הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: להעניק לשגרה משמעות ועומק

לאה גולדברג

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: איפה הם כל אבותינו?

 

חצוצרות הכסף בתבליט מתקופת בר כוכבא

חצוצרות הכסף בתבליט מתקופת בר כוכבא

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, חותמת את העיסוק התורני בהקמת המשכן, התקנת כליו וכלליו והקדשת נושאי המשרה בו: הכוהנים והלוויים. נושאים אלו ליוו אותנו ברוב הפרשות מחלקו האחרון של חומש שמות, דרך חומש ויקרא – תורת כהנים; ועד לפרשות הראשונות של חומש במדבר. עם תום העיסוק בנושאים אלו מתפנה התורה להמשך סיפור העלילה של נדודי ישראל במדבר.

אם ישנה סוגיה אחת הקושרת את סיפורי העלילה של חומש במדבר בפרשת השבוע ובפרשות הבאות הרי זו סוגיית המנהיגות, תכונותיה ואתגריה. ממינוי שבעים הזקנים בפרשה שלנו, דרך מעשה הרגלים, מחלוקת קורח ועדתו, הכאת הסלע במטה והקדשתו של יהושע כיורשו של משה.

לוויים, זקנים ואנשי שורה

פרשת השבוע פותחת בהקדשתם של הלוויים לשירות בקודש לצדם של הכהנים. בהמשכה של הפרשה מורה אלוהים למשה לכנס את שבעים זקני העם על מנת ליתן בהם מן הרוח שנאצלה עליו. מינויים של זקנים אלו נועד, על פי בקשתו המפורשת של משה, שלא להותירו לבדו תחת משא העם:

"ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא יז)

בין הקדשתם של הלוויים למינויים של הזקנים מופיעה פרשת "פסח שני". לאחר שאלוהים מצווה על משה לציין את חג הפסח בשנה השנייה לצאתם ממצרים, פונה קבוצת אנשים שחגיגת הפסח נמנעת מהם, בשל היותם טמאים. בעקבות הפנייה ניתנת מצוות "פסח שני" המאפשרת לכל מי שנמנעה ממנו חגיגת הפסח לציין את החגיגה חודש לאחר מכן, על כל דקדוקיה, ב-י"ד לחודש אייר.

בצד הטמעת הרעיון של "הזדמנות שנייה", מצוות פסח שני מעניקה שיעור על מנהיגותם של אנשי השורה, אלו שאינם מכהנים בתפקיד רשמי ושאינם ידועים מראש כמנהיגי העם. מנהיגים לשעה, מנהיגים לעניין מסוים, מתקני עולם נקודתיים, אנשים שמנהיגותם נולדת מתוך צורך, אמונה בצדקתם ונחישות לתקן ולשפר.

חברה שמסתפקת רק במנהיגות פורמאלית, או כזו המתייצבת על ראש ההר ומתנבאת מחוץ למחנה, תתקשה לנוע קדימה.

תרועת אזעקה ותרועת תקווה

במרכזה של הפרשה מצווה משה על התקנת שתי חצוצרות כסף למשכן. השימוש הראשון בהן הוא לכינוס העם או הנשיאים בלבד לאסיפה. השימוש השני – להורות על יציאת המחנות להמשך המסע במדבר, במעבר מתחנה אחת לשנייה. בהמשך מזכירה התורה עוד שני שמושים לחצוצרות:

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי אלהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם וראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם…" (במדבר י ט-י)

קולן של החצוצרות נשמע הן ברגעי משבר, צרה ואיום, והן ברגעי חגיגה ושמחה. השמעת קול החצוצרה בשני המצבים ההפוכים מלמדת אולי על הצורך במנהיגות היודעת להשמיע את שני הקולות, כל אחד בעתו. להתריע בעת הצורך ולהתייצב למול האיום, ובאותה נשימה לזכור גם להשמיע תרועות של תקווה ושל אמונה בעתיד.

על מנהיגות וענווה

פרשת בהעלותך נחתמת בסיפור ביקורתם של מרים ואהרון על משה "על אודות האשה הכושית אשר לקח" (שם יב א). מרבית בעלי המדרש והמפרשים מציעים כי האשה היא ציפורה, רעיית משה, בת מדין. הביקורת לשיטתם היא דווקא על כך שמשה בחר לפרוש מחיי אישות ומשפחה עם ציפורה. מיעוט של הפרשנים מציעים כי המדובר באשה אחרת שלקח משה. גם כאן עיקר עניינה של הביקורת נוגע לפגיעה בציפורה ובתא המשפחתי.

התורה אינה חוסכת ביקורת ממרים ואהרון. הראשונה, זו אשר הייתה למשה כאם, גם נענשת בחומרה. מה מקור הביקורת, לנוכח מצוותה של התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט יז)? מדיוק בפסוקים עולה שמרים ואהרון לא הביאו את ביקורתם למשה ולא דיברו עמו או אליו, אלא דברו בו: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח…".

לאחר תיאור דבר הביקורת מצהירה התורה: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה". מה היא אותה ענווה יוצאת דופן? אפשרות אחת – נכונותו ורצונו לחלוק במנהיגות כפי שכבר באה לידי ביטוי בפרשת מינוי שבעים הזקנים. אפשרות אחרת מסתתרת בדברי התפילה של משה שיגאל את מרים מן הצרעת שבה לקתה בעקבות הביקורת. בתפילתו הקצרה מדבר משה על החטא בו חטאו שלושת האחים ולא שנים מהם בלבד: "אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו".

