פרשת "שלח לך": גם רעיונות גדולים צריכים תזכורות קטנות

במרכזה של פרשת "שלח לך", אחד מסיפורי התורה המוכרים ביותר – פרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והגזירה שנגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו אל הארץ המובטחת. מעטות הן פרשות התורה שבין שמותיהן קירבה לשונית. הבולטות שבהן הן פרשת "בשלח" – הפרשה המתארת את תחילת המסע במדבר ואת קריעת הים, ופרשת השבוע שלנו "שלח" – המתארת את מסע המרגלים אל הארץ.

פרשת "בשלח" פותחת במלים "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם". בפרשת "שלח" מצווה משה: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים…". המעבר הזה, בין "בשלח" הפאסיבי ל"שלח לך" האקטיבי מסמל את המעבר שאמור היה העם לעשות מעבדות לחירות ולאחריות בשנה הראשונה של נדודיו במדבר – מעבר בו כשל העם. העם יצא מבית העבדים, אך לא ידע לשלח מעליו את פחדי העבדות.

פרשת "שלח לך" נחתמת במצוות הציצית שעליה אומרת התורה:

"… הָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יי' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם"

העם שנכשל בהפנמת לקח היציאה מבית העבדים מתבקש לקבוע סימן פשוט ויום יומי שיזכיר את האירוע המכונן. גם רעיונות גדולים צריכים תזכורות קטנות.

הפרשת חלה – להתחבר ולא לפרוש מן הציבור

בתוך מערכת הדינים והמצוות שבפרשה מופיעה גם מצוות "הפרשת החלה:

"וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה ליי. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ ליי תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו יז-יט)

בניגוד לכל יתר מתנות הכהונה והלוויה, כדוגמת המעשר והתרומה הגדולה, ובניגוד למתנות העניים כדוגמת הפאה הלקט והשכחה, מצוות הפרשת חלה עוסקת במעשה היום יומי של התרומה וההתגייסות לצרכי הכלל. מכל עיסה העתידה להיעשות לחם, מופרש חלק שיינתן כתרומה למשרתים בקודש.

בשנים האחרונות הולכים ומתרבים טקסי הפרשת החלה הנערכים בעיקר בקרב מעגלי נשים, לעתים באופן אינטימי ולעתים ברוב עם. הטקסים הללו מוצגים לא אחת כרגעים מיוחדים של התעלות רוחנית, ובמידה רבה אפשר לראות בהם חלק ממגמה הולכת וגוברת של עיסוק בממדים הרוחניים של המסורת היהודית, בחסות עידן הניו אייג'. דווקא על הרקע הזה ראוי לזכור שמצוות הפרשת חלה הייתה חלק ממתנות הכהונה, וממשה את האחריות של היחיד לקיומם של המוסדות החברתיים.

מצוות הפרשת החלה נועדה לאותת לנו שדווקא בתוך שגרת החיים וברגעים הפשוטים ביותר נדרש האדם לזכור שהוא לא נברא יחידי בעולם.

ניתן בהחלט להתחבר לממדים הרוחניים של מצוות הפרשת החלה, אבל ראוי לא פחות לזכור את הממד החברתי שטמון בה. התעלות רוחנית היא דבר נפלא. המבחן הגדול שלה הוא האם היא מפרישה את האדם מעולמו או מחברת אותו אליו, בבעל אחריות. יותר משאנחנו זקוקים לניו אייג', אנחנו זקוקים לאחריות חדשה ולמחויבות חדשה לעולם בו אנו חיים, וכמאמר השיר הנפלא של רחל שפירא: "למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך. קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך".

פרשת "בשלח": מהי באמת השבת הישראלית?

"Bernardino Luini - The Gathering of the Manna - WGA13748" מאת Bernardino Luini - Web Gallery of Art:   Image  Info about artwork. מתפרסם לפי רישיון נחלת הכלל דרך ויקישיתוף - http://commons.wikimedia.org/wiki/File:Bernardino_Luini_-_The_Gathering_of_the_Manna_-_WGA13748.jpg#mediaviewer/File:Bernardino_Luini_-_The_Gathering_of_the_Manna_-_WGA13748.jpg
Bernardino Luini – The Gathering of the Manna

במרכזה של פרשת השבוע – "בשלח" – ניצבות פרשת קריעת הים, שירת משה ובני ישראל ושירתה של מרים הנביאה. שתי השירות המופיעות בפרשה העניקו לשבת שלנו גם שם מיוחד – "שבת שירה". על פי סדר קריאת התורה המקובל, פרשת ב"שלח" ושירת הים תקראו תמיד בשבת שלפני ט"ו בשבט.

אלא שבצד ענייני חציית הים והשירה מופיעים בפרשה עניינים נוספים: תלונות העם על העדר המים והמזון, המלחמה הראשונה עם עמלק, עמוד הענן ועמוד האש וגם – מצוות השבת עצמה. בפעם הראשונה בתורה, עוד לפני מעמד הר סיני (עליו נקרא בשבוע הבא בפרשת יתרו) מצווה העם על השבתון ביום השביעי. ההקשר להופעתה הראשונה של מצוות השבת הוא פרשת המן – אותו מזון נסי שליווה את בני ישראל בנדודיהם במדבר. פרשת השבוע מספרת כיצד יצא העם מדי יום ללקוט את המן. ביום השישי לקטו רוב היוצאים מנה כפולה לטובת השבת, והמן אכן לא הבאיש. בדבריו לאלו אשר כן יצאו בשבת ללקוט וחזרו ריקם, אומר משה: "ראו כי יי נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים; שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז כט).

הופעתה של מצוות השבת לראשונה בתורה בהקשרה של המנה הכפולה של המן זוכה לביטוי סמלי בהצבתן של שתי חלות על שולחן השבת – זכר ללחם המשנה שאספו בני ישראל מדי יום שישי; אולם לקשר הראשוני שבין השבת לבין האוכל שמוצב על השולחן מהלכים משמעותיים ועמוקים הרבה יותר במסורת שלנו. כאשר נדרשו חכמינו להגדיר המינימום שחייב הציבור להבטיח מקופתו לאדם המוחלש ולמשפחה שידה אינה משגת – הרף שנקבע הוא שתי סעודות ביום חול ושלוש סעודות בשבת. בתקופת המקרא והבית השני הסתפק רוב הציבור בשתי סעודות יומיות (בוקר ואחה"צ) ורק שכבה דקה ועשירה נהגה לסעוד מדי יום שלוש ארוחות. ייחודה של השבת היה בקיומן של שלוש סעודות בכל הבתים. דיני הערבות ההדדית שמופיעים במשנה ובתלמודים קובעים את חובתה של הקהילה לספק גם לנזקק ולנתמך מזון לשלוש סעודות בשבת ולא להחריג אותו מן הציבור ולהותיר אותו בתחושת החולין. רף הקיום המינימלי של המשפט העברי כולל גם את תחושת הכבוד והשייכות.

כתמיד, בשוליה של מערכת הבחירות הנוכחית, נידונה גם סוגיית אופייה של השבת במרחב הציבורי בישראל. רבות מהמפלגות מדברות על הצורך לשמור על הסטאטוס קוו בעניין השבת כביטוי מרכזי של זהותה היהודית של מדינת ישראל. פרשת "בשלח" מזכירה שמבחנה האמיתי של השבת הישראלית הוא יכולתה של כל משפחה בישראל להציב על השולחן את המזון שיעניק לבניה ובנותיה לא רק תחושת שובע אלא גם תחושת כבוד ושייכות.

שבת שלום, גלעד