, ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות על מצוות אהבת הגר – הזר שבא להתגורר יחד עמנו – והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו.

פרשת "בא" מלמדת אותנו שהפעם הראשונה בה הוצג ציווי זה הייתה בימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים. עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט).

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן. כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים יסופר על ידי בני חורין אימתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

על הפער בין רעות וחברות לבין אחריות

ובהמשך לדברים מן השנה שעברה – בין הפסוקים הרבים המתארים את המכות האחרונות והחמורות שהובילו את מצרים אל אסונה, מתחבאים שני פסוקים שניסוחם מפתיע:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"

עוד בברית בן הבתרים מבטיח אלוהים לאברהם כי צאצאיו יצאו ממצרים לאחר שנים ארוכות של שעבוד עם רכוש גדול. אגדת התלמוד (בבלי, סנהדרין צ"א ע"א) ובעקבותיה רבים מן המפרשים הדגישו כי היה כאן פיצוי זעום על עבודת החינם שעבדו בני ישראל את המצרים; ועדיין – ראוי לשים את הלב לתיאור התורה את יחסי הרעות שבין בני ישראל לבין רעיהם המצריים ואת העובדה כי בני ישראל נשאו חן בעיני המצרים (או לפחות חלקם).

אחד מן הקוראים המפורסמים במקרא – יוסף בן מתתיהו – הבחין בעניין זה והתייחס אליו בספרו "קדמוניות היהודים":

"…והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו, ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם. והם יצאו, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע" (קדמוניות, ספר שני, יד ו)

יוסף בן מתתיהו וקוראים ומפרשים אחרים במרוצת הדורות עמדו על כך שגם במציאות הקשה של השעבוד היו בין בני ישראל לבין חלק מהמצרים יחסים של רעות ושל ידידות. אותם מצרים ניסו ודאי להפריד בין המישור האישי והאינטימי לבין המתרחש בזירה הציבורית ובמישור הפוליטי של חייהם. הפרדה זו אינה זרה לטבע האנושי והיא חזרה על עצמה פעמים רבות בהיסטוריה של העם שלנו ובקורותיהן של חברות אחרות.

חשבתי על הדברים השבוע הזה, כאשר בדומה למתרחש בבקרים רבים בירכתי בשלום את מנקה הרחובות שטאטא את המדרכות. קל היה לדעת שהוא הגיע "משם", וסביר להניח שמבחינתה של מדינת ישראל גם הוא מועמד לגירוש או לכליאה. רבים מאיתנו אדיבים מאוד כלפי מבקשי המקלט והמהגרים שאנחנו פוגשים. הם מנקים לנו את הרחובות; סוחבים לנו את המצרכים הביתה מן המכולת; אנחנו רואים אותם כאשר אנחנו נופשים בבית מלון או מסייעים לשיפוצניקים שמסיידים לנו את הדירה. רובנו אדיבים ומחייכים; חלק קטן מאתנו קשר עמם קשרי רעות.

גם באותן שכונות הנושאות על גבן את עול ההזנחה של ממשלות ישראל וחוסר הטיפול בתשתיות הרווחה, החינוך והבריאות לנוכח הגעתם של מבקשי המקלט והמהגרים, רובם המוחלט של הישראלים נוהג באדיבות וביחס בסיסי של רעות וכבוד אנושי.

הפסוקים בפרשת "בא", המתארים את יחסי השכנות והרעות בין האדם הישראלי והאדם המצרי במישור האינדיבידואלי, הם תזכורת מעוררת מחשבה כיצד יחסים מסוג זה אינם מונעים יצירת עוול או כישלון מוסרי. לעתים עוד טיפה של רעות ועוד טיפה של חברות אינן יוצרות בהכרח ים של התנהלות מתוקנת כחברה. על מנת שהדבר יקרה, היחיד חייב לראות עצמו מחויב גם למתרחש בזירות הציבוריות של חיינו ולמה שנעשה בשמו.

