הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

למה חשוב לעסוק ב"פרה אדומה"?

לזכר יצחק מרקו ובנימין בריש, מוותיקי תנועתנו, שהלכו השבוע לעולמם בשיבה טובה.

בדומה לשבת האחרונה, גם השבת הזו תתחלק קריאת התורה בין שתי פרשות. הראשונה – פרשת השבוע "כי תשא", שבמרכזה מעשה העגל ושבירת הלוחות; השנייה – פרשת "חקת" שבחומש במדבר. מפרשה זו ייקראו הפסוקים העוסקים במצוות "פרה אדומה", הקשורה בתהליך ההיטהרות הנדרש ממי שנטמא בטומאת המת.

קריאה מיוחדת זו נועדה להזכיר את ההכנות הנדרשות לקראת חג הפסח והעלייה לרגל למקדש, ועל שמה מכונה השבת הקרובה בשם המוזר קמעא: "שבת פרה". יחד עם שבת שקלים ושבת זכור שכבר ציינו, ועם שבת החודש שתצוין בשבת הבאה, נכללת "שבת פרה" בארבע השבתות המיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים לחג הפורים; ולחג הפסח – באמצעות קריאה נוספת בתורה. לא בכל שנה מצוינת "שבת פרה" דווקא בשבת בה קוראים את פרשת "כי תשא". עם זאת בעלי המדרש מצאו קשר בין שתי הפרשות.

על השאלה מדוע נבחר דווקא אפר הפרה כאמצעי הכפרה על הטומאה, השיבו: "תבוא האם ותקנח את מעשה בנה", תוך התייחסות למעשה עגל הזהב. השבת הזו אבקש להקדיש את מילותיי דווקא למצווה זו.

אין קדושה במוות

עניינה של המצווה כאמור, בתהליכי ההיטהרות מן הטומאה הקשה והחמורה ביותר בה יכול האדם להיטמא – טומאת המת. כך כתוב בפרשת "חקת":

"זֹאת הַתּוֹרָה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"

על מנת להיטהר מטומאת המת נדרש האדם לעבור טקס היטהרות בו התיזו עליו בעזרת אגודת אזוב טרייה מים חיים בהם עורבב אפר הפרה האדומה.

המסורת המדרשית והפרשנית התייחסה לקושי להעניק הסבר דווקא לתהליך ההיטהרות הספציפי הזה ומה העניין הדווקני שמצאה התורה באפר הפרה האדומה. בעקבות כך הפכה המצווה לדוגמה מובהקת למצוות שטעמיהן נסתרים מן העין. באופן לא מפתיע ברבות מהקהילות הליברליות בעולם היהודי בדורות האחרונים נהגו למעט בענייניה של המצווה, ולעתים נוהגים בחלקן אף לוותר על הקריאה המיוחדת לשבת זו – אם מחמת ההסתייגות מענייני הקורבנות והמקדש ומענייני טומאה וטוהרה בכללם ואם בשל התחושה שמצווה זו כה רחוקה ותלושה ממציאות חיינו.

לטעמי מדובר בטעות מצערת. למרות הקושי של הקורא בן ימינו להתחבר לפרטיה של המצווה העתיקה, היא מהווה את אחת העדויות לחשיבות הגדולה שייחסה המסורת היהודית לערך המכונן של קדושת החיים. בניגוד לתרבויות דתיות רבות אחרות, המוות נתפס כאבי אבות הטומאה במסורת שלנו. בעוד שברבות מן הכנסיות המפוארות של העולם הנוצרי טמונים שרידיהם של מלכים, גיבורים ואומנים, הרעיון להטמין שרידיו של אדם במקדש או בבית כנסת הוא פסול לחלוטין.

