הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "ואתחנן" ושבת "נחמו": קל להחריב, קשה לשקם ולבנות

שבת פרשת "ואתחנן" היא לעולם גם שבת "נחמו", השבת שבאה לאחר תשעה באב, הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה המובילות אותנו אל ראש השנה. בכל אחת מן השבתות האלה נקראת בבית הכנסת אחת מנבואות הנחמה של ישעיהו השני כהפטרה של השבת. המלים הפותחות את הפטרת השבת הזו – "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) העניקו לשבת את שמה המיוחד. את שבע שבתות הנחמה מקדימות שלוש שבתות הפורענות (תלתא דפורענותא) המחברות בין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. שבע כנגד שלוש – עוד תזכורת לכך שקל להחריב ולהרוס; קשה הרבה יותר לשקם ולבנות.

להביט מזרחה

ממש כשם שיש בתפילות תשעה באב גם גרעינים של נחמה ותקווה (למשל החזרה על הפסוק האחד לפני אחרון במגילת איכה לאחר סיום קריאתה – "…חדש ימנו כקדם" – כדי לסיים בדברי תקווה), כך גם הקריאה לבוקר תשעה באב נלקחה מתוך פרשת "ואתחנן" שמזוהה עם שבת "נחמו". למרות שהמסורת היהודית מרבה להשתמש במעברים חדשים בין קודש לבין חול, ובין זמנים של עצב וזמנים של שמחה, היא טומנת לנו תזכורות שהדברים אינם דיכוטומיים לחלוטין. בתוך מציאות של חורבן יש גם רגעים של שמחה, עוצמה ונחמה, וגם בימים של תקווה גדולה, המציאות אינה וורודה לחלוטין.

העובדה שבבוקר שבת "נחמו" אנחנו למעשה חוזרים על הפסוקים אותם אנחנו קוראים בבוקר תשעה באב, מזכירה לנו שעל מנת שנוכל להתקדם הלאה, חייב להישאר בנו חלק מתודעת האובדן; אולי על מנת שלא נקבל את המצב המשופר כמובן מאליו; אולי כדי שנזכור שהמציאות המתוקנת והמנחמת שלנו היא לא תמיד נחלת כולם. את המסע קדימה אנחנו מנהלים תמיד עם הצצות לאחור.

את הרעיון של "המבט לאחור" אפשר גם להציע כפרשנות יצירתית לפסוקיה הראשונים של הפרשה, בהם משה מתאר באוזני העם כיצד התחנן לפני אלוהים שיאפשר לו להיכנס אל הארץ ויחזור בו מגזרתו:

"וַיִּתְעַבֵּר יי בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג כג)

מדוע אלוהים מצווה על משה להסתכל גם מזרחה, שהרי הארץ המובטחת משתרעת ממערב להר? אולי כדי להזכיר למשה כי גם הדרך שעשו הוא והעם, ולא רק היעד אליו היא מכוונת, נושאת משמעות גדולה. משה מצר שלא ייכנס אל הארץ, אלוהים מבקש ממנו להודות על הדרך אליה.

נשמע ונעשה

פרשת "ואתחנן" מציגה לנו שניים מהטקסטים המכוננים של היהדות: עשרת הדברות (המופיעות בפרשה בשינוים קלים למול נוסחן הראשון בפרשת "יתרו" בספר שמות) ופסוקי שמע ישראל. מסכת תמיד שבמשנה, המשמרת הלכות קדומות של ימי הבית השני, מלמדת שבאותם הימים נכללו גם עשרת הדברות בקריאה היומית שהתגלגלה לימים להיות "קריאת שמע".

פסוקי הדברות הקדימו את שלוש הפרשות שאנו מכירים עד ימינו כפרשותיה של קריאת שמע. הפסוקים מפרשת השבוע, הפרשה השנייה הלקוחה מפרשת השבוע הבא, ואשר מתמקדת בקבלת עול המצוות ובשכר והעונש שבצדן, והפסוקים המתארים את מצוות הציצית, הלקוחים מתוך פרשת "שלח לך" שבספר במדבר. מסורת עתיקה זו נתמכת בממצא ארכאולוגי מרגש של גווילי תפילין בקומראן בהם הופיעו גם עשרת הדברות (בניגוד למנהג שהתקבע בתקופת המשנה להטמין בתפילין רק את פרשות התורה המזכירות את המצווה).

באותם ימים, כאשר בבית המקדש ומחוצה לו נאמר מדי הפסוק מתוך קריאת שמע – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו) – התייחסו המלים אל עשרת הדברים / עשר הדברות שנקראו קודם לכן. בתקופת המשנה הושמטו ככל הנראה עשרת הדברים מקריאת שמע (כפי הנראה על מנת להתבדל מחוגים יהודים ויהודים-נוצרים אחרים). כך נותרנו עם קריאת שמע המלווה אותנו עד היום – קריאה הפותחת בציווי לשמוע ולדבר, כתשתית הקיום היהודי. ניסיון עמוק להאזין, להקשיב ולשמוע למה שיש לאלוהים, לבריאה, לדורות הקודמים, לניסיון החיים שלנו, לזולת לומר לנו.