בסיכומו של יום, למרות לא מעט תופעות מכוערות שאנחנו מכירים, הישראלים הם עם של מכניסי אורחים ומסבירי פנים. פרשת "בא" רומזת לנו שגם חלק לא קטן מהמצרים היו כאלה. רעות וחברות הם בוודאי תנאי הכרחי ליחס אנושי וראוי – אך הם אינם תנאי מספק. ללא אחריות מוסרית ונכונות להשמיע קול הן עלולות להפוך לתירוץ המוכר: "האמת היא, שיש לי דווקא לא מעט חברים…"….


השארת תגובה

פרשת "צו": אין חירות בלי אחריות

פרשת "צו" היא השנייה לפרשותיו של חומש ויקרא, והשנה הזו היא נקראת ונלמדת בשבת שלפני חג הפסח – "השבת הגדול". סמיכותה לחג מביאה לכך שבמקום ההפטרה הקבועה לפשרה מתוך נבואת החורבן של ירמיהו, תיקרא השבת הזו נבואתו של מלאכי – אחרון הנביאים – המזכירה בפסוקיה האחרונים את בואו של אליהו הנביא ואת השבת לב האבות על הבנים, והלב הבנים – על אבותם (מלאכי ג  כד).

על הציבור ועל נבחריו

חלקה הראשון של פרשת "צו" מוקדש לפירוט נוסף של דיני הקורבנות לסוגיהם: קורבן העולה; המנחה; קורבן החטאת, קורבן האשם וקורבן השלמים. הפרשה חוזרת בפסוקים אלו על רבים מהציוויים שכבר נזכרו בפרשה הקודמת – פרשת "ויקרא". ההבחנה בין שתי הרשימות של דיני הקורבנות נוגעת בין השאר לזווית ממנה הן מוצגות. בפרשה הקודמת הוצגו הדינים מזווית הראייה של האדם המבקש להקריב את הקורבן:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה…"

פרשת השבוע שלנו מציגה את דיני הקורבנות מן הזווית של הכוהנים המופקדים על ביצועה וניהולה של העבודה:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"

החזרה על דיני הקורבנות בשתי הפרשות מזכירה לנו את הקשר בין הציבור והיחיד לבין נבחריהם, את יחסי הגומלין שבינהם ואת הרעיון העמוק שמבחנה של כל חברה הוא לעולם כפול. מבחנו של הציבור כולו והיחיד כחלק ממנו ומבחנה של המנהיגות המובילה אותם. פני הדור כפני מנהיגיו; ופני המנהיגים כפני הדור. ציבור ויחיד המאשימים תמיד את מנהיגיהם אך אינם מוכנים לבחון את דרכם – עתידים להיכשל. מנהיגים שמסירים מעל עצמם את האחריות ומעבירים אותה רק לכתפי העם או חלק ממנו – אינם מנהיגים ראויים.

ומה ביחס לסדר הדברים? את בחירתה של התורה לעסוק קודם כל באדם ובקהל המבקשים להקריב קורבן ורק לאחר מכן בכוהנים, למרות שהם הגיבורים המרכזיים של חומש ויקרא (המכונה גם "תורת כהנים") ניתן להבין כתזכורת לכך שמנהיגים צריכים בראש וראשונה להיות נבחרי הציבור.

קודם כל הציבור וצרכיו, רק לאחר מכן באים מנהיגיו.

על כובד האחריות ועל הכבוד שבצדה

חלקה הראשון של הפרשה מוקדש כאמור לדיני הקורבנות. חלקה השני משיב אותנו אל סיפור חנוכתו של המשכן שליווה אותנו בפרשות האחרונות של חומש שמות. במרכזו של חלק זה – הקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם, משיחתם בשמן המשחה, "סימונם" בדם הקורבנות (על תנוך האוזן, האגודל והבוהן) והכנסתם אל המשכן ל"שבעת ימי המילואים".

ביום השמיני (שיתואר בפרשה הבאה) עתידים אהרון ובניו להגיח מן המשכן כמשרתים בקודש (כבמעין טקס של לידה מחדש).