במקום קדוש לא ראוי להעניק למוות מהלכים. המגע עם המת או שרידיו מטמאים את האדם, את הכלי ואת המרחב ומפקיעים מהם את הקדושה. החזרה אל הטהרה מחייבת מאמץ פולחני ותודעתי המסמל חזרה מן המפגש עם המוות אל החיים. הפקעתה של הקדושה אינה תלויה בזהותו של האדם המת או בקרבתו אל הנטמא. בהתאם לרעיון של בריאת כל אדם בצלם, אין זה משנה אם הוא בן עמנו אם לאו, אם הוא גיבור שנפל משורותינו או חלל אויב. התורה, שטרם ניכרים בה העקבות המובהקים של האמונה בעולם הבא או בחיי נצח (רעיונות שטבעו את עקבותיהם ביהדות הבית השני וימי חז"ל) מעמידה את המוות כאנטי-תזה המוחלטת לקדושה.

כמערכת חוקים עתיקה הגדירה התורה לא מעט מקרים בהם ראוי ליטול את חייו של האדם והיא אף כוללת פרקים לא מעטים קשים לקריאה בהקשר זה. עם זאת ניתן להניח שלרעיון הגדול הזה של דחיקת רגליו של המוות ממרחבי הקדושה הייתה השפעה גדולה על ההסתייגות המאוחרת של המסורת שלנו מהטלת עונשי מוות ועל ביטויים אחרים של היהדות לעקרון הגדול של קדושת חייו של כל אדם.

חשבתי השבוע על שבת פרה ומצוותה כאשר כל יום הביא עמו כותרות נוספות על שפיכות דמים בכבישים, בסניף קופת חולים בחולון, ובמחסן הזיקוקים הלא חוקי, שהפיצוץ בו קיפד את חייהם של שני אנשים. רציחתה של האחות טובה קררו העלתה אל זירת הדיון הישראלית את האלימות היום-יומית בהם נתקלים נותני שירות כמעט בכל תחום ובכל מקום, וכיצד האלימות הזו מתרגמת בסופו של יום לשפיכות דמים.

את הדם הנשטף בכבישי הארץ כבר ספק אם ניתן לטהר במלים ובדיונים, ואין שבוע שעובר בו לא מאבדים אנשים את חייהם באתרי הבנייה ובמפעלי התעשייה. עוד מבלי לעסוק במתרחש בסכסוך הדמים הנורא בינינו לבין העם האחר הנטוע בארץ הזו, הנפש הישראלית הופכת יותר ויותר אדישה לדם, ורק סיפורים קשים ומעוררי פלצות מעוררים אותנו מן העיוורון והחירשות.

מצוות "פרה אדומה", הנקראת כל שנה לקראת האביב – עונת התעוררות החיים, ולקראת חג הפסח – חג החירות; היא תזכורת חשובה לזעזוע שצריך להיות מנת חלקנו לנוכח אבדן החיים בטרם עת.

לב בשר, לא לב מאבן

ההפטרה שקבעו החכמים ל"שבת פרה" לקוחה מנבואתו של יחזקאל, והיא אחת מן ההפטרות היפות של לוח השנה העברי וקריאותיו. במרכזה ניצב הדימוי של זריקת מים טהורים על העם היושב בגלות, המזכירה כמובן את מצוות ההיטהרות במי הפרה האדומה:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם… וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו)

כאשר הנביא מבקש לפרט עוד לפני נבואת הנחמה את החטאים בגינם יגלה העם מארצו – שפיכות הדמים ניצבת בראש. טומאתו של העם המובילה אותו לגלות מדומה על ידי הנביא לטומאת הנדה – טומאה של אובדן הדם:

"בן אָדָם! בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ"

שפיכת הדם ואובדן החיים המיותר הם החטאים הגדולים של העם בגינם הוא מאבד את חירותו, עוד לפני חטא העבודה הזרה – והם מבחנו של העם המבקש לחדש את חירותו. לא בכדי ממשיך הנביא ומתאר בדברי הנחמה את החלפת לב האבן בלב בשר. תחת האבן המסמלת מוות בא הלב שמזרים את דם החיים.

