הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת בא: שבירתו של קשר השתיקה

פרעהפרשת "בא", השלישית לפרשות ספר שמות, ממשיכה את סיפור מכות מצרים ומתארת את ליל היציאה מארץ המקלט שהפכה לבית עבדים. בין המפרשים היו ששאלו מדוע מסורת החלוקה של התורה לפרשות חצתה את סיפור עשר המכות. שבע הראשונות בפרשת "וארא"; שלוש האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – בפרשה שלנו. אחד ההסברים מצביע על כך ששלוש המכות האחרונות קשורות בחשיכה ובחוסר יכולת לראות. על מכת הארבה נאמר:

"וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" (שמות י ה)

מכת חושך – כשמה כן היא; ועל מכת בכורות נאמר:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה… וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה" (שם יב כט)

על פי כיוון פירוש זה, שלוש המכות האחרונות מסמלות עידן של עיוורון ושל חוסר יכולת לראות את המציאות כהווייתה.

עיוורונם של מנהיגים

על השאלה מיהו זה שלקה בעיוורון, משיבה הפרשה בפסוקיה הראשונים תשובה נחרצת.

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: 'עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יי אֱלֹהֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?'" (שם י ז)

העם רואה ומבין; מנהיגם עיוור, סרבן וקנאי. עניין זה נזכר גם בהמשך, כאשר הפרשה מתארת כיצד בני העם והקרובים לפרעה דווקא הכירו בגדולת משה:

"גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שם יא ב)

עבדי פרעה והעם הכירו באיש ובמנהיגותו; פרעה עצמו לא נזכר בהקשר זה. אם בפרשת "שמות" מסופר כיצד פנה פרעה אל העם בעניין שעבודם של בני ישראל בראשית הדרך, אזי בפרשת "בא" אוזנו כבר אינה כרויה לרחשי העם, לעמדותיו ולתחינותיו.

פרשת השבוע מזכירה לנו כי על פי רוב אנו מבקשים לאתר אצל מנהיגינו יכולת ראייה למרחוק, הבנה מעמיקה של המציאות ויכולת ניתוח, אך פעמים רבות הכוח והשררה פועלים דווקא בכיוון ההפוך. אנו חיים היום בעידן של כמיהה למנהיגות חזקה, כזו שאינה עושה חשבון. פרשת השבוע שלנו רומזת כי זו בדיוק המנהיגות שמרבה ללקות בעיוורון.

החירות לספר את הסיפור

במרכזה של הפרשה ניצב ליל היציאה ממצרים וההכנות לקראתו. פסוקי הפרשה משלבים את פרטי העלילה עם הציווי לחוג את חג הפסח לדורותיו. חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים עמלו על מנת להבחין בין הציוויים הנוגעים ל"פסח מצרים" (ליל היציאה) לבין הציוויים של "פסח דורות", הנוגעים לחג האמור לשמש "מצבת זיכרון" לאותו לילה גורלי. ביקורת המקרא הציע כי שילוב העלילה עם הציווי לדורות נובע מעריכה של מקורות תורניים שונים. התורה והפרשנות המסורתית מציגות אותן כמארג אחד. בכך הן מייצרות מהלך עלילתי בו חלק מההכנה ליציאה ממצרים היה העיסוק והדיון בדרך לשמר את הזיכרון לדורות.

לפי תיאוריה של העלילה, בני ישראל לא המתינו ליציאתם ממצרים ולהצלתם מידי המצרים על מנת להתמודד עם השאלה כיצד מנציחים את אשר אירע. ההתמודדות הזו הייתה חלק מהותי מן היציאה עצמה מהשחרור מכבלי השעבוד.

במובן זה פרשת "בא" מציעה לנו כי היבט מהותי וייסודי של החירות הוא הזכות לעצב את הזיכרון האישי והמשותף ואת הסיפור המונחל מדור אחד לזה הבא אחריו. על אותו המשקל, השעבוד עומד בתוקפו כל עוד האדם אינו יכול לספר לעצמו ולסובביו את סיפורו. בשנים האחרונות עוסק השיח הישראלי לא מעט בשבירתו של קשר השתיקה בו נקשרו שפתותיהם של ניצולי השואה. על פי רוב מתמקד השיח בצורך לנצל את השנים האחרונות על מנת להנחיל את הסיפור לדורות הבאים. פרשת בא, שעוסקת ברעיון ההנחלה מדור לדור, מציעה עוד קודם לכך, ששבירתו של קשר השתיקה חיונית לתודעת החופש והשחרור.

הסיפור והעדות אינם מחזירים את המספר למקום הנורא ולזמן המצמית, אלא דווקא מעניקים לו את תחושת השחרור במובן העמוק ביותר. היכולת לספר הופכת לתחנה הכרחית במסע אל החופש. מבלי לייצר חס וחלילה השוואה כל שהיא, ההבנה הזו שהסיפור כשלעצמו משבר את כבלי השעבוד והפחד, נכונה לאין ספור התמודדויות של קורבנות פגיעה ואלימות שחיים בקרבנו וסיפורם עוד לא הושמע; היא נכונה לא פחות לקהילות ולקהלים ישראלים, שהשלמת מסעם אל עבר הארץ המובטחת, מחייב מתן מקום לסיפור, לנרטיב ולזיכרון שלהם, גם שהוא צורם לחלק מן האוזניים.

מי משתתף בסיפור?

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את הסיפור היא חלק מהיציאה מבית העבדים ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות (36 ליתר דיוק) על מצוות אהבת הגר והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו. המעניין הוא שהפעם הראשונה מופיעה בפרשה שלנו, המתארת את ימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים.

עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל:

"תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט)

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן.

כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים מסופר על ידי בני חורין אמיתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת וישב: מחירה האיום של אלימות בתוך המשפחה

אלימות במשפחהפרשת וישב – שבמרכזה סיפור מכירתו של יוסף על ידי אחיו והורדתו למצרים – פותחת את העלילה המרכזית של עם ישראל בתורה: הירידה לגלות מצרים, השחרור nבית העבדים והמסע חזרה אל הארץ המובטחת. פרשת השבוע מלמדת על יוסף, החלוץ שהורד למצרים בעל כורחו, ו"הכין את הקרקע" לירידת המשפחה והשבט בהמשך הסיפור. הפטרת השבת מספר עמוס (אליה נתייחס בהמשך) מזכירה את היציאה ממצרים:

"וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי" (עמוס ב)

בכך מהווה הקריאה בתורה ובנביאים השבת הזו מעין קדימון לסיפור המכונן של עם ישראל, זה שעיצב את ברית הגורל שלנו (בלשונו של הרב סולוביצ'יק); זה שגם אמור לעצב את ברית הייעוד שלנו כחברה המקיימת את הציווי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

"לא תעמד על דם רעך"

שלושה מבני יעקב מככבים בפרשת השבוע: יוסף, יהודה וראובן. בשנים הראשונות ניתנים סימנים לא פשוטים בפרשה. על יחסו של יוסף לאחיו נאמר בפסוקה השני של הפרשה:

…"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בר' לז ב)

יהודה הוא זה אשר מציע לאחים למכור את יוסף לישמעאלים ומאוחר יותר חוטא גם כלפי תמר כלתו. בניגוד לשניהם מוצג ראובן כבעל המצפון, המציל את יוסף ממזימת האחים לרוצחו:

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (שם כא-כב)

תכניתו, כידוע, נכשלת. ברגע של חוסר תשומת לב או היפרדות מעל יתר האחים נמכר יוסף – וראובן מוצא את הבור ריק, כמתואר פסוקים אחדים לאחר מכן:

"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (שם כט-ל)

סיפורו של ראובן, המפסיד בפועל את הבכורה לאחיו יהודה ויוסף, הוא תזכורת לכך שלא די בקולו של המצפון, אם זה אינו יודע להיות רועם לפרקים. ראובן מעמיד עצמו כמשתף פעולה עם אחיו; הוא מציל מידם את יוסף, אך מתחזה כשותף להתנכלותם לו. מצפונו ואומץ לבו מביאים אותו לעמוד מול האחים, אך לא להתייצב מולם. כוונותיו טובות ואמורות להוביל לתוצאה הראויה, אבל חוסר נכונותו להתעמת, להוכיח, לעמוד על שלו, לגלות מנהיגות מובילה אותו אל הבור הריק.

מהלכו של ראובן אינו מהלך של פשרה. הוא נועד להביא את יוסף בשלום חזרה לבית אביו, אלא שהתורה מזכירה לנו כי לעתים גם שיתוף פעולה מדומה עם הרע והבלתי ראוי עלול להוביל לתוצאות קשות. מנהיג חייב לפעול בתבונה, בתחכום, בפרגמטיות ולעתים בערמומיות, אבל ללא יכולת להציב גבולות אדומים, ולדעת מתי גם שיתוף פעולה למראית עין – דינו כשיתוף פעולה. חברה שאינה יודעת למתוח קו אדום ושאינה מפנימה שישנם דברים שאתם לא מתפשרים – אנה היא באה?!?

עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק

הזכרנו כבר את הפטרת השבת הלקוחה מתוך נבואתו של עמוס. ההפטרה מזכירה אמנם את היציאה מארץ מצרים ואת החזרה לארץ, אותה נאלץ יוסף לעזוב, אך הסיבה המרכזית בגינה נבחרה ההפטרה של השבת הזו היא פסוקי הפתיחה המפורסמים:

"כֹּה אָמַר יי עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס ב ו)

מכל פשעיה של ממלכת ישראל, זו אשר נוסדה ושני מרכזים של עבודה זרה מפארים אותה (בית אל ודן), בוחר הנביא עמוס לדבר על האביונים, שאם לא די בעוניים, הרי הם נמכרים ומופקרים בעבור בצע כסף. שבוע שעבר פורסם דו"ח העוני. השבוע אושר תקציב המדינה. עניי ישראל רחוקים מלקבל את המענה הראוי למצוקתם. הדבר לא הפריע לנבחרי ציבור כאלה ואחרים למכור אותם בעבור "נעלים פוליטיות" שתקדמנה אותם במירוץ. על הדבר הזה בדיוק דבר הנביא; ומכיוון שהנבואה נסמכת לפרשת מכירת יוסף, הרי שהפקרתם המתמשכת של זקנים, ילדים וישראלים עם מוגבלויות משולה למכירתם ולהפקרתם של אחים.

"צדקה ממני"

דיברנו על ראובן ועל יוסף, ועתה ליהודה. פרשת "וישב" היא הראשונה המספרת את סיפורם המורכב של בית יהודה ובית יוסף, סיפור הנמשך לרוב אורכו של המקרא. שיאו של הפרק הראשון בעלילה יגיע עוד שבועיים, בפרשת "ויגש" בהתייצבותו של יהודה לפני אחיו הסמוי, נסיך מצרים. בפרשה שלנו, יהודה הוא זה המציע למכור את יוסף. בין סיפור המכירה לסיפור עלייתו של יוסף בבית פוטיפר ונפילתו השנייה אל הבור בבית האסורים, מופיע סיפורם של יהודה וכלתו תמר. לאחר שהיא מתאלמנת מבעלה, בנו הבכור של יהודה, אמור בנו השני – אונן – ליבמה. אונן אינו מעוניין להקים את שם אחיו ומשחת זרעו ארצה, כמאמר התורה. לאחר שמת בחטאו, מסרב יהודה לתת לתמר את בנו השלישי ער ומותיר אותה שנים ארוכות בעגינותה. תמר מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. כאשר דבר ההיריון מתגלה דורש יהודה לשרפה באש. ברגע האחרון מתגלה תמר בפני יהודה בדמותה ומוכיחה אותו. בדרך המטרימה את התייצבותו לפני אחיו יוסף, יהודה נוטל אחריות ומכיר בחטאו.

על פניו נועד סיפור זה להכין אותנו ל"התבגרותו" של יהודה, להתפתחותו לכדי מנהיג האחים הלוקח אחריות על העבר ודואג לעתידה של המשפחה. לנו, קוראי המקרא הנוכחיים, מותר גם לשים לרגע את דמותו של יהודה ולהכתיר את תמר כגיבורת הסיפור. מראשית הסיפור ועד אחריתו – תמר היא קורבן לאלימות; ממוסדת ושאינה ממוסדת; זו הנעשית בשם החוק והנורמה, וזו הנעשית בשם ראייתה כהפקר. באופן אבסורדי, עיקר האלימות מופנית אליה דווקא כשהיא כלתו האלמנה של יהודה ולא כשהיא מתחפשת לזונה.