כשם שהקדמת זווית הראייה של הציבור לזו של נבחריו מסמלת את סדר הקדימויות והחשיבות, גם בעניין זה ניתן לחלץ לקח מן הפרשה. ראשית מפרטת התורה את התפקיד והאחריות שמוטלים על הכוהנים, רק לאחר מכן בא תיאור הקדשתם והפיכתם למורמים מעם. הכוהנים נבחרו אמנם על ידי אלוהים, אך הם נבחרו לטובת ביצוע תפקיד ומשימה. היותם "אחרים" ביחס ליתר הציבור, נובעת בראש וראשונה מן האחריות אותה הם נושאים ולא מדבר הטבוע בהם כשלעצמם.

כבודם הוא אך ורק תוצאה של כובד המשימה המוטלת עליהם.

לקח גדול לגבי הפסח

בתוך שלל הדינים הנוגעים לקורבנות, חוזרת פרשת "צו" גם על הדין לפיו אין ללוות את הקורבן בדברי חמץ. רוב הקורבנות הוקרבו כשלצדם מנחות – קורבנות מן הדגן שהוגשו מטוגנים, מבושלים או אפויים. באופן כללי, אסור היה להתפיח מנחות אלו עד כדי הפיכתם לדברי חמץ:

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ…"

אחד החריגים היחידים לכלל זה הוא קורבן השלמים – זבח שהובא על פי רוב כקורבן תודה או חגיגה –  ושמקריביו, ולא רק הכוהנים, אכלו ממנו על דרך של שמחה והכרת הטוב. קורבן זה היה מובא באופן מובהק יחד עם מאפי חמץ:

"…עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו"

דין זה של הקורבנות טומן בחובו לקח גדול לגבי חג הפסח. האיסור הברור והגורף על הימצאות חמץ בחג ומנגד העובדה שהחמץ מהווה חלק בסיסי בקורבנות התודה והשמחה, מלמדים שההודיה והשמחה אינם היסודות היחידים של חג החירות. באופן טבעי, וכפי שמשתקף היטב בהגדה ובמנהגי ליל הסדר, יש להם מקום חשוב במסכת הרעיונית של החג, אך הם אינם כובשים את הבמה כולה.

בצד השמחה ואמירת ההלל, מסמל איסור החמץ של החג גם את ההכרה בגודל האחריות שטמון בחירות ובאתגרים שהיא מציבה. כשאדם ועם חוגגים את חירותם הם אינם חוגגים כמי שמביאים זבח שלמים – נטולי דאגות וחרדות – אלא כמי שיודעים שהחירות מביאה עמה גם את אותו הנטל, שבלעדיו אין חירות אמיתית ומלאה.  

על המנחה

אחד מסוגי הקורבנות הנדון בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" הוא המנחה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת.

המנחה היא קורבן המובא מן הצומח, על פי רוב מן הדגן. לעתים הובאה המנחה בצד קורבן הבשר, ולעתים היא הובאה כעומדת בפני עצמה, כקורבנם של העניים שידם לא השיגה קניית בהמה להקרבה. בעלי המדרש הבחינו שבפרשת ויקרא מדובר על האדם המקריב קורבן, אך כאשר מתייחסת הפרשה למנחה מדובר על הנפש המביאה את הקורבן הצנועה. לשיטתם בא הדבר ללמד כי העני המביא את המנחה כאילו מביא את נפשו, לנוכח המאמצים הגדולים שעליו להשקיע להשגת הקורבן הצנוע.

העובדה שפרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", מונה את המנחה בתוך רשימת הקורבנות ומשתמשת באותה פתיחה בדיוק לתיאור דיניה – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…", מזכירה לנו שלא ללכת שולל אחרי פאר והדר אלא לכרוך עצמנו בכוונה הניצבת מאחורי המעשה.

ברוח זו כדאי גם לקרוא את מילות הפתיחה של ההפטרה המיוחדת "לשבת הגדול" – "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" – לא קורבן מפואר, אלא מנחה פשוטה היא הערבה. כשכל יהודה תדע לכבד את המנחה הפשוטה של האדם שידו אינה משגת – אז יערבו לאלוהים גם הקורבנות המפוארים. כשלא יהיו בעם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר", כפי שמתואר בפסוק השני של ההפטרה, יידון העם כזכאי במשפט על מעשיו.