כך כתב אורי צבי גרינברג בשירו "תפילה אחרונה":

הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת

בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרֵי,

כִּי גַם אָנוּ עַצֶךָ עִם יְבוּל הַיְגוֹנִים הַכָּבֵד;

אַךְ אַל נָא תְּעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה,

כִּי בָּחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּה כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ

בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

 

אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגָּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת

וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלָּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן –

תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה

בְּעֵמֶק-הָאָדָם הַיָּפֶה,

וּבְלוּח חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

***

שבת שלום, שבת של חיים


שבת פרה ופרשת שמיני: מה מסתתר מאחורי המצווה העלומה?

פרה אדומה

פרה אדומה. השאיפה להיטהרות והתחדשות עדיין קיימת

השבת הזו נציין את השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות של סביבות חודש אדר – שבת "פרה". בניגוד לשבת "זכור" שהקדימה את פורים ועסקה בזיכרון מעשה עמלק לאור המסורת שהמן היה מצאצאיו, שבת "פרה" צופה כבר את פני חג הפסח. אל פרשת השבוע, פרשת "שמיני", נוסיף קריאה מתוך פרשת "חקת" שבחומש במדבר. הקריאה תתמקד במצוות פרה אדומה; אותה מצווה עלומה המפרטת כיצד יש להיטהר מטומאת המת (החמורה שבטומאות, הנגרמת כתוצאה ממגע עם גופת אדם).  קריאת הוראותיה של התורה בעניין זה נועדה להזכיר לעם את ההיטהרות הנדרשת כחלק מההכנות לעליה לרגל למקדש במהלך חג הפסח – הראשון לחגי העלייה לרגל. גם ההפטרה שנקראת בשבת זו מתוך ספרי הנביאים תילקח מתוך נבואתו של יחזקאל הקורא לעם להיטהר, ואילו ההפטרה הרגילה של פרשת "שמיני" תיוותר השנה הזו ללא שימוש.

לב חדש ורוח חדשה

מצוות ה"פרה האדומה" רחוקה מאוד מעולמנו, וכך גם המושגים של טומאה וטהרה. אם כך, מה יכולה פרשת "פרה אדומה" להציע לנו? אולי הזדמנות לחשוב על התקופה הזו המקדימה את חג הפסח ועל מהותה של ההכנה הנדרשת לקראת חג החירות.

כמעט אין בישראל משפחה יהודית שלא מורגשת בה תכונה לקראת החג. כל משפחה ומנהגיה. לא אחת מתמקדת התכונה בארגון החג, סעודת הסדר, תוכניות הנופש, סידור הבית ומציאת סידור לילדים בחופשת שלושת השבועות מבית הספר. רגע לפני תחילת מהומת ההכנות לחג, יכולה שבת "פרה" להציע את הצורך גם בהכנה נפשית, ערכית ותכנית לחג – כזו שיכולה להפוך את החג לחוויה של התחדשות וחשיבה מחודשת על מושגים של חירות. לכך חתרו ורמזו חז"ל כשקבעו, כאמור, את מילותיו של יחזקאל כהפטרה:

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו)

היעדר היכולת להיטהר מטומאת המת בימינו, בהיעדר אפר פרה אדומה, הוא שעמד ביסוד האיסור ההלכתי על העלייה להר הבית בדורות האחרונים. איסור זה הולך ונפרם בעשור האחרון בחוגים הולכים ומתרחבים בציונות הדתית ומעלה את העיסוק הציבורי בסוגיית הר הבית לרמה חסרת תקדים מאז מלחמת ששת הימים.

"חוגי המקדש" משחררים לפרקים לתקשורת הישראלית ידיעות על הניסיונות לאתר את הפרה האדומה כחלק מההכנה לקראת הקמתו של הבית השלישי. זה וודאי יהיה התוכן של השבת הזו בהרבה בתי מדרשות ובתי כנסת של שוחרי אותם החוגים. בעבורנו, אלו שרואים במדינת ישראל את הבית השלישי ומוותרים על השאיפה לחידושה של עבודת הקורבנות, גם ללא כל קשר למציאות הפוליטית והדתית שעל ההר, השבת הזו ראוי שתהיה גם רגע נוסף בו נאמר הדבר לעומקו מעל הבמה ומסביב לשולחן. יהדות המאה הראשונה והשנה לספירה ידעה לשרוד גם ללא מקדש ועבודת קורבנות; היהדות של העת הזו ראוי שתדע לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח, ללא השאיפה לחידושם.

