הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

"בהר" ו"בחוקתי": מבחנו של העם, חוסנם של היחידים

12742850_1147807688593338_2379571482452418761_n

תפילת שחרית ברחבת הכותל השוויונית, פברואר 2016

השבת הזו אנו מסיימים את הקריאה השנתית בחומש ויקרא בעזרת שתי הפרשות האחרונות של הספר: "בהר" ו"בחוקתי". הראשונה מתמקדת בדיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע המשפחתית ובגאולתו של בן משפחה שנמכר לעבדות בשל חוב כספי. בשנייה מוקדשים רוב הפסוקים להצגת רשימת הברכות (הקצרה), ורשימת הקללות (הארוכה בהרבה), שתהיינה נחלת העם, כתוצאה מקיום המצוות או מאי שמירתן.

שופר קורא בהר הבית

השבוע הקרוב עומד בסימן האירועים לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים ולמפנה הדרמטי שהביאה עמה בקורותיה של מדינת ישראל. במידה רבה, פרשת "בהר" היא הקדמה טובה לשבוע הזה, משום שלרוב אורכה יש בה מתח בין שני קטבים, הרלוונטי מאוד למציאות החיים שלנו.

מן הצד האחד, מצוותיה של פרשת "בהר" מדגישות את הקשר האינהרנטי בין האדם לבין אדמתו והמקום המרכזי שהקשר אל אדמת המשפחה לדורותיה תופס בזהותו ובמערכת זכויותיו של האדם ושל העם. כך לדוגמה, נקבע ביחס למצות שנת היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י)

מן הצד השני מדגישה פרשת בהר גם את הרעיון, שאחיזתו של האדם בקרקע היא אחיזה חלקית וארעית בהגדרתה. ברוח זו מבהירה הפרשה את הדרישה מבעל הקרקע שלא לנהוג בה מנהג בעלות בשנה השביעית – שנת השמיטה – וכך גם בקביעה המהדהדת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כג-כד)

הקשר אל האדמה ואל אחוזת העבר הכרחי ומכונן, אך גם ההכרה שאין לאדם או לעם בעלות מלאה עליהן. מצוות התורה מתרגלות את האדם העברי בוויתור על נכסי דלא ניידי, שקנה בעמל ובמאמץ, באותה העת שהיא מדגישה את חשיבות הקשר אל הקרקע המשפחתית.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. למרות כל שקרה מאז, אסור להתעלם מהקשר העמוק שיש לעם שלנו אל אותם חלקי ארץ ששבו לידינו. הם באמת ארץ אחוזה, וערש הלידה של העם שלנו ושל התרבות והמסורת שבשמן אנו חיים כאן. ההתנכרות אל אותו הקשר וביטולו אינם מייצגים איכות מוסרית או רגישות מוסרית מיוחדות; אבל באותה העת ההתנכרות אל היסוד השני המופיע בפרשה, זה אשר מבקש לסייג את תחושת הבעלות המלאה והאדנות על הארץ, מובילה לנכות מוסרית.

50 שנים אחרי החזרה אל אותם חבלי ארץ, נחוצה לנו אותה קריאה של התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

תחושת הבעלות על הארץ עיוורה את עינינו ביחס למחירים הקשים שאנו משלמים על מימוש האחזקה באותה אחוזה, ביחס לעובדה כי יש בה גרים ותושבים אחרים, שגם להם זוהי ארץ אחוזה, ושמה שהיה בעבורנו באמת ובתמים גאולה רק לפני יובל שנים הפך לשעבוד – שעבוד של האחרים, שעבוד של עצמנו.

בשירה הנפלא (למרות כל הציניות וניתוחי העומק של המלים והלחן השאול), כתבה נעמי שמר: "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה"; 50 שנים אחרי שקול השופר נשמע שוב למרגלות הר הבית, הגיע גם הזמן לקולו האחר של השופר, הקול הנשמע בשנת החמישים – "… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם,  וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" –  הקול שמסמל בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק לאדמה ולארץ וגם את הנכונות גם לוותר על חלקה.

