הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

"והגדת לבנך": הזיכרון ההיסטורי רלוונטי מאי פעם

פסח שמח מהתנועה הרפורמיתיותר מכל מועד אחר מסמל חג הפסח את מרכזיותו של המעשה החינוכי. ברוח הציווי "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג ח) עוצב ליל הסדר כדיאלוג חווייתי בין ההורה לילד. ארבע הקושיות, האפיקומן, הגבהת הקערה ומגוון רחב של מנהגים נוספים, נומקו בצורך לצוד את תשומת הלב של הילדים ולטעת בהם סקרנות ועניין. אחד מחלקי ההגדה המרכזיים העוסק בנושא הוא מדרש ארבעת הבנים, מסמליו הבולטים של הסדר.

נקודת המוצא למדרש היא העובדה שהתורה מצווה על ההורה, בארבעה מקומות שונים בספר שמות ובספר דברים, להנחיל לילד את סיפור היציאה ממצרים. בשלושה מן הציוויים סיפורו של ההורה מוצג כמענה לשאלתו הישירה של הילד. בציווי הרביעי נדרש ההורה לספר מבלי שהתורה מזכירה שאלה מקדימה מצד הבן. מכאן למד המדרש על ארבעה בנים: שלושה ששואלים, ואחד – שאינו יודע לשאול.

המדרש הוא עדות שנוסח ההגדה עוקב אחר מנהג בבל. בכתבי היד של ההגדה הארץ ישראלית אין זכר למדרש, כמו גם לקטעים מפורסמים אחרים: "הא לחמא", "והיא שעמדה", "דיינו" ואחרים. מקורותיו של המדרש קדומים מאוד, למרות שאינם נכללים בתוכנית ליל הסדר המקורית שהתעצבה בשני הדורות הראשונים שאחרי חורבן המקדש בשנת 70 לספירה. נוסח המדרש מופיע בשני מקורות: מכילתא דרבי ישמאעל – קובץ קדום של מדרשי הלכה לספר שמות שנערך במאה השנייה לספירה ומסכת פסחים בתלמוד הירושלמי. הנוסח ששולב בהגדה שבידינו עוקב בעיקרו אחרי הנוסח המופיע במכילתא.

השוואתם של שני הנוסחים יכולה להעניק תובנה מעניינת על התכלית הפדגוגית של ליל הסדר. ראשית, בולטת לעין הבחירה של התלמוד הירושלמי לכנות את הבן השלישי, התם מן המכילתא וההגדה בכינוי המחוספס והישיר – טיפש. מעבר לעדות קדומה ל"דוגריות" הארץ ישראלית, מחייב התלמוד את הקורא להכיר בעובדה פדגוגית חשובה. אם הבן השלישי הוא הטיפש, הרי שלא ניתן לפטור את הבן הרשע ואת סירובו ליטול חלק בחגיגה בהיותו בור ועם הארץ. הרוצה להתמודד עם הטענה שהחגיגה והעומד מאחוריה אינם רלוונטיים, אינו יכול לפתור אותה בטיפשותו של הבן המורד.

תובנה נוספת העולה מן ההשוואה נוגעת להיפוך התשובות הניתנות לחכם ולאחיו התם או הטיפש. נוסח ההגדה מציע להורה לנצל את חוכמתו של הבן הראשון על מנת ללמד אותו את הלכות הפסח. "חכם, מה הוא אומר? … אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'". הלכה זו של "אין מפטירין" חותמת את מסכת פסחים במשנה ומכאן שכוונת המדרש היא שיש ללמד את הבן החכם את כל הלכות החג, מן הראשונה ועד לאחרונה.

ביחס לתם מציעה ההגדה להתמקד בעלילה הגדולה של השחרור מבית העבדים: "תם, מה הוא אומר ? 'מַה זֹּאת?' ואמרת אליו:'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'".

לעומת ההגדה מציע התלמוד הירושלמי להפוך את התשובות הנמסרות לשני הבנים. בנוסח זה התשובה לבן החכם מן ההגדה ("אין מפטירין…") נמסרת דווקא לטיפש, והתשובה לתם ("בחוזק יד הוציאנו") מוענקת לחכם. לשיטת הירושלמי, דווקא עם החכם צריך לעסוק בסיפור השחרור המפעים ואילו עם הבן התם או הטיפש, יש להתמקד באסור ובמותר, ובדקדוקי ההלכות.

שני נוסחי המדרש מציעים גישות חינוכיות מנוגדות לדרך בה יש לנהוג עם הבן השלישי, הפחות מתוחכם. האחת מציעה להתמקד בהרגלתו במעשים ובהלכות, תוך הותרת הרקע והתכלית לשלבים המתקדמים יותר של המעשה החינוכי. הגישה השנייה מציעה להתחיל דווקא עם הנחת היסוד הרעיונית והערכית ורק לאחר מכן לעבור אל עולם העשייה וההלכה.

את גישתו של התלמוד הירושלמי ניתן להכתיר בצירוף המוכר "נעשה ונשמע". ההגדה של פסח בוחרת דווקא ב"נשמע ונעשה".

