הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


פרשת אמר: בין שני הקטבים של חיי האדם

דורון אלמוג ובנו ערן ז"ל. טקסט מכונן

דורון אלמוג ובנו ערן ז"ל. טקסט מכונן

השבת הקרובה חותמת את שבוע הקריאה והלימוד ב"פרשת אמר", שהיה גם השבוע של יום הזיכרון וחג העצמאות. המפגש – וליתר דיוק התפר – בין אבל לשמחה, בין זיכרון לחגיגה, שמאפיין כל כך את שבוע העצמאות, נוכח גם בפרשה. ראשיתה בדינים האוסרים על הכהן להיטמא, תוך ציון החריג של האבלות המותרת לו על מותם של בני משפחתו הקרובים ביותר.

דינים אלו הם הייסוד לקביעת חובת האבלות המוטלת על כל אדם בגין מותם של שבעה קרובים: אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואיש ואישה. מתוך דיני הפרשה נלמדו גם חלק מחובות האבל, ובראשן – הקריעה. בהמשכה של הפרשה מופיעה אחת מרשימות החגים והמועדים של התורה, הכוללת את הפירוט המרכזי של מצוות החגים השונים.

כך מחברת הפרשה בין שני הקטבים של חיי האדם, המשפחה והקהילה, ומזכירה עד כמה בכוח שניהם לעצב את חיינו.

איש מצרי בן האישה הישראלית

לפני מספר שנים התראיינתי ברשת ב' יחד עם חה"כ משה גפני בעניין "מיהו יהודי?". טוב – לא ממש התראיינתי יחד איתו אלא לפניו, כי הוא הרי לא מוכן לקשור שיחה עם רפורמים. בעקבות השיחה עמי שאלה המראיינת את חבר הכנסת המלומד היכן ישנה בתורה הוראה מפורשת שבנו של אב לא יהודי אינו נחשב ליהודי, אלא אם אמו יהודייה. חה"כ גפני לא התבלבל לרגע והזכיר את פרשת "בן האישה הישראלית" החותמת את פרשת השבוע שלנו.

אלא שמי שקורא את הפרשה ואת הפרשנות שבצדה, רואה שהדבר הפוך לחלוטין. הפרשה מספרת על ריב בין שני אנשים במחנה. בעיצומו של הריב מקלל אחד הנצים את יי', ודינו נגזר לסקילה. בן ריבו מתואר בפרשה כ"איש ישראלי" בעוד הוא מתואר: "בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל". מתיאור זה הבינו הרוב המכריע של בעלי המדרש והמפרשים שהאיש אינו נחשב לחלוטין "מישראל" למרות שהוא בנה של אשה ישראלית, ששמה אף נזכר בפרשה: שלומית בת דברי.

מדרש הספרא קובע מפורשות שהאיש נתגייר. קביעת המדרש אינה צריכה להפתיע, שהרי ההלכה שקובעת שהיהדות הולכת אחרי האם נקבעה בימי התלמוד בלבד, מאות שנים לאחר עריכתו של מדרש ההלכה הקדום. מעניין עוד יותר, שבניגוד לרמב"ן הקובע בפרשנותו שהאיש המקלל הוא יהודי, אך התורה גם מזכירה גם את ייחוסו המצרי מאביו, רש"י – גדול פרשני הפשט – אינו מהסס לרגע. למרות שבימיו (מאה ה-11) ודאי נהוגה הייתה ההלכה המכירה ביהדות על פי האם בלבד, הוא אינו מהסס להיות נאמן לפשט התורה ולמדרשי ההלכה הקדומים ולקבוע: "מלמד שנתגייר".

את אומץ הלב הפרשני שהיה לרש"י להכיר בפשטות בשינוי ההלכה במרוצת הדורות לא ירשו אלה שמרבים לדבר בשמו. הוויכוח על הכרה ביהדות על פי האב הוא ויכוח חשוב וכלל לא פשוט. מדינת ישראל גיבשה בו עמדה שמרנית כשקבעה בחוק השבות שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה (בעקבות פרשת רס"ן שליט וילדיו בשנת 1968). הדבר לגיטימי כמובן וכך נוהג כיום רוב העולם היהודי.