"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר" לפני חמישים שנים – בשנת היובל, הגיעה העת לחזור לעצמנו.

לחתום פעמיים את חומש ויקרא

הקריאה בפרשת "בחוקתי" מלמדת שספר ויקרא נחתם למעשה פעמיים. בפעם הראשונה, עם חתימת רשימת הברכות והקללות המופנית לעם כולו ואשר נחתמת בדברי נחמה על השיבה לארץ, מופיע הפסוק החגיגי והמסכם:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יי' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כו מו)

אולם מיד לאחר מילים אלה, ממשיכה הפרשה לחלק נוסף בו מתואר המהלך בו האדם יכול לנדור נדבה ותרומה אל מלאכת הקודש, בסכום המסמל את ערך חייו:

"וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי'…" (שם כז א-ב)

בסיום הפסוקים המתארים מצווה מורכבת זו של "נדר הערכין", מופיע שוב פסוק חותם, המסיים את החומש, והמשתמש כמעט באותן המלים:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יי' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז לד)

ביקורת המקרא מציעה כמובן שיש כאן עריכה גסה של המקורות. עורך ספר ויקרא, כאילו נותר עם פסוקים העוסקים במצוות הערכין ו"הדביק" אותם אל חלקו האחרון של חומש ויקרא.

קריאה הרמונית של הפרשה יכולה להעלות מחשבה אחרת. פרשת "בחוקתי" מדברת על גורלו הטוב או המר של העם, של הציבור כולו. הדבר הולם את חומש ויקרא, שיחד עם חומש דברים, עוסק רבות בעיצובה של החברה, בקביעת חוקיה, מוסדותיה ונהליה. דווקא על רקע העיסוק בקולקטיב, מתחדד המסר העולה מהפסוקים האחרונים של הפרשה ושל החומש כולו, המתמקדים ביחיד ובהכרעה הסמלית שלו להקדיש את חייו אל הקודש.

חומש ויקרא מציג פעם אחר פעם את המבחן המוצב בפני העם. בפסוקיו האחרונים הוא מחזיר את האחריות ואת המבחן לפתחו של היחיד. זו אולי גם המשמעות של הקריאה המסורתית, שתשמע עם חתימת הקריאה בתורה בבתי הכנסת בשבת בבוקר: "חזק, חזק ונתחזק" – חוסנו של הציבור ואיכותו, כחוסנם ואיכותם של היחידים שבו.


השארת תגובה

פרשת בהר: הייאוש הוא לא אופציה

הרב ראובן סמואלס ז"ל

הרב ראובן סמואלס ז"ל

בין עריכת טקס חופה רביעי השבוע הזה (ידי הרבנים והרבות הרפורמית עמוסים בימי ספירת העומר) לבין המעקב אחרי הסערות הפוליטיות – מחשבות קצרות על פרשת השבוע – פרשת "בהר".

פסוקיה הראשונים של הפרשה סיפקו לשפה העברית את הפתגם הידוע: "מה עניין שמיטה להר סיני". בעלי המדרש תהו מדוע הקדימה התורה דווקא על מצוות השמיטה הפותחת את הפרשה את המלים: "וידבר יי אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא כה א). הרבה הסברים ניתנו לעניין. הסבר אחד אפשרי נוסף ורלוונטי מאוד נעוץ בעובדה שפרשת "בהר" מתמקדת ברובה המכריע במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם לעולמו. רק בסיומה של הפרשה מופיע, במלים ספורות, האיסור על עבודה זרה והתזכורת למצוות השבת.

ההקדמה המזכירה כי הדברים הם חלק מהתורה שנאמרה בהר סיני היא אולי תזכורת (נחוצה מאוד בימינו) שהציווי החברתי, האתי והמוסרי הוא חלק מהותי ומכונן של "ברית סיני", ושהציווי: "וחי אחיך עמך" (שם לו) אינו פחות מרכזי למסורת ישראל מהציווי נגד עבודה זרה או מהציווי על הקרבת הקורבנות.