התורים הארוכים של המבקשים חבילות מזון לעריכתו של החג גם השנה הזו מלמדים שטרם למדנו כיצד להכין מנחה ישראלית ערבה, ושהאחריות שלנו עדיין משתרכת הרחק מאחורי החירות שרכשנו לעצמנו כעם.

עד כאן שבת הגדול

מנהג רבות מקהילות ישראל לנצל את שעות אחר הצהרים של השבת הגדול על מנת לחזור על ההגדה ולהתכונן לסדר. מכאן גם נולד המשפט "עד כאן שבת הגדול" המופיע בחלק מן ההגדות בסיומו של חלק ה"מגיד".

בסיומו של שבוע שהביא למרקעים, למסכים ולדפי העיתונים תמונות זוועה אך גם כמה אמירות זוועה ביחס לרגש הישראלי הראוי כלפי אותן התמונות – הנה תזכורת קצרה של פרושו של אברבאנל, ממנהיגי יהדות ספרד המגורשת, למנהג של הטפת טיפות יין מהכוס בעת הזכרת המכות:

"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"

שבת של שלום, חירות ואחריות


השארת תגובה

"והגדת לבנך": הזיכרון ההיסטורי רלוונטי מאי פעם

פסח שמח מהתנועה הרפורמיתיותר מכל מועד אחר מסמל חג הפסח את מרכזיותו של המעשה החינוכי. ברוח הציווי "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג ח) עוצב ליל הסדר כדיאלוג חווייתי בין ההורה לילד. ארבע הקושיות, האפיקומן, הגבהת הקערה ומגוון רחב של מנהגים נוספים, נומקו בצורך לצוד את תשומת הלב של הילדים ולטעת בהם סקרנות ועניין. אחד מחלקי ההגדה המרכזיים העוסק בנושא הוא מדרש ארבעת הבנים, מסמליו הבולטים של הסדר.

נקודת המוצא למדרש היא העובדה שהתורה מצווה על ההורה, בארבעה מקומות שונים בספר שמות ובספר דברים, להנחיל לילד את סיפור היציאה ממצרים. בשלושה מן הציוויים סיפורו של ההורה מוצג כמענה לשאלתו הישירה של הילד. בציווי הרביעי נדרש ההורה לספר מבלי שהתורה מזכירה שאלה מקדימה מצד הבן. מכאן למד המדרש על ארבעה בנים: שלושה ששואלים, ואחד – שאינו יודע לשאול.

המדרש הוא עדות שנוסח ההגדה עוקב אחר מנהג בבל. בכתבי היד של ההגדה הארץ ישראלית אין זכר למדרש, כמו גם לקטעים מפורסמים אחרים: "הא לחמא", "והיא שעמדה", "דיינו" ואחרים. מקורותיו של המדרש קדומים מאוד, למרות שאינם נכללים בתוכנית ליל הסדר המקורית שהתעצבה בשני הדורות הראשונים שאחרי חורבן המקדש בשנת 70 לספירה. נוסח המדרש מופיע בשני מקורות: מכילתא דרבי ישמאעל – קובץ קדום של מדרשי הלכה לספר שמות שנערך במאה השנייה לספירה ומסכת פסחים בתלמוד הירושלמי. הנוסח ששולב בהגדה שבידינו עוקב בעיקרו אחרי הנוסח המופיע במכילתא.

השוואתם של שני הנוסחים יכולה להעניק תובנה מעניינת על התכלית הפדגוגית של ליל הסדר. ראשית, בולטת לעין הבחירה של התלמוד הירושלמי לכנות את הבן השלישי, התם מן המכילתא וההגדה בכינוי המחוספס והישיר – טיפש. מעבר לעדות קדומה ל"דוגריות" הארץ ישראלית, מחייב התלמוד את הקורא להכיר בעובדה פדגוגית חשובה. אם הבן השלישי הוא הטיפש, הרי שלא ניתן לפטור את הבן הרשע ואת סירובו ליטול חלק בחגיגה בהיותו בור ועם הארץ. הרוצה להתמודד עם הטענה שהחגיגה והעומד מאחוריה אינם רלוונטיים, אינו יכול לפתור אותה בטיפשותו של הבן המורד.