ואולם, לטעון שכך תמיד היה מרגע לידתו של העם היהודי – זה כבר לא לגיטימי.

דין אחד לכולם

ועוד בעניינו של בן המצרי המקלל.

עונשו קשה לעיכול. בתרבות המקדשת כראוי את חיי האדם ואת חופש הדיבור, הקריאה בפסוקי התורה המתארים את רגימתו של המקלל אינה פשוטה כלל. עם זאת מעניין לראות כיצד לאחר אזכור העובדה שהאיש הוא בן לאיש מצרי, מקדישה התורה מספר פסוקים על מנת להדגיש שדין אחד יש לאזרח ולגר, ונוקטת בלשון "אדם" על מנת לחזור על הדין הקשה כשלעצמו של "עין תחת עין" ו"שן תחת שן" (ויקרא כג יג-כג).

החוק המקראי הפלילי בעניינים האלה רחוק מימינו עד מאד וטוב שכך. העיקרון שהחוק חל על כולם באותה מידה ובדרך שווה – ראוי ונחוץ מאד גם עתה.

היחס אל בעל הנכות משקף את מידת האנושיות שלנו

במוצאי יום העצמאות זכיתי להיות נוכח בטקס הענקת פרסי ישראל. הישיבה באולם איפשרה לחוש ולצפות בהערכה האדירה בה התקבל האלוף דורון אלמוג שקיבל את הפרס בגין מפעל חייו בעבור אנשים עם צרכים מיוחדים – המוקדש לזכר בנו ערן ז"ל שסבל מאוטיזם ופיגור שכלי. השניות הארוכות בהן עמד כל הקהל על רגליו והריע לו היו רק הקדמה לדרך בה התקבל נאומו בשם מקבלי הפרס. מספר פעמים חזר אלמוג על האמירה שמבחינתו מקבל הפרס ראוי היה להיות ערן ז"ל שהיה ההשראה לכל אותו מפעל חיים מבלי להגות מילה אחת בחייו הקצרים.

אני חוזר אל מילותיו של אלמוג שצריכות להפוך להיות טקסט מכונן, על רקע פסוקיה הראשונים של הפרשה האוסרים על כהן בעל פגם גופני לעסוק במלאכת המשכן והמקדש. הנימוק אינו חוסר יכולתו לבצע את המלאכה אלא ראיית המום כפוגעת בעיקרון שאל המקדש יש להביא את המובחר ביותר. כשם שאין להקריב קורבן בעל מום, כך כבן הנושא מום גופני אינו רשאי לגשת אל הקודש – "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי, כי אני יי מקדשם" (ויקרא כא כג).

הפסוקים האלה הם תזכורת למסע המוסרי המתמשך של החברה האנושית בכלל והעם היהודי בפרט. יש הרואים בתורה את המקום אליו יש לחזור לכל שיפוט מוסרי וערכי. יש הרואים בה נקודת התחלה של מסע מתמשך ובלתי נגמר אל עבר הראוי יותר, המוסרי יותר והטוב יותר.

פסוקיה של הפרשה מלמדים עד כמה היחס לבעל המום כבלתי ראוי, כבלתי שלם, שלא שווה, טבוע בנפשנו. רק מאמץ אמיתי לפעול על פי דבריו של האלוף אלמוג, לפיהם דווקא בעל הנכות יכול להעניק לסובבים אותו ולחברתו את רגעי הקדושה המשמעותיים ביותר, יבטיח את ההתקדמות אל עבר חברת המופת, עליה מדברת התורה – אליה התייחס אתמול חתן  פרס ישראל בנאומו המרטיט.

ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה

שבת שנייה ללימוד השנתי במסכת אבות. תורו של פרק ב' שנחתם במשנותיו של רבי טרפון. אין מתאימות מהן לשבוע העצמאות: היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב טו-טז).