מדוע אם כן לקרוא וללמוד את פרשת "פרה אדומה"? מכיוון שהשאיפה של היחיד ושל הקהל להיטהרות ולהתחדשות עודנה רלוונטית והעמדת זכר לדרך שעשו זאת בעבר מעשירה את הבנתנו את השאיפה הזו. באותה נשימה היא צריכה לשמש אותנו על מנת להדגיש שישנם חלקים חשובים במסורת שלנו שראוי להעמיד להם זכר, דווקא משום שאין להם מקום בהווה ובעתיד היהודי שלנו.

אש זרה

פרשת השבוע "הרגילה" אותה אנו קוראים, פרשת שמיני, עוסקת בשני עניינים: בחלקה הראשון – חגיגת חנוכתו של המשכן שהפכה לטרגדיה אישית, משפחתית ולאומית עם מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו, אחרי שהקריבו "אש זרה אשר לא צווה אותם" (ויקרא י א). אסון זה מוביל את משה לצוות על אהרון לבצע סדר של כפרה והיטהרות במשכן, שהפך לאב הטיפוס של תהליך הכפרה השנתי שנערך ביום הכיפורים; חלקה השני של הפרשה מציג לראשונה את דיני הכשרות הנוגעים למאכל מן החי ואת הדרישה להבדיל בין הטהור לבין הטמא, גם בחוויה היסודית ביותר של האדם – האכילה.

בעלי מדרש ופרשנים עסוק בשאלת חטאם של שני בני אהרון ורבים מהם הצביעו על חטא הגאווה והיוהרה שאיפיין את מעשה שחרג מן הציווי האלוהי. אירועי הימים האחרונים והוויכוח הציבורי סביב הירי שבוצע במחבל הפצוע בחברון על ידי חייל צה"ל, מעניקים לטעמי עוד רובד לפרשה הלא פשוטה. מותם של שני בני אהרון דווקא בעיצומה של חגיגת החנוכה של המשכן רגע לאחר שהאש הלא זרה ירדה על המזבח, מחדד את הקו הדק שמבחין לעתים בין הראוי למה שאינו ראוי, בין המקודש לבין הזר. מרחק של רגעים אחדים מפריד בין האש שנפתחה לעברו של המחבל שלא היה בה דבר "זר", מכיוון שנועדה לסכל את כוונתו ליטול חיים, לבין האש "הזרה" שנורתה על ידי החייל. דווקא בשל הגבול הדק הזה, והחציה הפשוטה שלו לכאורה, נדרשת אותה הבחנה קפדנית עליה מדברת הפרשה, בין הטהור לבין הטמא.

כאשר משה, הדוד, ניגש אל האח, האב השכול אהרון, הוא אומר לו במה שיכול להיתפס כאמירה חסרת רגישות לחלוטין:

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (שם ג)

דווקא במקום בו ישנה אש נדרשת אותה הכבדה האמורה למנועה את הפיכתה ל"אש זרה", דווקא שם נדרשים הכללים, העקרונות והגבולות להיחשב כקדושים. כאשר לא כך הם פני הדברים, והגבולות הולכים ומטשטשים, התוצאה הקשה אורבת מעבר לפינה.

כאשר נדרשתי השבוע לתת דבר תורה על פרשת השבוע ועל הקריאה בפרשת "פרה" העוסקת גם היא כאמור, בגבול שבין הטמא לטהור, לא הלכתי אל המפרשים המסורתיים ולא אל מדרשי הפרשה. קראתי מאיגרת הרמטכ"ל שהופצה השבוע בין חיילי צה"ל את הדברים הבאים: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה. אמר בן גוריון. מיום הקמתו חרט צה"ל על דגלו את ערך הדבקות במשימה ואת החתירה לניצחון, וקידוש ערכים של כבוד האדם וטוהר הנשק. ערכים אלו נשענים על מורשת יהודית ארוכת שנים של עם חפץ חיים…".