כל הורה יעיד כי ספק אם קיים שיח בין דורי שאינו דורש את שילוב הגישות יחדיו. עם זאת, כדאי לשים לב, שהגדת הפסח שבידנו בוחרת דווקא בגישת ה"נשמע ונעשה". בחג המבליט את ערך החירות מציעה ההגדה להתחיל את המסע עם הבן התם בשיח ערכי, המבקש לשכנע ולא לאלף. זוהי גישה חינוכית המאמינה ביכולת לרתום את הילד למעגלי השיח המשפחתי לא רק באמצעות שיגרה של מעשים אלא גם, ובעצם בעיקר, באמצעות דיאלוג בגובה העיניים ומן הלב.

העובדה שההגדה מתמקדת בסיפור היציאה ממצרים, ליבת התשובה לבן התם, ולא בהצגה מסודרת של הלכות הפסח מלמדת כי דווקא הבן הזה (ואתו במידה רבה גם הבן שאינו יודע לשאול ואפילו הרשע), הוא קהל היעד המרכזי של הסדר. בלילה המיוחד הזה מתבקש ההורה שלא להתפתות ולהתמקד בשיח עם הבן שממילא נמצא על אותו הדף, אלא דווקא בשיחה עם יתר האחים. היכולת להניע גם אותם אל ההכרה כי הזיכרון ההיסטורי רלוונטי לחייהם – היא התכלית המרכזית של ליל הסדר.

ולסיום, אני מזמין אתכם לעיין בגרסה להגדה של משפחת קריב, שנועדה להנגיש את הסדר גם לילדים ומצורפת כקובץ פתוח כאן: http://goo.gl/CFwaOU. מתאים לכם – אתם מוזמנים להשתמש, להוסיף, או לגרוע. בנוסף – אתם מוזמנים לעיין במדריך שלנו לעורכי ועורכות סדרים באתר החגים של התנועה הרפורמית: www.hagim.org. חג שמח!


שבת פרה ופרשת שמיני: מה מסתתר מאחורי המצווה העלומה?

פרה אדומה

פרה אדומה. השאיפה להיטהרות והתחדשות עדיין קיימת

השבת הזו נציין את השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות של סביבות חודש אדר – שבת "פרה". בניגוד לשבת "זכור" שהקדימה את פורים ועסקה בזיכרון מעשה עמלק לאור המסורת שהמן היה מצאצאיו, שבת "פרה" צופה כבר את פני חג הפסח. אל פרשת השבוע, פרשת "שמיני", נוסיף קריאה מתוך פרשת "חקת" שבחומש במדבר. הקריאה תתמקד במצוות פרה אדומה; אותה מצווה עלומה המפרטת כיצד יש להיטהר מטומאת המת (החמורה שבטומאות, הנגרמת כתוצאה ממגע עם גופת אדם).  קריאת הוראותיה של התורה בעניין זה נועדה להזכיר לעם את ההיטהרות הנדרשת כחלק מההכנות לעליה לרגל למקדש במהלך חג הפסח – הראשון לחגי העלייה לרגל. גם ההפטרה שנקראת בשבת זו מתוך ספרי הנביאים תילקח מתוך נבואתו של יחזקאל הקורא לעם להיטהר, ואילו ההפטרה הרגילה של פרשת "שמיני" תיוותר השנה הזו ללא שימוש.

לב חדש ורוח חדשה

מצוות ה"פרה האדומה" רחוקה מאוד מעולמנו, וכך גם המושגים של טומאה וטהרה. אם כך, מה יכולה פרשת "פרה אדומה" להציע לנו? אולי הזדמנות לחשוב על התקופה הזו המקדימה את חג הפסח ועל מהותה של ההכנה הנדרשת לקראת חג החירות.

כמעט אין בישראל משפחה יהודית שלא מורגשת בה תכונה לקראת החג. כל משפחה ומנהגיה. לא אחת מתמקדת התכונה בארגון החג, סעודת הסדר, תוכניות הנופש, סידור הבית ומציאת סידור לילדים בחופשת שלושת השבועות מבית הספר. רגע לפני תחילת מהומת ההכנות לחג, יכולה שבת "פרה" להציע את הצורך גם בהכנה נפשית, ערכית ותכנית לחג – כזו שיכולה להפוך את החג לחוויה של התחדשות וחשיבה מחודשת על מושגים של חירות. לכך חתרו ורמזו חז"ל כשקבעו, כאמור, את מילותיו של יחזקאל כהפטרה:

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו)

היעדר היכולת להיטהר מטומאת המת בימינו, בהיעדר אפר פרה אדומה, הוא שעמד ביסוד האיסור ההלכתי על העלייה להר הבית בדורות האחרונים. איסור זה הולך ונפרם בעשור האחרון בחוגים הולכים ומתרחבים בציונות הדתית ומעלה את העיסוק הציבורי בסוגיית הר הבית לרמה חסרת תקדים מאז מלחמת ששת הימים.