תובנה נוספת העולה מן ההשוואה נוגעת להיפוך התשובות הניתנות לחכם ולאחיו התם או הטיפש. נוסח ההגדה מציע להורה לנצל את חוכמתו של הבן הראשון על מנת ללמד אותו את הלכות הפסח. "חכם, מה הוא אומר? … אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'". הלכה זו של "אין מפטירין" חותמת את מסכת פסחים במשנה ומכאן שכוונת המדרש היא שיש ללמד את הבן החכם את כל הלכות החג, מן הראשונה ועד לאחרונה.

ביחס לתם מציעה ההגדה להתמקד בעלילה הגדולה של השחרור מבית העבדים: "תם, מה הוא אומר ? 'מַה זֹּאת?' ואמרת אליו:'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'".

לעומת ההגדה מציע התלמוד הירושלמי להפוך את התשובות הנמסרות לשני הבנים. בנוסח זה התשובה לבן החכם מן ההגדה ("אין מפטירין…") נמסרת דווקא לטיפש, והתשובה לתם ("בחוזק יד הוציאנו") מוענקת לחכם. לשיטת הירושלמי, דווקא עם החכם צריך לעסוק בסיפור השחרור המפעים ואילו עם הבן התם או הטיפש, יש להתמקד באסור ובמותר, ובדקדוקי ההלכות.

שני נוסחי המדרש מציעים גישות חינוכיות מנוגדות לדרך בה יש לנהוג עם הבן השלישי, הפחות מתוחכם. האחת מציעה להתמקד בהרגלתו במעשים ובהלכות, תוך הותרת הרקע והתכלית לשלבים המתקדמים יותר של המעשה החינוכי. הגישה השנייה מציעה להתחיל דווקא עם הנחת היסוד הרעיונית והערכית ורק לאחר מכן לעבור אל עולם העשייה וההלכה.

את גישתו של התלמוד הירושלמי ניתן להכתיר בצירוף המוכר "נעשה ונשמע". ההגדה של פסח בוחרת דווקא ב"נשמע ונעשה".

כל הורה יעיד כי ספק אם קיים שיח בין דורי שאינו דורש את שילוב הגישות יחדיו. עם זאת, כדאי לשים לב, שהגדת הפסח שבידנו בוחרת דווקא בגישת ה"נשמע ונעשה". בחג המבליט את ערך החירות מציעה ההגדה להתחיל את המסע עם הבן התם בשיח ערכי, המבקש לשכנע ולא לאלף. זוהי גישה חינוכית המאמינה ביכולת לרתום את הילד למעגלי השיח המשפחתי לא רק באמצעות שיגרה של מעשים אלא גם, ובעצם בעיקר, באמצעות דיאלוג בגובה העיניים ומן הלב.

העובדה שההגדה מתמקדת בסיפור היציאה ממצרים, ליבת התשובה לבן התם, ולא בהצגה מסודרת של הלכות הפסח מלמדת כי דווקא הבן הזה (ואתו במידה רבה גם הבן שאינו יודע לשאול ואפילו הרשע), הוא קהל היעד המרכזי של הסדר. בלילה המיוחד הזה מתבקש ההורה שלא להתפתות ולהתמקד בשיח עם הבן שממילא נמצא על אותו הדף, אלא דווקא בשיחה עם יתר האחים. היכולת להניע גם אותם אל ההכרה כי הזיכרון ההיסטורי רלוונטי לחייהם – היא התכלית המרכזית של ליל הסדר.

ולסיום, אני מזמין אתכם לעיין בגרסה להגדה של משפחת קריב, שנועדה להנגיש את הסדר גם לילדים ומצורפת כקובץ פתוח כאן: http://goo.gl/CFwaOU. מתאים לכם – אתם מוזמנים להשתמש, להוסיף, או לגרוע. בנוסף – אתם מוזמנים לעיין במדריך שלנו לעורכי ועורכות סדרים באתר החגים של התנועה הרפורמית: www.hagim.org. חג שמח!


