הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

המסר החברתי של ט"ו באב: גדר גמישה, במקום חומה גבוהה

Valentinesdaytree.jpgפרשת "ואתחנן" נקראת לעולם בשבת שאחרי תשעה באב, הראשונה מבין שבע השבתות שתובלנה אותנו לשנה העברית החדשה; הראשונה לשבע שבתות הנחמה של הלוח העברי. כשם שהשבת הקודמת נקראה "שבת חזון" על שום מלות הפתיחה של ההפטרה מספר ישעיהו העוסקת בחורבן, כך השבת שלנו מכונה "שבת נחמו" על שם מילות הפתיחה של נבואת הנחמה של ישעיהו:

"נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם…" (ישעיהו מ')

במרכזה של הפרשה שניים מהטקסטים המכוננים של המסורת היהודית: עשרת הדברות – עליהן חוזר משה בנאומו – ופסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע. במרכזה של פרשיה זו – מצוות אהבת יי:

"ואהבת את יי אלהיך בכל ללבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

מכיוון שהשנה הזה נצמד אל שבת נחמו יום ט"ו באב (שנחוג השנה ביום שישי) יתמקדו הדברים בעניינו של החג העתיק והמתחדש, ובמסריו החורגים אל מעבר לאהבה הרומנטית והזוגית.

את הדברים אבקש להקדיש לזכרה של במבי שלג שנפטרה בראשית השבוע.

ט"ו באב – על אהבה ופיוס

לוח השנה העברי עמוס בתאריכים ששימשו בעבר כימי מועד וציון שאבדו ונשכחו. כידוע, יש בו גם לא מעט חגים, מועדים וימי זיכרון שהתווספו במרוצת הדורות, לרבות האחרונים, על מנת לציין מאורעות משמעותיים בחיי העם.

בהקשר זה, יום ט"ו באב, הוא מקרה מעניין וייחודי של יום חג שנהג בעבר, כמעט ונשתכח במרוצת הדורות, וזוכה בשנים האחרונות לתחייה כחג האהבה הישראלי-עברי. העובדה שתחייה זו קשורה בטבורה גם לתרבות הצריכה השוטפת אותנו וגם להשפעתו של חג האהבה הלועזי (ה-Valentine's Day), מצדיקה עיון מעמיק ויצירתי במקורות המועטים העוסקים בחג העתיק. עיון זה יאפשר הרחבה של תכני היום אל מעבר לאהבה הזוגית והרומנטית, החשובה לכשעצמה כמובן, ויכול להציע רעיונות ותובנות חשובים הנוגעים למציאות הישראלית של ימינו.

מסכת תענית במשנה נחתמת באמירה מפורסמת של רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא (המאה השנייה לספירה):

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו" (תענית ד ח)

בהמשכה של משנה זו מתוארת בקצרה חגיגת היום:

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא  עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה"

אלא ט"ו באב – מה היא? (בבלי תענית ל ע"ב)

התלמוד הבבלי והירושלמי מבקשים להשלים את מסורת המשנה במתן טעמים והסברים לקביעת החג. ייתכן ויש בעצם הדבר עדות שמלכתחילה מדובר היה בחג עממי שנעשה ניסיון להעניק לו טעם רוחני ודתי או עדות לעובדה שבתקופת התלמוד כבר נשתכח החג כמעט לחלוטין.

כך או כך, חכמי התלמוד הציעו ששה טעמים למעמדו המיוחד של היום. שני הראשונים קשורים ישירות לאופיו כחג החיזור והאירוסין. לשיטת רב יהודה – ט"ו באב הוא היום בו בוטלה ההוראה, לפיה בנות שיורשות את נחלת אביהן בהעדר אחים (הלכת בנות צלפחד), מחויבות להינשא אך ורק לבן שבטן. לשיטת רב יוסף – בט"ו באב בוטל הנדר שנדרו שבטי ישראל שלא לתת את בנותיהן לבני שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". עולא, חכם התלמוד ששימש כמתווך בין ישיבות ארץ ישראל וישיבות בבל, הציע שביום זה הוסרו המחסומים שהציב ירבעם בן נבט, מייסד ממלכת ישראל הצפונית, על הדרכים המובילות לירושלים ולבית המקדש אחרי פיצול הממלכות.