פרשת וישב ראויה להיקרא כפרשה המזכירה את מחירה האיום של אלימות בתוך המשפחה. אלימות האחים כלפי יוסף; אלימותו של יהודה כלפי תמר. בנס, ולא פחות מכך, בתושיית הגיבורים – לא הסתיימו פרקי האלימות הללו במוות. לא זה היה גורלן של שתי הנשים שנרצחו השבוע בצפונה של הארץ.

בסופה של מגילת רות מופיעה פירוט השושלת של פרץ – אחד משני הבנים שילדה תמר ליהודה. שושלת זו מחברת את יהודה, את בועז בעלה של רות המואביה ואת דוד המלך. באופן מעניין תיאור השושלת פותח בפרץ ולא באביו יהודה, ואולי ניתן לדרוש זאת כמעין ביקורת סמויה על יהודה. כאשר שמו של זה נזכר במגילה, בברכת אנשי בית לחם לבועז, לא נפקד גם שמה של תמר.

וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יי לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת (רות ד יב)

מסתבר שלא רק אנחנו יודעים להעניק לתמר את תואר גיבורת הסיפור. היו בין קדמוננו שהטיבו לראות את הדבר לפנינו.

 

שבת שלום וחג אורים שמח


השארת תגובה

פרשת חיי שרה: חזון של תיקון ותקווה

959את פרשת חיי שרה אנו קוראים השבת הזו כשהראש שקוע בענייני האש המשתוללת והלב יוצא לתושבי העיר חיפה וכל יתר היישובים ברחבי הארץ המתמודדים עם האיום. אתמול בבוקר הופנתה תשומת הלב שלנו ללהבות השנאה שלחכו את בית בית הכנסת שלנו ברעננה במפגן של שנאה ואיום. האש שהשתוללה בכרמל, בהרי ירושלים ובגליל הזכירה לנו את הגורל המשותף של כולנו כאן בארץ, וכמה מיותרת (ומסוכנת) אש השנאה.

כיצד מסתיים המסע? אברהם למול דוד

בפסוקה הראשונים של הפרשה ובפסוקיה האחרונים אנו נפרדים מן האם והאב הראשונים – שרה ואברהם. בניגוד לעלילות שתי הפרשות האחרונות שהציגו מסכת חיים סוערת – הפרשה שלנו מציגה את סיום חייהם בשלב של שלווה והשלמה של המסע הארוך. הדבר נכון במיוחד ביחס לאברהם:

"ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע, ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה…" (בראשית כה ח-ט)

אחרי גירוש הגר וישמעאל, אחרי מעשה העקידה, מתארת התורה כיצד מובא האב הראשון לקבורה "זקן ושבע" על ידי שני הבנים. ההפטרה שנקבעה לפרשה, סיפור מותו של דוד המלך ומאבק הירושה בין שלמה ואדניה בערוב ימיו, מציגה תמונה הפוכה – מאבק ותככים משפחתיים עד ליומו האחרון של האב עליו נאמר  בפסוק הראשון של ההפטרה:

"והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א א א)

למול סיפור ההפטרה מציגה הפרשה תקווה שניתן לסיים מסע חיים סוער ומציאות משפחתית (ולאומית?) מורכבת גם במעשה של השלמה ושיתוף פעולה. יהיו כאלה שיציעו שההפטרה מתארת את מציאות חיינו באופן ריאליסטי יותר; ועדיין – פרשת חיי שרה מציעה לנו חזון של תיקון ותקווה.

מערת המכפלה וחוק ההסדרה

פרשת קבורתה של שרה במערכת המכפלה "בקריית ארבע, היא חברון בארץ כנען" (בראשית כג ב) מצוינת כבר לא מעט שנים בחוגים שונים כ"שבת חברון", השבת המדגישה את הקשר בין העם היהודי לעיר האבות. בקשר הזה לא ראוי שיהיה ספק, אבל באותה הנשימה ראוי גם ליטול מסיפור קבורתה של שרה את הקשר העמוק שכרת אברהם עם יושביה של הארץ ואת הקפדתו בדרכי יושר והגינות למולם. למרות שאברהם בחר להקים אחוזת קבר משפחתית ולא לקבור את מתיו בין מתי משפחות החתי, ולמרות שהוא מצווה בפרשה את עבדו אליעזר למצוא אישה לבנו שלא מבנות הכנעני, דיבורו עם בני חת הוא דיבור של הגינות ודרכי שלום, דיבור בו הוא מציג עצמו גם כ"גר" וגם "כתושב".

על כוחו של אברהם ועל עוצמתו קראנו בפרשות הקודמות. התעקשותו על רכישת מערת המכפלה בכסף מלא, ובמשא ומתן תם לב, לא נבעה מפחד אלא ממחויבותו לדרכי "צדקה ומשפט", כפי שנזכר בפרשה הקודמת.

בשבוע שהחל בדיונים אינטנסיביים על הדרך להכשרה של גזל קרקע, הלוואי והמסר הזה של פרשת חיי שרה היה נלמד גם הוא בצד הקשר של העם שלנו לחבליה העתיקים של הארץ.

מה היא תרומתה של רבקה?

פרשת השבוע שלנו נקראת אמנם "חיי שרה", אך הגיבורה האמתית שלה היא רבקה – האם השנייה. סיפור איתורה על ידי אליעזר עבד אברהם, הגעתה לארץ והמפגש עם יצחק – מפרנס את רוב פסוקי הפרשה. בפרשה הבאה תעמוד דמותה של רבקה בצל התרמית שרקחה עם בנה יעקב. כיצד יקבל דווקא הוא את ברכתו של האב הזקן וכבד העיניים.

פרשת "חיי שרה" מעמידה אותה באור עמוק יותר כדמות יוזמת ובעלת עמדה, שאינה מהססת לצאת לדרך חדשה באומץ, אך גם כדמות רגישה וקשובה היודעת לצאת אל עבר הזולת.