הלוואי וגם בתוך המציאות המטשטשת והקשה, ודווקא בשל מציאות זו, לא נהסס למתוח קו גבול ברור בין האש ההכרחית לנו לבין האש הזרה.


השארת תגובה

פרשת חקת: לדבר אל הסלע או להכות אותו

בארות הגז. ברצותנו הן תהיינה למקור מים חיים לחברה הישראלית

פרשת חקת – השישית בפרשות חומש במדבר – מדלגת אותנו על פני שנות הנדודים במדבר ומביאה אותנו לפתחה של הארץ המובטחת. זו הפרשה בה מניף משה את המטה להכות על הסלע, תחת לדבר אליו, וזו הפרשה בה נפרד משה ממרים ואהרון אחיו הגדולים. כמוהם גם הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.

בניגוד לתרבויות עתיקות אחרות, ובראשן התרבות המצרית-פרעונית, המנהיג אינו זוכה למה שאינו נחלת הכלל. לפני שתי פרשות נגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ. אך מתבקש שכך יהיה גם גורל מנהיגיו.

מצוות "פרה אדומה" וקדושת החיים

פרשת השבוע פותחת במצוות "פרה אדומה". אפר הפרה שעורבב במים חיים שימש לשיטת התורה לטיהור אדם או כלי שנטמאו בטומאת המת, כלומר באו במגע עם גופתו של אדם. המצווה העתיקה היא ביטוי נוסף לתפיסה היהודית בדבר קדושת החיים. המוות הוא אבי אבות הטומאה. חיי אדם לעומת זאת נושאים ערך עמוק ויסודי של קדושה.

היעדר הדרך להיטהר מטומאת המתים היא ההסבר ההלכתי שניתן על ידי רבים מבעלי ההלכה בדורות האחרונים לאיסור העלייה להר הבית, שהולך ומתפוגג בשנים האחרונים בחוגים לא מבוטלים של הציונות הדתית. במכון המקדש ובעוד חבורות השוקדות (במימון המדינה פעמים רבות) על הכנת כלי המקדש השלישי ישנו עיסוק נרחב גם בהלכותיה של מצוות "פרה אדומה". ספק גדול אם מה שמדריך אותם בעיסוק הזה הוא מה שמסתתר בתוך קנקנה של המצווה: קדושת החיים.

בארה של מרים וקולה של מרים

במלים לאקוניות משהו נפרדת הפרשה ממרים הנביאה, אחותו הגדולה והמגוננת של משה. למול תיאור הפרידה מאהרון: עלייתו להר ההר, הפשטתו מבגדי הכהונה והעברת "שרביט הכהונה" לבנו אלעזר, ולמול התיאור של האבל בין שלושים הימים על לכתו, מסתפקת הפרשה בציון פשוט של מות מרים:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ א).

לבעלי המדרש  לא קל היה לקבל את התיאור העני והדל של התורה. בהסתמך על העובדה שמיד לאחר פסוק זה, מספרת התורה "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן", קבעו חז"ל את האגדה על הבאר של מרים, שנדדה עם בני ישראל כמעט ארבעים שנים. עם מותה – חדלה הבאר להעניק לעם מים.

מדרשים אחדים מציעים שהיא נעלמה עם מרים. אחרים גורסים שהסלע בו הכה משה הוא למעשה הבאר של אחותו. היא ידעה להוציא ממנו מים בכוח שירתה ומנהיגותה. אחיה – משה ואהרן – נכשלים לדבר אל הסלע, ומרימים עליו את ידם. קרוב ל-1,800 שנים לאחר העלאתם של אותם המדרשים על הכתב, החל להופיע המנהג של הצבת כוס מרים על שולחן ליל הסדר לצדה של כוס אליהו הנביא. ההתחלה הייתה כמובן בחוגיה של היהדות המתחדשת והמתקדמת, ראשית בצפון אמריקה ומשם לישראל.