שבת פרה ופרשת שמיני: מה מסתתר מאחורי המצווה העלומה?

פרה אדומה

פרה אדומה. השאיפה להיטהרות והתחדשות עדיין קיימת

השבת הזו נציין את השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות של סביבות חודש אדר – שבת "פרה". בניגוד לשבת "זכור" שהקדימה את פורים ועסקה בזיכרון מעשה עמלק לאור המסורת שהמן היה מצאצאיו, שבת "פרה" צופה כבר את פני חג הפסח. אל פרשת השבוע, פרשת "שמיני", נוסיף קריאה מתוך פרשת "חקת" שבחומש במדבר. הקריאה תתמקד במצוות פרה אדומה; אותה מצווה עלומה המפרטת כיצד יש להיטהר מטומאת המת (החמורה שבטומאות, הנגרמת כתוצאה ממגע עם גופת אדם).  קריאת הוראותיה של התורה בעניין זה נועדה להזכיר לעם את ההיטהרות הנדרשת כחלק מההכנות לעליה לרגל למקדש במהלך חג הפסח – הראשון לחגי העלייה לרגל. גם ההפטרה שנקראת בשבת זו מתוך ספרי הנביאים תילקח מתוך נבואתו של יחזקאל הקורא לעם להיטהר, ואילו ההפטרה הרגילה של פרשת "שמיני" תיוותר השנה הזו ללא שימוש.

לב חדש ורוח חדשה

מצוות ה"פרה האדומה" רחוקה מאוד מעולמנו, וכך גם המושגים של טומאה וטהרה. אם כך, מה יכולה פרשת "פרה אדומה" להציע לנו? אולי הזדמנות לחשוב על התקופה הזו המקדימה את חג הפסח ועל מהותה של ההכנה הנדרשת לקראת חג החירות.

כמעט אין בישראל משפחה יהודית שלא מורגשת בה תכונה לקראת החג. כל משפחה ומנהגיה. לא אחת מתמקדת התכונה בארגון החג, סעודת הסדר, תוכניות הנופש, סידור הבית ומציאת סידור לילדים בחופשת שלושת השבועות מבית הספר. רגע לפני תחילת מהומת ההכנות לחג, יכולה שבת "פרה" להציע את הצורך גם בהכנה נפשית, ערכית ותכנית לחג – כזו שיכולה להפוך את החג לחוויה של התחדשות וחשיבה מחודשת על מושגים של חירות. לכך חתרו ורמזו חז"ל כשקבעו, כאמור, את מילותיו של יחזקאל כהפטרה:

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו)

היעדר היכולת להיטהר מטומאת המת בימינו, בהיעדר אפר פרה אדומה, הוא שעמד ביסוד האיסור ההלכתי על העלייה להר הבית בדורות האחרונים. איסור זה הולך ונפרם בעשור האחרון בחוגים הולכים ומתרחבים בציונות הדתית ומעלה את העיסוק הציבורי בסוגיית הר הבית לרמה חסרת תקדים מאז מלחמת ששת הימים.

"חוגי המקדש" משחררים לפרקים לתקשורת הישראלית ידיעות על הניסיונות לאתר את הפרה האדומה כחלק מההכנה לקראת הקמתו של הבית השלישי. זה וודאי יהיה התוכן של השבת הזו בהרבה בתי מדרשות ובתי כנסת של שוחרי אותם החוגים. בעבורנו, אלו שרואים במדינת ישראל את הבית השלישי ומוותרים על השאיפה לחידושה של עבודת הקורבנות, גם ללא כל קשר למציאות הפוליטית והדתית שעל ההר, השבת הזו ראוי שתהיה גם רגע נוסף בו נאמר הדבר לעומקו מעל הבמה ומסביב לשולחן. יהדות המאה הראשונה והשנה לספירה ידעה לשרוד גם ללא מקדש ועבודת קורבנות; היהדות של העת הזו ראוי שתדע לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח, ללא השאיפה לחידושם.