לקיחת האחריות, הסירוב להותירה על כתפי מרים ואהרון בלבד וההכרה כי אולי מאחורי הדרך הלא ראויה של הצגת הביקורת מסתתר גרעין אמיתי של דרישה מוצדקת – הן סוד ענוותנותו של משה וסוד גדולתו כמנהיג המכיר בערך עצמו ושליחותו, אך לא מאבד את ראשו בגאווה.

וכמאמר השיר של חיים חפר, שמוליק קראוס והחלונות הגבוהים: "איפה הם כל אבותינו, איפה הם כולם?"


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: הקיפאון אינו אופציה

המנורהפרשת בהעלותך, השלישית בחומש במדבר, מתארת את ראשיתה של השנה השנייה למסע ממצרים חודשים ספורים לפני שניחתת על העם גזרת הנדודים למשך ארבעים שנים (עליה נקרא בפרשת שלח-לך בשבוע הבא). ענייני הפרשה מרובים ומגוונים, אך אחד החוטים המקשרים בינהם הוא סוגיית המנהיגות.

בין ביזור הכוח לבין אובדן האתיקה

לקראת סופה של הפרשה מופיע סיפור הסמכתם של שבעים מזקני ישראל וצירופם למעגל המנהיגות לצדו של משה, לא כשליחיו אלא כשותפיו:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ . וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ
(במדבר יא טז-יז)

רעיון השותפות בא לידי ביטוי גם בתגובתו של משה לחשש שהביע יהושע מפני שנים מהזקנים, אלדד ומידד, שנותרו בתוך המחנה והחלו להתבטא. תגובתו של משה קצרה וברורה:

וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים

פסוקים אחדים לאחר מכן, בסופה של הפרשה, מסופר על עונש הצרעת שמוטל על מרים כתגובה אלוהית על הביקורת שהיא ואהרון הטיחו במשה. כיצד מתיישב העונש על הביקורת עם הרעיון של הרחבת מעגל המנהיגות וטשטוש מעמדו הבלעדי של משה? אולי באמצעות ההבנה שגם כשמתאמצים לבזר את הכוח ולמנוע בלעדיות, הדבר לא מחייב ויתור על אתיקה, הוגנות בסיסית והכרה ברגשותיו של הצד השני – יחיד או ציבור.

הימצאות מתמדת במסע – דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום

לפרשת השבוע תזכורת קבועה בבית הכנסת. בארבע הפעמים בהן קוראים בתורה בבית הכנסת בכל שבוע (שני, חמישי ופעמים בשבת) מלווים את הוצאת ספר התורה מהארון ואת החזרתו בפסוקים מתום הפרשה שמתארים את מילותיו של משה בעת שארון הברית נסע לפני המחנה במעבר מאתר לאתר, ומילותיו כאשר הארון חנה:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:  קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ.  וּבְנֻחֹה יֹאמַר:  שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל

הבחירה בפסוקי המסע של הארון כדי לתאר את הוצאת והכנסת ספר התורה במשכני הקבע של הקהילה והתפילה נועדה אולי להזכיר שגם בתוך הארץ המובטחת המסע חייב להימשך והקפיאה במקום אינה יכולה להיות אופציה. כאשר מסתכלים על כל פסוקי התפילה הנאמרים בעת הוצאת ספרי התורה והשבתם ניתן אולי ללמוד על מסע אחד שאנו מצויים רק בתחילתו. הפסוק הראשון שנאמר עם הוצאת הספר מזכיר את הרצון להפיץ ולהניס את האויבים.

הפסוק האחרון שנאמר בעת השבת ספר התורה, שלקוח מספר התהילים הוא:

דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז)

סמל המנורה

דימויי השלום נשמעים גם בהפטרת השבת הקרובה מתוך נבואתו של זכריה. כך לדוגמה:

בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה"

לנוכח העובדה שהפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המקדש, נקבעה ההפטרה המזכירה בסיומה את מנורת המקדש.

נבואתו של זכריה שימשה יסוד לסמלה הרשמי של המדינה – המנורה ושני ענפי הזית לצדיה:

וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁה וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ

לפני שבוע ימים דיבר נשיא המדינה בדין ובצדק על הצורך לקבוע את לימודי השפה הערבית כחובה לתלמידי בתי הספר היסודיים העבריים. עוד קודם לכך ראוי היה להוסיף לסמל המדינה את שמה של המדינה באותיות ערביות לצד המילה ישראל.

לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי

ובאותה הרוח (תרתי משמע) – בסופה של ההפטרה מתבקש זכריה לתת פשר לענפי הזית שמשני צדי המנורה. לאחר שהנביא מביע את תמיהתו עונה לו מלאך אלהים את המלים המוכרות:

לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"

השבת הזו אנו מציינים 48 שנים למלחמת ששת הימים וגם 33 שנים למלחמת לבנון הראשונה. זכריה הנביא היה אחד מנביאי שיבת ציון הראשונה. דברי נבואתו, שלא רק בחיל ולא רק בכח, טמונים עתידם ועוצמתם של החיים היהודיים בארץ ישראל, רלוונטיים מתמיד לעתידה של שיבת ציון השנייה.