מכל ארבע האמהות, דמותה של רבקה היא העגולה ביותר והמורכבת ביותר. זוהי דמות אקטיבית, המניעה את העלילה המשפחתית והלאומית בעוצמה וברגישות. לא בכדי, בניגוד לאימהות האחרות היא נשאלת האם תרצה לצאת למסע לעבר ארץ כנען והאם תסכים להשתדך ליצחק. לא בכדי בפעם הראשונה בה מדובר באהבה בין בני זוג זוהי אהבת יצחק לרבקה.

בשבוע שנפתח גם בסערת מקומן של נשים בצבא ושמסתיים ביום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים – דמותה של רבקה היא אם טיפוס למנהיגה המתייצבת בקדמת הבמה ובמרכזה ולא בשוליה.

 


השארת תגובה

פרשת האזינו: מפת הדרכים של משה

מאת Jean-Luc Ourlin - originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

מאת Jean-Luc Ourlin – originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

בוב דילן זכה בפרס נובל, ועiלם הספרות כמרקחה; האם שירה פזמונאית למחצה ופופולארית ראויה להיחשב ספרות גבוהה? לפרשת השבוע שלנו – האזינו – ובעקבותיה למסורת היהודית תשובה חיובית נחרצת. עוד בפרשה הקודמת, פרשת וילך, נאמר על שירת האזינו:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים לא כד, כח)

השירה מוצגת על ידי משה כתמצית התורה ולקחיה וכעין "מפת דרכים" מקוצרת ומתומצת הצריכה ללוות את העם בכל עלילותיו ומסעותיו בעתיד. במובנים רבים שירת האזינו היא אקורד הסיום של התורה (שלאחריה רק דברי הפרידה ופרשת מותו של משה). נדודי בני ישראל במדבר החלו בשירת הים, שנאמרה מיד לאחר חצית הים והיא נחתמת בשירת האזינו, רגע לפני הכניסה לארץ.

לא בכדי תיארו חז"ל את השירה במילים הבאות:

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא" (מדרש ספרי לחומש דברים, פ' האזינו מ"ג)

פעמים רבות מתואר העם היהודי כעם של ספר וכעם של סיפור המסופר ללא הפסקה. הוגים ויוצרים רבים השתמשו בביטוי: "הסיפור היהודי". פרשת האזינו מזכירה לנו שלא פחות משהעם היהודי הוא עם של סיפור הוא גם עם של שירה; עם ששר את עברו ואת עתידו. הפסוקים המוכרים ביותר, פרקי המדרש והאגדה המפורסמים ביותר, ומקטעי התפילה ששגורים כמעט בכל פה דובר עברית הם אלו שזכו ללחן ולמצב, אלו שנכתבו מלכתחילה או הפכו בזכות המוזיקה לשירה.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מהפכת ההתחדשות היהודית. בתי המדרש הפלורליסטים, הקהילות השוויוניות, טקסי מעגל החיים היצירתיים – כל אלה ביטויים טובים של אותה מהפכה; אבל הביטוי מובהק ביותר הוא מהפכת הניגון והשירה, שמחזירה יוצרים רבים כל כך אל ארון הספרים היהודי למסע של פרשנות מחדשת ויוצרת.

כל מי זכה להנחות תפילה או טקס יודע כיצד אולם דומם של אנשים המתקשים עם שפת התפילה וחשים כלפיה זרות וניכור, משנים לחלוטין את טעמם כאשר מדובר בשירה. לא בכדי הצביעה נעמי שמר על השירה בציבור כתחליף הישראלי החילוני לתפילה בציבור. אם ישנו רגע שבו הקהל הישראלי משיל מעליו לרגע את הציניות – זה הרגע שבו מתחילה השירה.

אם הדבר היה תלוי בי חלק גדול מהחינוך של ילדינו גם בהקשר של זהותם היהודית וגם בהקשר של זהותם הישראלית האזרחית היה נעשה באמצעות שירה (על מקומו של הריקוד נכתוב עו שבוע לקראת שמחת תורה).

כי הוא חייכם

לאחר חתימת השירה מזהיר משה את העם: "כִּי לֹא דָבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם…." (דברים לב מז). ימים אחדים אחרי יום הכיפורים גדוש התפילות, הדברים, השירה והשיחה, טוב לחשוב על האזהרה הזו של משה. קל להפוך את החגים, את מנהגיהם ואת המלים הרבות העוטפות אותם לדבר מהנה וחוויתי, אך תלוש ממרוצת החיים שלנו ומן הדרך בה אנו מנהלים אותם. האתגר במציב משה בפרשה הוא לראות כיצד הדברים ממלאים את חיינו ומשפיעים עליהם, וכיצד החגים או כל מחווה אחרת של חיבור למסורת היהודי ולזיכרון היהודי לא נשארים כדבר "ריק" שאין בו כדי למלא את מצברי הנפש לימות החולין.

הצד השני של המטבע הוא ש"הדבר" אינו יכול להיות מנותק מחיינו. מנהגים, מקראות, מחוות רוח שרחוקים מן החיים שלנו מרחק רב, לא יוכלו למלא את החיים האלה בתוכן למרות יופיים וקסמם. חיי הרוח שלנו חייבים להשרות את רוחם על חיי היום יום ובאותה נשימה עליהם לינוק מהם רלוונטיות והתאמה.

הוא והושע בן נון

בפרשות הקודמות, עוד מחתימת חומש במדבר, עמדנו על אחריותו של משה כלפי הם הגלומה בבקשה שאלוהים ימנה עוד בחייו את היורש ויסמן אותו. ב]רשה הקודמת, פרשת וילך, חוזר משה על הקדשתו של יהושע למשימה, ורק לאחר הוא עושה כן מוזמן יהושע אל אוהל מועד. בפרשה שלנו, האחת לפני הפרידה ממשה, עושה המנהיג הנפרד צעד נוסף. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". (דברים לב מד) – שירת הפרידה של משה הופכת להיות שירה משותפת שלו ושל יורשו.

משה אינו מסתפק בהצבעה על היורש ובהקדשתו אלא משתף אותו במעשה ההנהגה עוד טרם הפרידה. המדרש מציע שעוד בחייו נקט משה מהלכים המדגישים את כבודו של יהושע,  כדוגמת העמדת מתורגמן לדבריו – משל היה הוא המנהיג (מדרש ספרי פרשה שה). מנגד מציע המדרש שהתורה מכנה את יהושע בפרשה בשמו המקורי "הושע בן נון" כדי להעיד על הצניעות והכבוד בה נהג יהושע בפני משה גם לאחר שהוכתר כיורש והחל בהנהגת העם במקביל. לכך כיוון התלמוד ככה"נ כשקבע: "אדם מתקנא בכל – חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרים קה ע"ב).

