הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת וארא: להרים קול מול השררה

512px-Ezekiel

יחזקאל הנביא. ציור מאת מיכאלאנג'לו

פרשת וארא – השנייה לפרשות חומש שמות – ממשיכה בתיאור מסעם של משה ואהרון אל פרעה, ולא פחות חשוב ומאתגר ממנו – מסעם אל לבם של בני ישראל המשועבדים.

ארבע וחמש לשונות של גאולה

בפסוקיה הראשונים של הפרשה מתוארת הבטחתו של אלוהים לבני ישראל:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה"

פסוקים אלו היו היסוד למדרש הידוע על ארבע לשונות הגאולה, שכנגדם אנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פ"י ה"א): "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" ו-"ולקחתי". עיון בפסוקים מן הפרשה מלמד כי ישנו גם פועל חמישי – "והבאתי", שאינו נכלל במדרש, ומכוון לכניסה לארץ המובטחת.

מכיוון שבמשנה מוזכרת גם דעתו של רבי טרפון שיש לשתות חמש כוסות יין בליל הסדר ולא ארבע, היו שסמכו את מנהגו של רבי טרפון לקיומה של לשון גאולה נוספת, והיו שהציעו שכוסו של אליהו הנביא – הרומזת על גאולה עתידית – מחברת בין מנהגו של רבי טרפון לבין הפועל החמישי העוסק בשיבה אל הארץ המובטחת.

היום, כאשר אנחנו קוראים את פסוקי הפרשה וחוגגים את ליל הסדר בתוך הארץ המובטחת, כדאי אולי לראות במדרש העתיק המפריד את ארבע לשונות הגאולה הראשונות מזו העוסקת בכניסה לארץ, כתזכורת לא לקחת את הישיבה בארץ כמובנת מאליה. אבותינו ואמותינו הציבו את הכוס החמישית כתזכורת לחלום לשוב לארץ; אנחנו צריכים לשתות רק ארבע כוסות של גאולה ולא חמש, כדי להזכיר לעצמנו שהמסע אל הארץ המובטחת אינו מסתיים גם כאשר נכנסים אליה.

מי הוציא את בני ישראל ממצרים?

באותה הרוח ראוי לשים לב גם לפסוקים הבאים אחרי הבטחתו של אלוהים לגאול את העם:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

אלהים מצווה את משה ואת אהרון "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". עוד בטרם ישתכנע פרעה שעליו לשחרר את בני ישראל, צריכים בני ישראל עצמם לשחרר עצמם מן התודעה שהשעבוד והעבדות הם גורלם, ומן המחשבה שאין בכוחם לשנות את המציאות. משה ואהרון נשלחים לא רק אל פרעה אלא גם, ואולי בראש וראשונה, להחיות את רוחו של העם.

בני ישראל, רומזת הפרשה, הם ששלחו עצמם מבית העבדים ולא רק פרעה המשעבד.

השבוע צוין בישראל יום השפה העברית, שנקבע ליום הולדתו של אליעזר בן יהודה, אחד ממחייה החשובים של השפה העברית. ערב שנת ה-70 למדינת ישראל טוב לזכור עד כה המהפכה הציונית היhתה מהפכה תרבותית ורוחנית בתוך העם היהודי ולא רק מהפכה פוליטית ומדינית. בקרב הגדול בין הציונות המדינית של הרצל והציונות הרוחנית של אחד העם, מעניקים את כתר הניצחון לדרכו של הרצל.

בפועל תחיית השפה העברית והתרבות העברית שהתפתחה ב-120 השנים האחרונות, מלמדת ששתי הדרכים יכולות לטעון לכתר יחד. כשם שאין לקבל את ישיבתנו בארץ המובטחת כמובנת מאליה, כך אסור גם לקפוא על השמרים בהמשך פיתוחה וטיפוחה של הרוח – השפה, התרבות, היצירה, האומנות העברית והישראלית.

בין רוח מצרים לרוח העברית

אחד המדרשים היפים והעמוקים על הפסוק " וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המופיע גם הוא בתלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה פ"ג ה"ה), מציע שמשה ואהרון הודיעו לבני ישראל, עוד בשבתם במצרים, על מצוות שחרור העבדים וציוו עליהם שלא ינהגו לעתיד לבוא כמצרים.

חשיבותו של המדרש מתחזקת בקריאתם של פסוקי הפרשה האחרונים המתארים את מכת הברד. לאחר שמשה מודיע לפרעה על המכה הקשה הצפויה מתארת הפרשה את תגובתם של המצרים:

"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. כא וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (שמות ט כ-כא)

פשט הפרשה מלמד כי הפסוקים אינם מדברים בעבדים העבריים, אלא בעבדים המצרים שהיו תחת אדנותם של עשירי מצרים – עבדי פרעה. בכך מתגלה טפח ביחסם המשעבד והמתנכר של המצרים בעלי הכוח אל בני עמם העבדים. במובן זה, מזכירה לנו הפרשה כי במקום בו משעבדים את הזר ומקלים בערך חייו ובכבודו, יהיה יחס זה, בסופו של יום, גם נחלתם של מי שאמורים היו להימנות על הקבוצה השלטת.