הספירה הקטנה והספירה הגדולה

בשבוע שעבר למדנו את פרשת "אמר" המציגה את מצוות ספירת העומר – "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג טו). הפרשה שלנו גם היא מציגה בפתיחתה מחזור של שבע פעמים שבע. שבעה מחזורים של שבע שנים ושל שנות השמיטה משלימים את מחזור היובל. החזרה הזו על הספירה, בשני קני מידה כה שונים, בפעם הראשונה – ימים; בפעם השנייה – שנים; יכולה להזכיר לנו את הקשר העמוק והישיר בין מעשי היום-יום לבין המעשים לדורות, ובין הפעולה הקטנה, הממוקדת של היחיד והקהילה לבין הפעולה של החברה כולה.

השבוע ליווינו למנוחת עולמים את הרב ראובן סמואלס, מנהלו השני של מרכז חינוך ליאו באק בחיפה, מחלוציה הגדולים של היהדות הרפורמית בישראל. ראובן היה איש חינוך וקהילה מופלא שהאמין בשילוב בין יום קטנות ליום גדולות. בהספדים לזכרו הוזכר הסיפור שהיה נוהג לספר, לפיו בכל יום בארוחת הערב בבית ילדותו בטקסס, הוא ואחיו נשאלו על ידי אביו, מה הם עשו היום כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. לזכרו, ולכבודם של כל אלה שברוח הפרשה חולמים על שנת היובל אבל לא שוכחים לספור כל יום, אני מציע את שירו של אברהם שלונסקי שמופיע כחלק מסידור התפילה שלנו:

אַדִּיר עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת!

כָּל יָרֵחַ – הִלָּה. וּבְשִׁפְעַת כּוֹכָבִים

מְפַסְּגִים הַלֵּילוֹת בַּסֻּלָּם הַגָּבּהַּ.

לַמְּדֵנִי אַתָּה הַנָּבוֹן,

הַאוֹגֵר אֶת הַטַּל אֲגָלִים-אֲגָלִים

לְהָפְכָם לְצַמֶּרֶת וְחִרֶשׁ, –

לְכַתֵּף הַקְּטַנּוֹת,

לְדַקְדֵּק בִּקְטַנוֹת,

וּבִיגִיעַ נוֹסְעֵי-אֵל-גְּרַנוֹת

לְרַנֵּן:

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ!

בָּרוּךְ עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת!

תקווה בתוך חצר המטרה

לא אחת נקראת פרשת "בהר" יחד עם הפרשה הבאה "בחוקתי". במקרה זה המנהג העיקרי הוא לקרוא את ההפטרה של הפרשה השנייה. השנה הזו, בעקבות השנה המעוברת, נקראת הפרשה בפני עצמה. כך אנחנו זוכים לקרוא את ההפטרה הנפלאה מפרק לב של נבואת ירמיהו.

הנביא נמצא כלוא בחצר המטרה בירושלים. גם שם הוא לא מהסס להשמיע נבואות חורבן, למרות איומי השלטון. בן דודי חנמאל בא אליו. לא על מנת להצילו או לעודד את רוחו, אלא על מנת למכור לו את השדה המשפחתי, שבהתאם למצוות הפרשה חובה להציעו ראשית לקרוב המשפחה. ירמיהו, נביא החורבן, מצטווה על ידי אלוהים לקנות את השדה ולחתום על שטרות הקניין הנדרשים. לאחר הקניין מנבא ירמיהו: "כי כה אמר יי צבאות אלהי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת".

הימים האחרונים יכולים לזרוע ייאוש בקרב רבים שמאמינים שערכים של סובלנות, מתינות, חירות האדם וחתירה לשלום. נראה שידם של מובילי השיח ההפוך על העליונה, והכוח והשררה ניתנים בידי אלה ששפתם כוחנית ופעמים רבות חסרת ייאוש. הפטרת השבת הזו מזכירה שייאוש הוא לא אופציה, ושגם כשהרצון להתריע בשער, להוכיח ולהתריס גדול מאוד – חייבים לזכור באותה נשימה את הצהרת האמונה, שהמציאות יכולה להיות אחרת, ושהדבר תלוי בנו.

שבת שלום ומבורך!