גדולתו של מנהיג נמדדת בראש וראשונה ביכולתו להעמיד לעצמו ממשיכי דרך שימשיכו את מפעלו. זו הייתה אחת מגדולותיו של משה, שפרשת מותו תחתום את התורה בעוד דפים אחדים.


השארת תגובה

פרשת "וילך": להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

בעקבות השנה המעוברת, שהוסיפה ארבע שבתות לשנת תשע"ו, נקראות הפעם פרשות "ניצבים" ו"וילך" בנפרד. את שנת תשע"ו סיימנו עם פרשת "ניצבים", ובשבת הראשונה של שנת תשע"ז אנו קוראים את פרשת "וילך". זוהי בדיוק המהות של התקופה הנוכחית של הלוח העברי. התייצבות והליכה קדימה; עמידה במקום לטובת בחינה עצמית ובחינת כל הסובב אותנו, ואז יציאה לדרך מחדש.

הרעיון ממשיך ללכת

שמה של פרשה נגזר ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל הפרשה כולה עומדת בסימן הליכה, תנועה קדימה ומעבר. בפעם הראשונה, ממש לפני פרידתו מן העם, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק גזרת יי' היא זו המונעת ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שם, ג), אבל חשוב מכך, הוא מדגיש כי יי הוא זה שיעבור לפני העם לפני יהושע – " יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ… כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ… יהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו).

שבוע אחרי הפרידה המרשימה מהנשיא פרס ז"ל שיצא ובא לפני העם באין ספור צמתים, מזכירה הפרשה את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה ולצד המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם.

אין הברית מתחדשת אלא מתוך מקום של שותפות ושוויון

פרשת וילך מציגה את שתי המצוות האחרונות של התורה: מצוות ה"הקהל" ומצוות כתיבת ספר תורה – שתי מצוות שעניינן הטמעתה של התורה בנפש האישית והקיבוצית של העם. מצוות ה"הקהל" מורה על קיבוצו של כל העם בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה לטובת הקראתם של דברי התורה –

"מקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ…" (שם י-יב)

חז"ל קבעו כי את ממעמד ההקהל יש לקיים לא בחג הסוכות של שנת השמיטה אלא בתום שנת השמיטה, בחג הסוכות של השנה השמינית – הראשונה למחזור החדש של שבע השנים. על פניו, הגיוני היה לקבוע את הכינוס הלאומי דווקא במהלכה של שנת השמיטה, השנה המקודשת עצמה, בה פנוי החקלאי העברי ממלאכת השדה.

מדוע אם כן נקבע המעמד של שמיעת דברי התורה וחידוש הברית עם אלוהים לסיומה של שנת השמיטה? אולי מכיוון ששנת השמיטה מכוונת במידה רבה לצמצומם של הפערים בחברה וליצירת מציאות שוויונית יותר. החובות נשמטים (כפי שמצווה פרשת ראה בחומש דברים) ויבולה של השנה השביעית אינו רכושו של אף אדם, אלא הפקר לטובת כל המבקש לקיים עצמו. במצב הזה, המטשטש מעט את פערי הכוח והעוצמה המעמדית, ניתן לקבץ את כל העם ולחדש את הברית. אחת מאגדות חז"ל על מתן תורה, מציעה שהתורה ניתנה במדבר כדי ללמד שהיא אינה רכושו של אף אדם. היא הפקר – וכל אדם יכול לבוא וליטול.

חידושה של האמנה החברתית מחייב צמצום ולו מידתי של הקיטוב החברתי.

השבוע פירסמה השרה איילת שקד מאמר חשוב שעורר דיון ציבורי סביב זהותה של מדינת ישראל. עיקר השיח התמקד בדבריה על האיזון בין היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי ועל תפקידי בית המשפט העליון והרשות המחוקקת. ראוי גם לשים את הלב למשנתה הכלכלית, השמה דגש דרמטי של מדיניות השוק החופשי ועל צמצום ההתערבות של החברה בפעולתו הכלכלית של היחיד. מצוות ה"הקהל" מזכירה לנו שהאמנה החברתית המונחת ביסוד החיים המשותפים שלנו תלויה גם ביכולת למתן את הפערים ובמציאת המנגנונים המקדמים את השוויון החברתי. למעט פרקים מתוחמים מאוד של מחשבה יהודית ועשייה יהודית המאמינה בשיתוף כלכלי מלא (קהילות מדבר יהודה והתנועה הקיבוצית בדורותיה הראשונים כדוגמאות), המסורת היהודית מאמצת את הגישה לפיה האדם הוא האחראי העיקרי על רווחתו.

דווקא בשל כך, מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים, על מנת להבטיח שחירותו של האדם לא תתרגם לפריצת גבולות, לפרימת רשתות הביטחון ולכרסום הסולידריות. אין הברית מתחדשת אלא במקום בו כולם חשים שותפים ומוגנים. הברית הגורל והייעוד של העם היהודי והברית בין אזרחיה של מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים אלא במקום בו מוקדש מאמץ משותף לצמצום הפערים ולקידום שוויון החברתי.

תיקון מתוך תקווה

השנה העברית כוללת שני מועדים גדולים של חשבון נפש. הראשון – יום הכיפורים. השני – תשעה באב. האחד מתמקד בחשבון נפשו של היחיד. השני – בחשבון נפשה של האומה.

מסורת התפילה היהודית בנתה תהליך הכנה לקראת הימים האלה הכולל בין השאר את ההפטרות הנקראות בשבתות שלפני המועדים. לפני תשעה באב – שלוש הפטרות התוכחה והחורבן של ישעיהו וירמיהו. לפני יום הכיפורים – הפטרת שבת "שובה" מנבואות הושע ויואל. באופן מפתיע פסוקי ההפטרה של שבת "שובה" אינם פסוקי תוכחה, ייסור הנפש ואיומי עונש וחורבן. מרביתם – דברי תקווה ונחמה:

"אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד)

"וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב')

ישנו חשבון נפש הנעשה מתוך חרדה ותחושת מצור וחורבן וישנו חשבון נפש הנעשה מתוך תקווה גדולה ואמונה בכוח לשנות את המציאות. זה וזה נחוצים. את השנה העברית אנו פותחים בחשבון נפש המיוסד על הידיעה שיש בכוחנו להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו. גם האמונה הזו שייכת למורשתו של הנשיא פרס ז"ל.