פרשת וארא מלמדת אותנו שהיחס כלפי העבדים העבריים עליו למדנו בפרשה הקודמת, פרשת שמות, הוא גם היחס שזכו לו העבדים המצריים. תובנה זו מדגישה, כאמור, את חשיבותו של המדרש המציע כי עוד לפני שבני ישראל סיימו את עבדותם, ציווה אותם האלוהים על גנותה של העבדות.

להעניק פתחון פה לנביאים

במוצאי השבת שעברה נאמתי בעצרת הגדולה נגד השחיתות השלטונית. הזכרתי בדברי את סיפורי הקדשתם של משה ושל ירמיהו לנבואה אותם קראנו בבוקר אותה השבת, ואת הצורך הדחוף שלנו להאזין לקול המתריע של נביאי ישראל נגד כל שלטון המאבד את איכותו המוסרית. השבת הזו נקרא בהפטרה את דבריו של הנביא יחזקאל על מצרים ועל בבל. בסיומה של ההפטרה חוזה הנביא הבבלי את שיבת ציון ואומר:

"בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה" (יחזקאל כט כא)

דווקא בימים של גאולה ושל חירות חשוב פתחון הפה של הנביאים המוכיחים והמתריעים בשער. דווקא בימים של חידוש הכוח והריבונות חשוב להבחין בין נביאי שקר העסוקים רק בחנופה לבין אלו היודעים, כמשה ואהרון, להרים קולם מול השררה.


השארת תגובה

פרשת "וארא": דמותה של מנהיגות עם עוצמה

בית דניאל תל אביב. בוא אלינו לשבת, ח"כ מיקי זוהר

בית דניאל תל אביב. בוא אלינו לשבת, ח"כ מיקי זוהר

פרשת "וארא" – השנייה לפרשות חומש "שמות". משה ואהרון מתייצבים לפני פרעה וגם לפני בני ישראל. שבע המכות הראשונות – ולבו של פרעה עדיין כבד ואטום.

מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

משה ממשיך לנסות ולהביא את בשורת השחרור אל העם, אך נתקל באדישות. לא רק לבו של פרעה כבד, אלא גם לבם של בני ישראל:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו ט)

על פניו ה"עבודה הקשה" היא זו שצריכה הייתה להקדים את "קוצר הרוח", שהרי היא הובילה אליו. בחירתה של התורה להקדים את הרוח לעבודה, מרמזת אולי שעיקר העבדות הייתה בשעבוד הרוח, בהנמכתה, בקיצוצה, ושבמקום בו יש אורך רוח ורוחב רוח – ניתן להתמודד גם עם "עבודה קשה". המדרשים ותרגום יונתן (תרגום התורה לארמית) מציעים באותה הרוח שהעבודה הקשה אליה מתייחס הפסוק היא לא עבודת החומר והלבנים אלא העבודה הזרה שאימצו בני ישראל בשבתם במצרים.

איכותם של החיים החופשיים והריבוניים נמדדת גם ובעיקר ברוח. גם השנה הזו תקציב המדינה מקצה הרבה פחות מאחוז אחד לטיפוח התרבות בישראל.

על מה צווינו לראשונה?

למרות האירועים הסוערים, נמשך גם השבוע הדיון (בעצם, הצעקות) על מהותה של היהדות הישראלית. חה"כ מיקי זוהר יודע היטב שהצעת החוק שלו לאסור כליל על כל פעילות מסחרית בשבת לא עתידה לעבור, אך הוא ניצל אותה היטב כדי לחרף את "מדינת תל אביב" וחוסר יהדותה.

בתחילת הדרך, נעשה על ידו עוד מאמץ כלשהו להתייחס גם להיבטים הסוציאליים של סוגיית המסחר בשבת. מהר מאוד הפך הוויכוח לעוד התכתשות מכבידה על אותנטיות ועל הבעלות על המסורת היהודית.