תגובה אחת

פרשת אמֹר: דיני הקבורה כמשל

פרשת אמֹר מקרבת אותנו אל חתימת חומש ויקרא המכונה גם "תורת כוהנים". הפרשה פותחת באיסור המוטל על הכוהנים להיטמא בטומאת מת. החריגים לאיסור – אבלו של הכוהן על מות אחד מבני משפחתו הגרעינית והחובה המוטלת עליו לדאוג לקבורתו של "מת מצווה" – מת שאין מי שידאג לקבורתו. מדיני הפרשה למדה ההלכה את רשימת הקרובים שבעקבות פטירתם חייב אדם באבלות: אב ואם, אח ואחות, בן ובת ובן/בת זוג.

מערכת דיני ומנהגי האבלות וניחום האבלים במסורת היהודית נשענת אמנם על התייחסויות בודדות של התורה, אולם היא התפתחה למסורת רחבה, רבת פנים, רגישה ועמוקה שהטיבה להתמודד עם אתגרי האבל והחזרה לחיים. העובדה שמנהג ה"שבעה" מקובל ברוב המכריע של הציבור היהודי בישראל (וגם בתפוצות) והדגש על "הבאה לקבר ישראל" ביחס לחללי צה"ל הם ביטוי לעומקה ועוצמתה של המסורת הזו. גם העובדה שבישראל נחשבת הקבורה לשירות ציבורי ולחלק ממערכת הביטוח הלאומי המיועדת לשמירת כבודו ורווחתו של האדם, היא דבר חסר תקדים ברוב המכריע של מדינות העולם וביטוי לעניין זה.

דווקא משום כך, המציאות הקיימת כיום בישראל בתחום הקבורה היא בלתי נסבלת והיא עומדת בסתירה מוחלטת לרוח של המסורת היהודית ולרעיון של כבוד המת וכבודם של קרוביו. השבוע הזה נחשפתי לשני אירועים של פרידה ולוויה. האחד היה טקס לוויתו של חבר קהילה שלנו שנקבר בבית העלמין של קיבוץ מעגן מיכאל, מקום מגורי בנו. טקס הלוויה, ששלב בין מסורת לחידוש, הלם את חייו של האיש וביטא לכל אורכו כבוד עמוק לחייו ולפטירתו. בניגוד לאירוע זה, בתחילת השבוע התבקשתי לסייע באיתור מקום קבורה לניצול שואה שבקש להיקבר בארון.  חטאו של האדם היה שלא התגורר בערים הספורות בהן ישנן חלקות אזרחיות בבתי העלמין. בני המשפחה התבקשו לשלם 75 אלף שקלים על הזכות לקבור את יקירם בבית עלמין אזרחי ציבורי. באחד מן הקיבוצים הבודדים בהם ניתן עוד לקבור פה ושם מתים (מנהל מקרקעי חסם, ובצדק, את האפשרות של ניהול בתי עלמין פרטיים על קרקע ציבורית) התבקשה המשפחה לשלם 100 אלף שקלים.

עשרים שנים חלפו מאז נחקק חוק הקבורה האזרחית-חליפית, ולמעט התפתחויות שוליות, הוא נותר אות מתה תרתי משמע, או במלים אחרות – הוא נקבר קבורת חמור. רבים מאתנו שליוו סב, סבתא, הורה, אח או חס וחלילה, ילד למנוחת עולמים, יודעים עד כמה גדול הפער בין עושרה של המסורת היהודית ועצמתה בכל הנוגע לתהליך האבלות לבין המתרחש בחלק גדול מבתי הקברות בישראל. צריך להודות על האמת, שבחלק מבתי העלמין ניכר שיפור גדול בשנים האחרונות, ושמצוקת מקומות הקבורה יוצרת קושי אובייקטיבי גדול מאוד. יחד עם זאת, אין הסבר לכך שאדם בישראל אינו יכול להיקבר בהתאם לצו מצפונו. לכך שבני משפחה אינם יכולים לבקש קבורתו של יקירם בארון, ושקבורתם של מאות אלפי עולים שאינם יהודים מבחינה הלכתית נקברים בחלקות נפרדות, רבות מהן מוזנחות.