רבה בר בר חנא, הציע בשמו של רבי יוחנן שביום ט"ו באב הסתיימה הגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ, עם מותם של אחרוני בני דור זה. בהקשר זה מביא התלמוד מסורת לפיה במשך כל אותן שנים ארוכות, מחטא המרגלים עד סיום הגזירה, שרר נתק בין אלוהים לבין משה, וביום ט"ו באב נתחדש בינם הדיבור.

רב מתנה, בן הדור השני לחכמי התלמוד הבבלי, החזיק במסורת לפיה ביום ט"ו באב הביאו לקבר ישראל את הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לאחר מספר שנים בהן אסרו על כך הרומאים. רושם המאורע היה כה גדול, עד שלפי רב מתנה תיקנו ביום זה את הברכה הרביעית של ברכת המזון – ברכת "הטוב והמטיב".

הטעם השישי למעמדו המיוחד של היום, המובא בשמם של רבה ורב יוסף, אינו קשור באירוע מסוים אלא בהלכה הקשורה במקדש. לפי חכמים אלו יום ט"ו באב היה היום בו פסקו מדי קיץ לכרות עצים לטובת האש שעל המזבח. בשל כך זכה יום ט"ו באב לכינוי: "יום תבר מגל" – יום שבירתו של הגרזן.

על פניו ששת הטעמים המפורטים במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דפים ל ע"ב – לא ע"א) מגיעים ממסורות שונות ומגוונות ואינם קשורים זה בזה (למעט אולי שני הראשונים, הנוגעים ישירות לענייני נישואין). עם זאת, עיון מעמיק בהם מעלה שיש בין כולם מכנה משותף וקשר רעיוני. כל טעמיו והסבריו של היום בתלמודים קשורים בתיקון מציאות שנתקלקלה ובמהלך של סיום מחלוקת, פיוס, ויצירת קשרים וגשרים. כך וודאי בעניין ביטול איסורי הנישואין בין השבטים והסרת מחסומי הגבול בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. גם הבאתם של הרוגי ביתר לקבורה סימנה הפשרה ותיקון, הפעם ביחסים בין מלכות רומי ליישוב היהודי לאחר מרד בר כוכבא.

על אותו המשקל, סיום הגזירה על דור יוצאי מצרים הביאה לחידוש הדיבור והתקשורת בין העם לאלוהים וסיומו של הנתק. גם הטעם השישי והאחרון – יום שבירת הגרזן – שיקף מהלך של "שביתת נשק" ומעין פיוס שנתי בין האדם לעץ ולטבע. במובן זה יום ט"ו באב מוצג במסורת חז"ל כיום של הנמכת מחיצות ואפילו ביטולן. מחוות החיזור וחגיגות האירוסין בין איש לאשה המיוחסות ליום זה צוינו, אם כן, גם כביטוי לשאיפה ליצירת חיבורים בכל מעגלי החיים של היחיד והציבור.

מעבר למפגש בכרמים, אופי זה של היום בא לידי ביטוי במנהג נוסף שנקשר ליום החג. על פי המובא במשנה, בנות ישראל יוצאות ביום זה לכרמים בבגדי לבן שאולים. בתלמוד מובאת ברייתא לפיה בת המלך שואלת את בגדיה של בת הכהן הגדול, וזו שואלת את בגדי בתו של סגן הכהנים וכן הלאה. כל ישראל שואלים זה מזה, ובת גדולים ומיוחסים שואלת בכוונה תחילה את בגדיה ממי שנחשבת פחות מיוחסת ממנה.

"אדם לאדם – אדם" (השופט אהרון ברק)

כפי שכבר צוין בפתח הדברים, יום ט"ו באב מחדש את מעמדו ומקומו בלוח השנה הישראלי בשנים האחרונות. ברוחה של התרבות המערבית הפתוחה האינדיבידואלית, ההישגית והמתירנית למדי, אין להתפלא שתכניו המתחדשים והמסחריים של החג העתיק-החדש מתמקדים בחיפושו של היחיד אחרי קשר רגשי אינטימי ובמושג האהבה בהקשרו הזוגי.

כל זה טוב וראוי ובהחלט מתכתב עם מסורת המחולות בכרמים וחגיגת האירוסין. אך בצד כל זאת, במציאות המפולגת והמקוטבת של החברה הישראלית בפרט והחברה האנושית בכלל, כדאי לזכור גם את רוחב היריעה שמציעים המקורות שלנו ביחס ליום זה, וחשוב מכך את האתגרים שהם מציבים לנו כיחידים, כעם, כחברה ישראלית וכחלק מן ממשפחת העמים. הראשון – למצוא את הדרך להנמיך את החומות המפרידות בתוכנו, בין שבט לשבט, לפתוח בהן שערים ודלתות ולא לפחד לעבור בהם על מנת לבקר, להכיר ללמוד ולהתחבר.