טוב היה עושה חבר הכנסת זוהר (וגם חלק מווכחני הצד השני) אם היו מקדיש עצמו לדיון אמיתי בהיבטים החברתיים והסוציאליים של השבת והיו מוצאים דרך לייצר שבת ישראלית שיש בה מנוחה ורגיעה לאדם העובד מצד אחד וכבוד לבחירות התרבותיות של אזרחי ישראל, מן הצד השני. אחד הפסוקים של פרשת השבוע והמדרשים שנגזרו מהם היו יכולים להיות בסיס ראוי לדיון:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יג)

משה ואהרון נשלחו אל פרעה – מה בדיוק נצטוו להביא אל בני ישראל? ישעיהו ליבוביץ' בשיחותיו של פרשות השבוע הפנה את תשומת הלב למדרש המופיע במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי לפיו משה ואהרון הצטוו להביא לבני ישראל את מצוות "שחרור העבדים". כך, עוד בהיותם עבדים, עוד בהיותם במצרים, מצטווים בני ישראל על הימים בהם הם יהיו בעלי הכוח.

על פי המדרש יציאתם של בני ישראל מבית העבדים נעשתה רק לאחר "הסכם" בו התחייבו בני ישראל לא להיות משעבדים בעצמם.

הריבונות היהודית הראשונה בארץ ישראל נסתיימה בגלות בבל, אולם הנוכחות היהודית בה חוסלה עם בריחתה של שארית הפליטה למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם. ממצרים יצאו בני ישראל ולמצרים שבו. בנבואת החורבן האחרונה שלו מוכיח ירמיהו את עשירי ירושלים שחזרו וכבשו את עבדיהם למרות שהתחייבו לשחררם.

מבחנה של הריבונות היהודית ומבחנה של השבת היהודית הוא בראש וראשונה המבחן החברתי. במבחן הזה אפשר לאמץ עמדה כזו או אחרת, אבל מי שמדבר על שבת יהודית בישראל ועיניו לא בזכויות העובדים, אלא בוויכוח מיותר וחצוף במי אוחז בשטר הטאבו על התורה – שלא יטיף לנו על זהות יהודית.

מי שמתעניין לקרוא עוד בסוגיה מוזמן לעיין במאמר שלי על סוגיית המסחר בשבת והפתרונות הראויים לה שהתפרסם בידיעות אחרונות.

הוא משה ואהרון

בחלקה הראשון של הפרשה, עוד לפני המכות, מפרטת התורה את שושלת היוחסין של משה ואהרון. חוקרי המקרא מציעים שהדבר בא להדגיש את בחירתם ואת הבחירה העתידית בשבט לוי כשליחיו של אלוהים לבני ישראל. באותה מידה ניתן לקרוא את שושלת היוחסין, רגע לפני הנסים הגדולים שהשנים מחוללים, כתזכורת לכך ששני בני אדם, ילודי איש ואשה, התייצבו לפני פרעה ובראש בני ישראל.

ולא רק זאת. בסיומה של שושלת היוחסין מופיע הפסוק הבא:

"הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו כו)

בתחילת הפסוק "הוא אהרן ומשה" ובסופו: "הוא משה ואהרן". "הוא" – שניהם כאיש אחד. פעם זה ראשון ופעם זה ראשון – "מלמד ששקולין זה לזה" (תוספתא מסכת כריתות). רגע לפני תחילתו של מסע המנהיגות המשמעותי ביותר בתולדות העם הנולד, מעניקה התורה קווים לדמותה של מנהיגות בעלת עוצמה: מנהיגות בשר ודם, מנהיגות ענווה, מנהיגות שיודעת לחלוק את הכתר.

ועוד בעניין חבר הכנסת מיקי זוהר:

נולדתי בתל אביב, גדלתי בתל אביב, ועד היום רוב חיי מתנהלים בה (למרות מגורי ברמת גן). כבר לא מעט שנים אני מהרהר באפשרות לחיות מחוצה לה (יש לזה לא מעט יתרונות), אבל השבוע למשמע המתקפה של חבר הכנסת זוהר על העיר העברית הראשונה, הרגשתי לוקל פטריוטיות עירונית. חה"כ זוהר כנראה לא בילה שבת בתל אביב כבר הרבה שנים, כאשר הוא דיבר על מדינת תל אביב.

הוא לא ביקר בעשרות מנייני התפילה האורתודוכסים בעיר ובטח לא במניינים הרפורמים של בית דניאל, בחמש החבורות הקונסרבטיביות, במכינות הקדם צבאיות, ובאין ספור קבלות השבת ואירועי התרבות בהם מדברים על פרשת השבוע, שרים וחוגגים.

הוא לא ראה כמה עונג שבת יש לאלפי המטיילים בפארק ובטיילת, לא נהנה מביקור במוזיאון; הוא לא ראה איך ביפו מתחברים ביחד יום החול של התושבים הערבים עם השבת היהודית של תושביה דוברי העברית. הוא לא ראה איך העיר העברית הראשונה חוגגת את השבת בפסיפס מרשים מאד של רוח וגם של חומר.

אז איך אומרים במקומותינו? חבר הכנסת מיקי זוהר – אנחנו מזמינים אותך לעשות אצלנו שבת.