מדוע אם כן לקרוא וללמוד את פרשת "פרה אדומה"? מכיוון שהשאיפה של היחיד ושל הקהל להיטהרות ולהתחדשות עודנה רלוונטית והעמדת זכר לדרך שעשו זאת בעבר מעשירה את הבנתנו את השאיפה הזו. באותה נשימה היא צריכה לשמש אותנו על מנת להדגיש שישנם חלקים חשובים במסורת שלנו שראוי להעמיד להם זכר, דווקא משום שאין להם מקום בהווה ובעתיד היהודי שלנו.

אש זרה

פרשת השבוע "הרגילה" אותה אנו קוראים, פרשת שמיני, עוסקת בשני עניינים: בחלקה הראשון – חגיגת חנוכתו של המשכן שהפכה לטרגדיה אישית, משפחתית ולאומית עם מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו, אחרי שהקריבו "אש זרה אשר לא צווה אותם" (ויקרא י א). אסון זה מוביל את משה לצוות על אהרון לבצע סדר של כפרה והיטהרות במשכן, שהפך לאב הטיפוס של תהליך הכפרה השנתי שנערך ביום הכיפורים; חלקה השני של הפרשה מציג לראשונה את דיני הכשרות הנוגעים למאכל מן החי ואת הדרישה להבדיל בין הטהור לבין הטמא, גם בחוויה היסודית ביותר של האדם – האכילה.

בעלי מדרש ופרשנים עסוק בשאלת חטאם של שני בני אהרון ורבים מהם הצביעו על חטא הגאווה והיוהרה שאיפיין את מעשה שחרג מן הציווי האלוהי. אירועי הימים האחרונים והוויכוח הציבורי סביב הירי שבוצע במחבל הפצוע בחברון על ידי חייל צה"ל, מעניקים לטעמי עוד רובד לפרשה הלא פשוטה. מותם של שני בני אהרון דווקא בעיצומה של חגיגת החנוכה של המשכן רגע לאחר שהאש הלא זרה ירדה על המזבח, מחדד את הקו הדק שמבחין לעתים בין הראוי למה שאינו ראוי, בין המקודש לבין הזר. מרחק של רגעים אחדים מפריד בין האש שנפתחה לעברו של המחבל שלא היה בה דבר "זר", מכיוון שנועדה לסכל את כוונתו ליטול חיים, לבין האש "הזרה" שנורתה על ידי החייל. דווקא בשל הגבול הדק הזה, והחציה הפשוטה שלו לכאורה, נדרשת אותה הבחנה קפדנית עליה מדברת הפרשה, בין הטהור לבין הטמא.

כאשר משה, הדוד, ניגש אל האח, האב השכול אהרון, הוא אומר לו במה שיכול להיתפס כאמירה חסרת רגישות לחלוטין:

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (שם ג)

דווקא במקום בו ישנה אש נדרשת אותה הכבדה האמורה למנועה את הפיכתה ל"אש זרה", דווקא שם נדרשים הכללים, העקרונות והגבולות להיחשב כקדושים. כאשר לא כך הם פני הדברים, והגבולות הולכים ומטשטשים, התוצאה הקשה אורבת מעבר לפינה.

כאשר נדרשתי השבוע לתת דבר תורה על פרשת השבוע ועל הקריאה בפרשת "פרה" העוסקת גם היא כאמור, בגבול שבין הטמא לטהור, לא הלכתי אל המפרשים המסורתיים ולא אל מדרשי הפרשה. קראתי מאיגרת הרמטכ"ל שהופצה השבוע בין חיילי צה"ל את הדברים הבאים: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה. אמר בן גוריון. מיום הקמתו חרט צה"ל על דגלו את ערך הדבקות במשימה ואת החתירה לניצחון, וקידוש ערכים של כבוד האדם וטוהר הנשק. ערכים אלו נשענים על מורשת יהודית ארוכת שנים של עם חפץ חיים…".

הלוואי וגם בתוך המציאות המטשטשת והקשה, ודווקא בשל מציאות זו, לא נהסס למתוח קו גבול ברור בין האש ההכרחית לנו לבין האש הזרה.