מתוך מחזור התפילה שלנו לימים הנוראים:

המקום / שמואל שתל

בין אדם לחברו  
ומקום הרבה בין אדם  
ובן חברו  
לו יכלתי לאמר  
אין ביני לבין חברי  
אלא המקום בלבד.  
   
ביני לביני  
על דעת המקום  
ועל דעתי ומקומי  
וביני לבין עצמי  
לו יכולתי לומר  
מודה אני לפניך  
שהחזרת אותי  
למקומי.

 

בין אדם למקום
ואין אדם שאין לו מקום
ואין אדם שהוא ממנו פנוי
לו יכולתי לומר לפניך
אין לך אדם
שאין לו מקום
אצלי.
 
 

שבת שלו וחתימה טובה!

 

 

 

 


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": חטאו הגדול של עמלק

427px-the_tunisian_jews_synagogue_akko_11_april_2015-xxix

"זכור את אשר עשה לך עמלק" על קיר בית הכנסת התוניסאי בעכו. מקור ויקיפדיה, מאת Geagea 

פרשת "כי תצא" ממשיכה את "מרוץ המצוות" של חומש דברים. אם הפרשה הקודמת, "פרשת שופטים", עמדה בסימן דיני הציבור והשלטון, מחזירה אותנו פרשת "כי תצא" ברוב מצוותיה אל הזירה האישית, וליתר דיוק המשפחתית. רבות ממצוותיה של הפרשה עוסקות בדיני המשפחה הקדומים. חלקן הגדול משקף את תפיסת העולם פטריארכלית של התורה, שאינה יכולה להתקבל על דעת מי שמאמין בשיוויון מגדרי לעומקו. אחרות מעניקות ביטוי קדום לתפיסות עולם, תחושות וערכים המתאימים גם לחיי המשפחה בימינו, ובראשם התחושה שלמושגים של צדק והוגנות חייבת להיות דריסת רגל גם בזירה הזו.

בצד דיני המשפחה, עוסקת הפרשה גם בעניינים רבים הנוהגים להתנהלותו הראויה של האדם בשגרת חייו ובמלאכתו: דיני כלאים, איסור לבישת בגדי שעטנז, איסור לקיחת הציפור על אפרוחיה או הביצים עליהן היא דוגרת (מצוות "שילוח הקן") ועוד עניינים רבים, המזכירים כי התורה מבקשת מהאדם להתהלך במודעות רוחנית ואתית בכל מעשיו ולא רק ברגעי קדושה ופולחן.

על זכות הקניין וסייגיה

אחת מזכויות היסוד של האדם שזכו להגנה ברורה ונחרצת ברבות ממערכות המשפט העתיקות היתה זכות הקניין – זכותו הבלעדית של האדם על רכושו. מאות רבות של שנים לפני שזכויות הנחשבות כיום למלכות זכויות האדם – הזכות לשוויון, הזכות לביטוי, הזכות לפרטיות, הובאו על בימת השיח הפוליטי והמשפטי – זכתה הזכות לקניין להכרה ולהגנה. תיאוריות ביקורתיות תצענה כי בניגוד למחשבה המקובלת, שיח הזכויות נוצר כמהלך של בעלי הכוח, ולא של המדוכאים תחתיו.

בעלי הכוח הם על פי רוב בעלי הרכוש והממון, ומכאן הבכורה שנתנה להגנה על אותו הקניין.

גם התורה מעניקה הגנות רבות לזכות הקניין. מלבד הציווי המפורש של "לא תגנוב", הולכת התורה אף צעד נוסף בעשרת הדברות ומקימה סייג לעניין זה בדמות הציווי: "לא תחמוד". יחד עם זאת, בפרשת "כי תצא" נכללת מצווה המציעה על פניו ניסיון למתן את הזכות במהלך שאין לו ביטוי בחוק המודרני. הכוונה היא למצווה העוסקת ברשות הניתנת לאדם לאכול מן התבואה ומן היבול של רעהו:

"כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (דברים כג כה-כו)

על פניו מצווה זו מתירה לאדם הרעב להיכנס אל שדה רעהו ולאכול מן התבואה. התורה אוסרת עליו לתת את היבול בכליו ולאסוף אותו בדרך של מלאכה ואיסוף מקצועי (הנפת החרמש על התבואה), אולם עצם הכניסה לשדה או למטע ואכילה צנועה להשבעת הרעב באותו הרגע אינה נחשבת כפגיעה בקניין המוגן.

חז"ל פירשו את המצווה באופן אחר. במסכת בבא מציעא בתלמוד (דף פז ע"ב) נקבע מפורש כי המצווה עוסקת בפועל או בשכיר וכך גם נפסק להלכה. על פי פרשנות זו התורה מדברת במצב בו בעל השדה או המטע שכר את העובד. במהלך עבודתו מותר לעובד לאכול מן התבואה, משל מדובר בחלק מתנאי החוזה, אך נאסר עליו לגזול מקניינו של המעביד על ידי איסוף היבול לכליו.

פרשנות זו של חז"ל למצווה היא כמובן לגיטימית והיא הולמת במידה רבה את הדין הקיים גם בחוק המודרני. עם זאת הקריאה בפשט הדברים בתורה מציעה שאין לפרשנות זו אחיזה בטקסט עצמו ועל פניו אין כאן התייחסות מיוחדת לעבודתו של הפועל או השכיר בשדה של מעבידו. שפת התורה ברורה ופשוטה:

"כי תבא בכרם רעך… כי תבא בקמת רעך…"

בהמשכה של הפרשה ישנה התייחסות ישירה לחובה לשלם לשכיר את שכרו היומי:

"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ…" (שם כד יד-טו)

מכאן שכאשר התורה מבקשת לעסוק בענייני השכיר היא מבטאת זאת ישירות.