חשיבותו של אתגר זה לחברה הישראלית מתחדדת דווקא בעידן הרב תרבותי בו היא נמצאת. ההכרה בקיומן של קבוצות שונות ומגוונות ש"כור ההיתוך" הישראלי אינו מתיך את ערכיהן, קולותיהן וצרכיהן הייחודיים, מחייבת גם מאמץ מודע להרחבת המכנה המשותף וליצירת הגשרים והמעברים בין החוגים השונים.

בתנועת המטוטלת שחווה החברה הישראלית, ישנו הכרח קיומי במציאת אותם גורמים ממתנים שיבטיחו שהמטוטלת לא תעבור ממצב הקיצון של התכה למצב הקיצון של פירוק ופירוד לגורמים הראשוניים.

האתגר השני הניצב לפנינו הוא להימנע מחיזוק המכנה המשותף בין שבטיו של העם היהודי באמצעות הגבהת החומות במקום אחר, כדוגמת החומה בינינו לבין בני דתות אחרות, בינינו לבין בני עמים אחרים, בינינו לבין דוברי שפת אם אחרת. בעידן של צורך דוחק בטיפוח המכנה המשותף לכל זרמי וחוגי העם היהודי – ראוי למצוא את הדרך לעשות זאת מבלי להגביה את החומה בין יהודים וערבים יושביה של הארץ הזו ומבלי למצוא מפלט במגמות של והסתגרות לאומית.

מקורותיו העתיקים של יום ט"ו באב, מזמינים אותנו להבין כי הדיאלוג והקשר חייבים להתחזק במקביל בכל הזירות של חיינו וקשרינו עם הזולת, כבמעין מערכת של "כלים שלובים". הגבהתה של חומה במקום אחד, עתידה בסופו של יום להביא גם להגבהתן של יתר החומות.

סמיכותו של יום ט"ו באב ליום החורבן, תשעה באב, מזכירה לנו כי במקום בו לא טורחים לשמור על גובהן המתון של כל החומות, ועל כרייתם של שערים ודלתות, עתידות החומות להיות מובקעות בסופו של יום ולקרוס תחת עצמן, במעשה של חורבן. היכולת לשמור על החומות בגובן הראוי והנמוך, ולהפוך אותן מחומה לגדר גמישה, היא מהאתגרים הגדולים של החברה הישראלית בעשורים הקרובים.

אם נצלח באתגר הזה ונדע לשמור על קולנו וזהותנו הייחודים, לא מתוך הסתגרות והתבדלות והגפת התריס אלא מתוך תחושת ביתיות ואחריות במעגלים הולכים ומתרחבים של שייכות וזהות – אולי נשמע גם אנחנו מחדש, כמשה בשעתו, את קולו של אלוהים.

ובחזרה לפרשה

פתחנו בפרשה ונסיים בה. ספר דברים הוא כידוע נאומו האחרון של משה רבנו. עיון בפסוקי הפרשה מלמד כי נאום זה נפסק ומתחדש בפרשת "ואתחנן". חוקרי המקרא יציעו בצדק שיש כאן עדות למקורות ונוסחים שונים שנערכו ונארגו למסכת אחת, אולם קריאה בטקסט כפשוטו מציעה תובנה מעניינת. מה עשה משה בין חלקו הראשון של נאומו המתפרש על פני פרשת "דברים" וראשיתה של הפרשה שלנו, לבין חלקו השני של הנאום בפרשה שבמרכזו – החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל"? כך מספרת הפרשה:

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת…" (דברים ד מא-מב)

משה קובע את ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי לשימוש של שבט ראובן, גד וחצי המנשה. עוד לפני שמשה מציג את החוקים והמשפטים, את עשרת הדברות ובכללן "לא תרצח", הוא עושה את המעשה של הקמת ערי המקלט, כחלק ממערכת הצדק והמשפט. גם כאן מדגישה התורה את בכורתם של המעשים על פני המלים.

שבת שלום וחג אהבה שמח!