"חוגי המקדש" משחררים לפרקים לתקשורת הישראלית ידיעות על הניסיונות לאתר את הפרה האדומה כחלק מההכנה לקראת הקמתו של הבית השלישי. זה וודאי יהיה התוכן של השבת הזו בהרבה בתי מדרשות ובתי כנסת של שוחרי אותם החוגים. בעבורנו, אלו שרואים במדינת ישראל את הבית השלישי ומוותרים על השאיפה לחידושה של עבודת הקורבנות, גם ללא כל קשר למציאות הפוליטית והדתית שעל ההר, השבת הזו ראוי שתהיה גם רגע נוסף בו נאמר הדבר לעומקו מעל הבמה ומסביב לשולחן. יהדות המאה הראשונה והשנה לספירה ידעה לשרוד גם ללא מקדש ועבודת קורבנות; היהדות של העת הזו ראוי שתדע לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח, ללא השאיפה לחידושם.

מדוע אם כן לקרוא וללמוד את פרשת "פרה אדומה"? מכיוון שהשאיפה של היחיד ושל הקהל להיטהרות ולהתחדשות עודנה רלוונטית והעמדת זכר לדרך שעשו זאת בעבר מעשירה את הבנתנו את השאיפה הזו. באותה נשימה היא צריכה לשמש אותנו על מנת להדגיש שישנם חלקים חשובים במסורת שלנו שראוי להעמיד להם זכר, דווקא משום שאין להם מקום בהווה ובעתיד היהודי שלנו.

אש זרה

פרשת השבוע "הרגילה" אותה אנו קוראים, פרשת שמיני, עוסקת בשני עניינים: בחלקה הראשון – חגיגת חנוכתו של המשכן שהפכה לטרגדיה אישית, משפחתית ולאומית עם מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו, אחרי שהקריבו "אש זרה אשר לא צווה אותם" (ויקרא י א). אסון זה מוביל את משה לצוות על אהרון לבצע סדר של כפרה והיטהרות במשכן, שהפך לאב הטיפוס של תהליך הכפרה השנתי שנערך ביום הכיפורים; חלקה השני של הפרשה מציג לראשונה את דיני הכשרות הנוגעים למאכל מן החי ואת הדרישה להבדיל בין הטהור לבין הטמא, גם בחוויה היסודית ביותר של האדם – האכילה.

בעלי מדרש ופרשנים עסוק בשאלת חטאם של שני בני אהרון ורבים מהם הצביעו על חטא הגאווה והיוהרה שאיפיין את מעשה שחרג מן הציווי האלוהי. אירועי הימים האחרונים והוויכוח הציבורי סביב הירי שבוצע במחבל הפצוע בחברון על ידי חייל צה"ל, מעניקים לטעמי עוד רובד לפרשה הלא פשוטה. מותם של שני בני אהרון דווקא בעיצומה של חגיגת החנוכה של המשכן רגע לאחר שהאש הלא זרה ירדה על המזבח, מחדד את הקו הדק שמבחין לעתים בין הראוי למה שאינו ראוי, בין המקודש לבין הזר. מרחק של רגעים אחדים מפריד בין האש שנפתחה לעברו של המחבל שלא היה בה דבר "זר", מכיוון שנועדה לסכל את כוונתו ליטול חיים, לבין האש "הזרה" שנורתה על ידי החייל. דווקא בשל הגבול הדק הזה, והחציה הפשוטה שלו לכאורה, נדרשת אותה הבחנה קפדנית עליה מדברת הפרשה, בין הטהור לבין הטמא.

כאשר משה, הדוד, ניגש אל האח, האב השכול אהרון, הוא אומר לו במה שיכול להיתפס כאמירה חסרת רגישות לחלוטין:

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (שם ג)

דווקא במקום בו ישנה אש נדרשת אותה הכבדה האמורה למנועה את הפיכתה ל"אש זרה", דווקא שם נדרשים הכללים, העקרונות והגבולות להיחשב כקדושים. כאשר לא כך הם פני הדברים, והגבולות הולכים ומטשטשים, התוצאה הקשה אורבת מעבר לפינה.

כאשר נדרשתי השבוע לתת דבר תורה על פרשת השבוע ועל הקריאה בפרשת "פרה" העוסקת גם היא כאמור, בגבול שבין הטמא לטהור, לא הלכתי אל המפרשים המסורתיים ולא אל מדרשי הפרשה. קראתי מאיגרת הרמטכ"ל שהופצה השבוע בין חיילי צה"ל את הדברים הבאים: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה. אמר בן גוריון. מיום הקמתו חרט צה"ל על דגלו את ערך הדבקות במשימה ואת החתירה לניצחון, וקידוש ערכים של כבוד האדם וטוהר הנשק. ערכים אלו נשענים על מורשת יהודית ארוכת שנים של עם חפץ חיים…".

הלוואי וגם בתוך המציאות המטשטשת והקשה, ודווקא בשל מציאות זו, לא נהסס למתוח קו גבול ברור בין האש ההכרחית לנו לבין האש הזרה.