בשנים האחרונות חודר המנהג גם למשפחות אורתודוכסיות, הרואות בחילוץ הקול הנשי היהודי מן האלם שהיה מנת חלקו – כאחת המשימות החשובות של יהדות זמננו. באתרי הציונות הדתית מתנהל בימים האחרונים ויכוח עז סביב פסיקתו של הרב אבינר שיש להחרים חופות בהן נשים עולות לברך את אחת משבע הברכות. אם הרב אבינר היה בדור יוצאי מצרים הוא וודאי היה משתיק את מרים הנביאה בשירתה ובריקודיה לאחר קריעת הים. אם היה חי בתקופת חז"ל ספק אם היה דורש את המדרש המציע שמרים היא זו שהשקתה את העם בנדודיו.

לאורך כל הדורות היו בעם שלנו כאלה שידעו לדבר אל הסלע וכאלה שבחרו להכות בו. קולן של הנשים המברכות את שבע הברכות בחתונת יקיריהן הוא קול של מים חיים. פסיקתו של הרב אבינר היא כקול מטה שחובט בסלע.

על בארות של מים ובארות של גז

בסיומה של הפרשה, במסגרת תיאור קצר ומסתורי למדי של חלק מתחנות המסע של בני ישראל, מופיעה גם שירת הבאר – שירה קצרה שנשאו בני ישראל לציון באר המים שהוענקה להם. הפרשנים הציעו שמדובר בבארה של מרים או בסלע ממנו הוציאו משה ואהרון מים בסופו של דבר. בפתח השירה מציינת התורה:

"הִיא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יי לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (במדבר כא טז).

שני פסוקים לאחר מכן, כשמתוארת שירת העם מפסיקה הבאר להיות מתנת האל לעם כולו וכך היא מתוארת:

"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם, וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (שם יח).

בימים הקרובים יוכרע גורלן של הבארות. לא בארות המים אלא בארות הגז. ברצותנו הן תהיינה למקור מים חיים לחברה הישראלית. ברשלנותנו – מקור מים חיים למעטים. שירת הבאר מראה כיצד מתנה השייכת לעם כולו, נתפסת על ידי העם עצמו כ"באר שחפרוה שרים – כרוה נדיבי עם". במידה רבה זה מה שקורה עם בארות הגז שלנו.

העובדה ש"נדיבי עם" כורים אותן, אסור לה שתטשטש את העובדה שהן מתנה שניתנה לכולנו.

את והב בסופה

בתוך התיאור הקצר של תחנות המסע מופיע פסוק מיוחד וסתום:

"עַל-כֵּן, יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה:  אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת-הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא יד).

פשט המקרא נוגע ככל הנראה לערי מואב שנכבשו על ידי ישראל ובהן העיר והב. חז"ל בחרו למצוא בפסוק הגאוגרפי משמעות אחרת לגמרי: 

"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו אב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפה'. ( תלמוד בבלי מסכת קידושין ל ע"ב).

רש"י בפירושו מרחיב:

"מתוך שמקשים זה על זה, ואין זה מקבל דברי זה, נראין כאויבים, וזה הוא שנדרש בפסוק: 'ספר מלחמות' – מלחמה שעל ידי ספר, 'והב בסופה' – אהבה יש בסופה".

את המלים על פרשת השבוע אני כותב מסן פרנסיסקו. בעוד שעות אחדות אצטרף לכנס "לימוד" שיפגיש קהל יהודי מגוון מהאזור לסוף שבוע של לימוד, שיח ומפגש. בערב שבת ובבוקרה יתקיימו זה לצד זה מניינים עם מחיצה ובלי, מניינים עם כלי נגינה ובלעדיהם. ההבדלים והמחלוקות לא יטושטשו, אבל מתוך שהן נעשות סביב אותו הספר, אותם הטקסטים, אותם הזיכרונות ואותן התקוות – "אהבה יש בסופה".

לתשומת לבו של שר הדתות דוד אזולאי, שממשיך גם בעיתוני סוף השבוע הזה לכתוב את "ספר מלחמות יי" במקום את "ואת והב בסופה".

שבת שלום!