הבנה פשוטה זו של המצווה מציעה לנו ראייה רעננה ולא שגרתית על זכות הקניין ומציעה לנו לחשוב האם לא ראוי ליצור בחיינו איים קטנים של שיתוף שבהם מותר לאדם ליהנות מקניין רעהו, כל עוד הדבר נעשה בדרך צנועה, מתונה וקשורה בצורך ישיר ולא מסחרי. בעולם של שיתופי מידע ותוכן מחד וצבירת קנייני עתק מנגד, שאלת גבולותיה של זכות הקניין אקטואלית מתמיד. הצעתה של התורה להבחין בין סוגים שונים של שימוש האדם בקניין רעהו, מעניינת ויכולה לעורר השראה.

בין שתי קריאות "הזכור"

פרשת השבוע נחתמת במצוות "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". פסוקים אלו נקראים פעמים בשנה. האחת – בעת קריאתה של פרשת "כי תצא". השנייה – בשבת "זכור" שלפני פורים, בה אנו מזכירים את מעשי עמלק, שמזרעו יצא המן הרשע.

פסוקי הפרשה מלמדים גם מה היה חטאו הגדול של עמלק:

"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

עמלק ביקש לפגוע בחלשים ובנחשלים מאחור ועל כך קולל כאויב הנצחי של עם ישראל. בצד חטאו של עמלק, מציעים פסוקים אלו שעם עייף, יגע וחסר יראת אלוהים הוא העם שמותיר מאחור את חלשיו ונחשליו.

שתי הקריאות השנתיות באותם הפסוקים מציעות לנו הזדמנות לזכור את הצורך לבדוק את עצמנו ולא רק להצביע על חטאם של האחרים. בשבת שלפני פורים – ראויים הפסוקים להיקרא כתזכורת לאכזריותו של עמלק. בשבת פרשת "כי תצא", שעל פי רוב נקראת באחת משבתות חודש אלול, ראוי לקרוא את אותם פסוקים כתזכורת למבחן הגדול שלנו – לא להותיר חלק מהמחנה נחשל אחרינו.


השארת תגובה

פרשת "ראה": תזכורת חשובה על האוכל שבא לפינו

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 - נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 – נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

פרשת "ראה", הרביעית לפרשות חומש דברים, מעבירה אותנו מחלקו הראשון של נאום הפרידה של משה אל חלקו השני. בפסוקיה הראשונים נחתמים דברי האמונה והלקח של משה' המשולבים בקורות העם במדבר. מרבית פסוקיה מוקדשים להצגתן של המצוות הפרטניות, אשר תוצגנה גם בשלוש הפרשות הבאות של החומש. חלקן הגדול כבר נזכרו בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר. מיעוטן – ייחודיות לחומש דברים.

כי הדם הוא הנפש

אחד הנושאים העיקריים בהם עוסקת הפרשה הוא דיני המזון שבא לפיו של האדם. בראשיתה של הפרשה מופיעה ההוראה להימנע מהקרבת עולות לאלוהים בכל אתר, בהתאם למגמת ריכוז הפולחן המאפיינת את ספר דברים. העולות והקורבנות חייבים לעלות על המזבח "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יי' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ.." (דברים יב יד).

בהמשכה של הוראה זו מופיע ההיתר לאכילת בשר שלא במסגרת הקרבת קורבן, בכל מקום ואתר. בצדו של ההיתר באה האזהרה הברורה להימנע מאכילת הדם: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (שם, כג). פתיחת הציווי במלים: "רק חזק לבלתי…" מלמדת אולי על הקושי שמייחסת התורה להקפדה בציווי זה. האדם רעב וטורח על התקנת הסעודה.

בניגוד לימינו, לא מדובר בעניין של מה בכך, אלא בפרוצדורה ארוכה ומלכלכת. ספק אם האדם רוצה להמתין או לדקדק בפרטי הכנת הבשר. דווקא כאן מורה לו התורה להקפיד שדם החיה לא יבוא לפיו ולקרביו. בין אם במסגרת הקרבת הקורבן לאלוהים ובין אם בעת התקנת הבשר לסעודה רגילה, מבקשת התורה להזכיר כי מדובר בנטילת חיים. החיה הנשחטת אינה רק בשר כי אם גם נפש. התורה לא אסרה על אכילת בשר (אם כי תיארה את המצב הראשוני של הקיום האנושי, עד לאחר המבול, כמציאות צמחונית), אולם היא מבקשת להזכיר שבנפש חיה מדובר.

לא תבשל גדי בחלב אמו

בהמשכה של הפרשה מופיעים בשנית דיני הכשרות באכילה מן החי, לאחר שהוצגו לראשונה בפרשת שמיני בחומש ויקרא. בניגוד לפעם הראשונה, הפעם הזו מתלווה אל דיני הכשרות גם האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו". האיסור נזכר כבר פעמיים בחומש שמות (בפרק כג ובפרק כד) אך לא בהקשרן של מצוות הכשרות. בשתי הפעמים מתלווה איסור זה אל מצוות הבאת הביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יי' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו" (שמות כג יט, לד כו).

האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" שימש כיסוד התורני לדינים האוסרים אכילה ובישול של מוצרי בשר וחלב יחד. דינים אלו שמהווים נדבך מרכזי בחוקי הכשרות של חז"ל, לא התקבלו בכל קהילות ישראל באופן דומה. היהדות הקראית מפרשת את האיסור ככתבו וכלשונו ומערכת הכשרות הקראית אינה כולל איסור אכילת בשר וחלב. קהילת יהודי אתיופיה נהגה להימנע מאכילת בשר בהמה עם חלב, אך לא הכילה את האיסור על בשר העוף. הד לשיטה הלכתית זו נמצא בתלמוד עצמו:  "רבי יוסי הגלילי אומר: …תלמוד לומר: 'בחלב אמו'! יצא עוף שאין לו חלב אם" (מסכת חולין קי"ג ע"א).

הפרשנים המסורתיים הציגו על פי רוב אחד משלושה טעמים לאיסור אכילת בשר וחלב: הסבר בריאותי, התרחקות ממנהגי הגויים וטיפוח מודעותו של האדם לעקרון של "צער בעלי חיים" ושל ריסון תאוות המזון. שני האזכורים של הציווי בצמוד למצוות הביכורים תומכת בטעם השני של התרחקות ממנהגי הגויים. מה פשוט יותר מלהביא קורבן ביכורים מן הצאן בלוויית חלב הבהמות המניקות השופע בתקופה זו של השנה?!?