האבסורד גדול שבעתיים במיוחד לנוכח העובדה שלרבות מן הדרישות הנשמעות פעמים רבות מצד משפחות חילוניות ומסורתיות יש בסיס בהלכה. קבורת ארון היתה המנהג הרווח בארץ ישראל בתקופת הבית השני ולאחריה. סיור פשוט בגן הלאומי בבית שערים מלמד זאת. חלק מהנורמות שהיו מקובלות באותם ימים היו יכולות להקל משמעותית על מצוקת הקרקעות לקבורה. כמו במקרים רבים אחרים – השילוב בין שמרנות וקיפאון תרבותי או רוחני לבין הרצון לשמר את כוחם של הממסד ושל המונופול משבש את רוחה של המסורת היהודית והופך אותה ממקור של עוצמה ונחמה למוקד של מחלוקת וניכור.

 ***

דוגמה נוספת ל"קטנות הרוח" ניתנה השבוע על ידי ראש עיריית רחובות שביקש למנוע עריכת טקס לילדים מן החינוך המיוחד בבית הכנסת הקונסרבטיבי בעיר. לעמיתנו מהתנועה המסורתית-קונסרבטיבית פרויקט קדוש ומופלא של עריכת טקסי בר ובת מצווה כיתתיים לילדים בעלי צרכים ייחודיים. בין הרגעים המרגשים ביותר בעשייה הרבנית שלי יש מקום מיוחד לטקסי בר המצווה ובת המצווה המשפחתיים שערכתי בקהילה שלי בתל אביב, לילדים מופלאים שלימדו את עצמם ואת מי שסביבם שיעור בנחישות ובכוח רצון באמצעות הקריאה בתורה.

פרשת השבוע שלנו ממשיכה את דיני הכוהנים באיסור המוטל על כוהנים בעלי מוגבלות או נכות פיזית לשרת בקודש. אלה הם לא פסוקים קלים לקריאה. במסורת הקריאה בתורה ישנם מנהגים הנוגעים להצנעה מסוימת של פסוקים ותיאורים. פרשות הקללות בספר ויקרא ובספר דברים נקראות בלחש. ביחס לפרקים אחרים במקרא נקבע שיש לקרוא אותם אך אין לתרגם אותם ללשון הדיבור הרווחת בעם.

במקום בו אנחנו נמצאים היום – מן הראוי היה להשתמש במנהגים אלו גם ביחס לפסוקים הנזכרים מהפרשה. הנגשתה של המסורת היהודית ליחידים ולקהל בעלי נכויות או צרכים מיוחדים היא לא רק מצווה למענם ולמען בני משפחתם, אלא היא גם דרך מרכזית להפוך את הקהילה ואת המרחב הציבורי לראוי יותר, רגיש יותר, שלם יותר ויפה יותר. ניסיונו של ראש עיריית רחובות לנהל מלחמת דת מיותרת ומקוממת על גבם של אותם ילדים הולמת אולי חלק מפשט הפסוקים של הפרשה. דבר אחד ודאי ברור – היא חותרת תחת היסודות העמוקים ביותר של המצווה שקראנו בפרשה הקודמת; המצווה עליה נאמר שהיא כלל גדול בתורה – "ואהבת לרעך כמוך".

זר שושנים גדול לבנים ולבנות שחגגו את הטקס. זר קוצים גדול לראש עיריית רחובות. ומה צריכה להיות התגובה שלנו? לפתוח עוד יותר את דלתות בתי הכנסת של אותן קהילות רפורמיות, קונסרבטיביות וגם אורתודוכסיות, המחויבות לעקרון שקבע בן עזאי במסכת אבות, בפרק שאנו קוראים השבת הזו: "אל תהי בז לכל אדם … שאין לך אדם שאין לו שעה" (אבות ד ג).

שבת שלום, גלעד