 

 


תגובה אחת

פרשת ואתחנן: הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי

ערב שבת פרשת "ואתחנן", שבת "נחמו" שלאחר תשעה באב, חג האהבה העברי – ט"ו באב; ובארץ אין אהבה ואין נחמה; חמסין מעיק של שנאה, הסתה ואלימות. "תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה (בשבת) אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" (מסכת שבת יב א). השבת הזו צריכה להיות עת של הזעקה, כיוון שרפואתה של החברה הישראלית אינה קרובה, והיא מחייבת מאמץ גדול, פיקחון עיניים וחוסר מורא.

לא תרצח!

במרכזה של פרשת "ואתחנן", בה ממשיך משה את נאומו המונומנטלי – החזרה על עשרת הדברות. מדוע נדרש משה לחזור על "חוקי היסוד" של התורה – אלו שאמורים להיות מוכרים בע"פ על ידי כל? אולי כדי להזכיר לנו שאין דברים טריוויאליים ומובנים מאליהם. אפילו התובנות הבסיסיות והיסודיות ביותר של חיינו, מחייבות את מה שדורשת מאתנו הפרשה בפסוקי "שמע ישראל":

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶך" (דברים ו ז).

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים!

ההבדל המרכזי בין הנוסח הראשון של עשרת הדברות המופיע בחומש שמות לבין זה המופיע בפרשה נוגע לדברה הרביעית – מצוות השבת. בפרשת יתרו מוצגת השבת כזכר למעשה בראשית. בפרשה שלנו – זכר לחוויית העבדות במצרים והיציאה לחירות:

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יי אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה יד).

מכאן גם נובע הציווי:

"לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".

השבת היא תזכורת עומדת ומתמשכת ליציאה מבית העבדים ולצורך ללמוד ממנה לקח ביחסנו לאחר, למוחלש ולמודר. במסורת היהודית השבת היא מעין הנכחה של חיי העולם הבא, של מציאות נגאלת עוד בעולם הזה. אין עולם הבא ואין ימות המשיח במקום בו כוחו של האדם וכוחו של העם, מעבירים אותם על דעתם.

ט"ו באב – לשבור את קרדום השנאה!

בשנים האחרונות הופך ט"ו באב לתאומו של וולנטיינ'ס דיי. מסכת תענית בתלמוד מציגה תמונה עשירה ועמוקה בהרבה. חמישה אירועים אירעו ביום זה לשיטת חז"ל. ביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה לאחר שבעקבות פרשת בנות צלפחד הוגבלו הנישואים בין בני השבטים. ביום זה בוטל הנדר של כל השבטים שלא להתחתן עם שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". זה גם היום בו הוסרו המחסומים שמנעו משבטי ישראל בממלכה הצפונית לעלות לבית המקדש בממלכת יהודה. אגדה קדומה נוספת מלמדת שביום הזה פסקה מיתתם של דור יוצאי מצרים לקראת הכניסה לארץ ישראל ובאותו היום חזר אלוהים לדבר עם משה. לבסוף – זה היו בו הובאו הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לקבורה במעין מהלך של שיקום היחסים בין השלטון הרומי לשארית הפליטה בארץ לאחר המרד.

חמישה אירועים שעוסקים כולם בהסרת מחיצות, בהנמכת חומות, בפירוקן של גדרות הפרדה. בין שבטיו של העם, בינו לבין אלוהיו, אך גם בינו לבין מי שהיו אויביו. בשירו הנפלא "אתה פלא" כותב פאבלו קזאלס: "אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא – מדוע תחדל האהבה בגבול".

השיר הזה, בביצוע הנפלא של חוה אלברשטיין, חייב להיות המנונה של השבת המטרידה שאנו חווים.

הרימי אל תראי!

השבת הזו היא הראשונה לשבע שבתות הנחמה שמקשרות בין תשעה באב לבין השנה העברית החדשה. שמה של השבת "שבת נחמו" ניתן לה על שום המלים הראשונות של ההפטרה: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ). בהמשך הפרשה אומר הנביא:

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי…".

תיקונה ונחמתה של חברה תלויים בקיומם של רבים שאינם פוחדים לעלות על ההר ולהרים בכוח את הקול, ללא יראה וללא פחד. נחמתה ותיקונה של החברה הישראלית תלוי יותר מתמיד בנכונות שלנו להשמיע קול, למתוח קו אדום, לעמוד בפרץ, להדוף את החושך, להרבות אור ולהגן על ערכינו: קדושת חיי האדם, כבוד הבריות, סובלנות וצדק חברתי!

במוצאי שבת הקרובה בשעה 21:00 נרים בכח קול בעצרת בגן מאיר בתל אביב ובככר ציון בירושלים.