הצמדתו של האיסור למערכת דיני הכשרות בפרשת השבוע מחזקת את הטעם השלישי, זה המבקש מן האדם להיות מודע יותר אל אשר נכנס לפיו ולשים לעצמו גבולות גם בתחום זה שנחשב בצדק לבסיסי ולהכרחי ביותר בקיומו של האדם. הרשב"ם, נכדו של רש"י, פרש כך את טעם האיסור: "וגנאי הוא לאדם ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים…ללמדך דרך תרבות ורחמנות ציווה הכתוב".

כיוון פרשנות זה, יחד עם האיסור על אכילת הדם, הם תזכורת להכרח להטמיע שיקולים של מוסר ואתיקה בדרך בה האדם צורך את מזונו. דווקא בעידן בו האדם מן היישוב לא נדרש להתקין את מזונו בעצמו ואינו חש כי הוא "נוטל נפש חיה", כל אימת שהוא מכין מנת בשר יש לתשומת הלב המוסרית והאתית הזו חשיבות יתרה. ההקפדה בדיני הכשרות היא עניין להכרעתו של היחיד, בדיוק כמו הבחירה בצמחונות ובטבעונות; אך הקריאה ליתר מודעות ולאי עצימת עיניים ביחס למזון שבא לפינו ודרך יצורו אינה שונה מכל אתגר מוסרי אחר הניצב לפתחנו.

היקפי צריכת הבשר בעולם המערבי הופכת אתגר זה לרציני ומשמעותי מאוד. התורה, ככתוב, לא אסרה על אכילת הבשר. כך נוהגים רוב בני האדם בעולם. זו בדיוק הסיבה מדוע לקביעה "כי הדם הוא הנפש" ולתזכורת כי האוכל שבא לפינו היה פעם חלק מהפלא הנקרא חיים – חשוב שיהיה מקום בחיינו.

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה

בשבועות האחרונים כתבתי לא מעט על ענייני "הגר אשר בשערינו" וחשבתי להימנע מלחזור על הדברים, אך השבוע הזה עלה הנושא לכותרות מחדש עם עכירתה של אווירת החג ביום הלימודים הראשון בהתבטאות המטרידה של לשכת ראש הממשלה על "ילדי המסתננים".

בדומה לרבות מפרשות חומש דברים, גם בפרשת "ראה" מככב הגר לצד הלוי, היתום והאלמנה. התייחסות מיוחדת אליו בלבד, מופיעה במסגרת דיני הכשרות הנמנים בפרשה. אחד מדינים אלו הוא איסור אכילת בשר נבלה. בשר בהמה או עוף שלא נשחטו על ידי האדם אסור באכילה. בהקשר זה מדגישה התורה כי האיסור חל רק על בני העם, ומותר לתת או למכור את הבשר לגר או לנוכרי.

פעם נוספת בא פשט התורה ומטיל סימן שאלה על פרשנותם של חז"ל את מושג הגר במקרא כמתייחס אל גר הצדק, המתייהד. שהרי ברגע שהתגייר – אין הוא רשאי לאכול את בשר הנבלה. הגר הוא הזר אשר חי בקרבנו וחוסה בצלנו. בהקשר זה יוצר הפרשה הבחנה בין בני העם, הגר והנוכרי: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה. לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (דברים, יב כא).

הגר עדיין נבדל מבני העם, זרותו אינה מטשטשת לחלוטין. עם זאת הוא גם אינו כנוכרי. הוא יושב בשערינו. הבשר ניתן לו ולא נמכר לו. גם אם לא ניתנות לו כל הזכויות הוא מצוי באחריותנו. רווחתו אינה יכולה להיות לנו זרה.

בין אחריות קולקטיבית לבין כוחו של היחיד

בפרשת השבוע מופיע גם דינה של "העיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה על ידי חלק מבני העיר. גורלה של העיר קשה מאד – כליה מוחלטת. חומרת העונש הביאה את חז"ל לקבוע שלא הייתה ולא תהיה עיר הנידחת, ושהופעתה של המצווה היא על מנת לדרוש ולקבל שכר (תוספתא סנהדרין). ואכן חז"ל קבעו שורה ארוכה של תנאים, שהצטברותם יחד לא תיתכן בפועל.

עם זאת אחד הקווים המנחים את דיונם התיאורטי בדיני העיר הנידחת הוא קיומה של אחריות קולקטיבית ברובד מסוים. מי שלא חטא בחטא העבודה הזרה אינו נענש בחייו ובגופו, אולם הוא מאבד את רכושו יחד עם כל רכושה של העיר שנשרף. מנגד רבי אליעזר, שגרס שעיר הנידחת לא הייתה ולא תהיה, תלה את העניין בקיומה של מזוזה אחת בעיר – "רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנידחת. מה הוא הטעם לכך? אמר הפסוק: ´ואת כל שללה תקבֹּץ אל תוך רחֹובָה ושרפת באש´, וכיון שאי אפשר (לשרוף) מזוזה לא אפשר" (תרגום לבבלי סנהדרין עא ע"א).

מן הצד האחד אחריות קולקטיבית מסוימת. היחיד חייב לקחת אחריות גם על המתרחש בקהילתו. מן הצד השני – ליחיד היכולת להשפיע ולשנות את גורלה של הקהילה, גם באמצעות המעשה הקטן של התקנת מזוזה אחת.

השבת הזו אנחנו מציינים גם את ראש חודש אלול. ברוח הזו של ההכרה באחריותו של היחיד אבל גם בכוחו לחולל שינוי, הנה אחד מהסיפורים היפים של התקופה הזו של השנה העברית:

רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, יצא באחד מלילות אלול לאמירת סליחות בבית הכנסת. מאחד הבתים הרעועים ראה לפתע אור קלוש. הציץ מבעד לדלת וראה סנדלר ישיש מכה בפטישו על נעל לאורו של נר דועך. מדוע אתה טורח בשעה כה מאוחרת? שאל הרב. ענה הסנדלר: כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. מיהר הרב אל בית הכנסת וקרא לחבורת המתפללים בקול: שמעו – כל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

שבת שלום וחודש טוב!