והאחריות שלנו להמשיך לספר, להגיד, לדבר הלאה לדורות שבאים אחרינו.

הוצאתן של עשרת הדברות מהקריאה היומית, הפכה את הפרשה הראשונה של שמע להצהרה כללית של "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם, ה) מבלי שהדברים נקשרים למערכת ספציפית של מצוות וחוקים. את החלל ממלאות כאמור הפרשה השנייה והפרשה השלישית, המדברות על המצוות ועל קיומן.

מטבע הדברים, פרשת "ואתחנן" נקראת תמיד בסמוך מאד ל-ט' באב, היום במרכזו ניצב המושג "שנאת חינם", ול-ט"ו באב – חג האהבה העברי. ט' באב מזכיר לנו ששנאת חינם באה לידי ביטוי לא רק ברגשות אלא גם במעשים. קריאת שמע הפותחת באהבה אבל מסתיימת במעשים, מזכירה לנו שזה גם המבחן של אהבת חינם. לא די בדיבורים על אהבת חינם באספות עם או בפאנלים טלוויזיוניים בתשעה באב. המבחן בסופו של יום הוא מבחן המעשים.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

אחד המוטיבים החוזרים המרכזיים בפרשת "ואתחנן" הוא חובת ההורה להנחיל לילדו את סיפורו של העם, את מצוותיה של התורה ואת הצפייה היסודית לעשות "הישר והטוב בעיני יי'" (דברים ו יח). הפרשה חוזרת פעמים רבות על השורש ל.מ.ד, ומבטאת את הרעיון של חובת החינוך גם בפסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – וגם בפסוקים המצווים להעביר הלאה את סיפור יציאת המצרים. פסוקים אלו שולבו  במדרש ארבעת הבנים שאנו קוראים בליל הסדר.

לכל אורכה מציעה הפרשה כי המבחן המרכזי ליחיד, לקהילה ולעם הוא מבחן החינוך ומה או מנחילים לילדינו. חשבתי על הדברים סביב פרשת הפוסט של יאיר נתניהו, והשפה בה נוסחו. זה לא עניין של ימין ושמאל, ולא ענין של מאבק פוליטי, אלא בראש וראשונה כישלון חינוכי מביש, שמבאיש את השפה העברית, את הזירה הציבורית, ובעצם את החיים שלנו כאן. המדרש שם את הפסוק מפרשת השבוע – "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" – בפיו של הבן החכם. השבוע הזה נאלצנו כולנו, הורים וילדים בישראל, לפגוש בהגיגו של בן שחכמת דרך הארץ והצניעות ממנו והלאה.

בעיתוני סוף השבוע כותבים כל בכירי הפרשנים שדיירי רחוב בלפור 1 לא צריכים לישון טוב בלילה בגלל החקירות. לדעתי הם לא צריכים לישון טוב בעיקר מסיבה אחרת.


השארת תגובה

המסר החברתי של ט"ו באב: גדר גמישה, במקום חומה גבוהה

Valentinesdaytree.jpgפרשת "ואתחנן" נקראת לעולם בשבת שאחרי תשעה באב, הראשונה מבין שבע השבתות שתובלנה אותנו לשנה העברית החדשה; הראשונה לשבע שבתות הנחמה של הלוח העברי. כשם שהשבת הקודמת נקראה "שבת חזון" על שום מלות הפתיחה של ההפטרה מספר ישעיהו העוסקת בחורבן, כך השבת שלנו מכונה "שבת נחמו" על שם מילות הפתיחה של נבואת הנחמה של ישעיהו:

"נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם…" (ישעיהו מ')

במרכזה של הפרשה שניים מהטקסטים המכוננים של המסורת היהודית: עשרת הדברות – עליהן חוזר משה בנאומו – ופסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע. במרכזה של פרשיה זו – מצוות אהבת יי:

"ואהבת את יי אלהיך בכל ללבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

מכיוון שהשנה הזה נצמד אל שבת נחמו יום ט"ו באב (שנחוג השנה ביום שישי) יתמקדו הדברים בעניינו של החג העתיק והמתחדש, ובמסריו החורגים אל מעבר לאהבה הרומנטית והזוגית.

את הדברים אבקש להקדיש לזכרה של במבי שלג שנפטרה בראשית השבוע.

ט"ו באב – על אהבה ופיוס

לוח השנה העברי עמוס בתאריכים ששימשו בעבר כימי מועד וציון שאבדו ונשכחו. כידוע, יש בו גם לא מעט חגים, מועדים וימי זיכרון שהתווספו במרוצת הדורות, לרבות האחרונים, על מנת לציין מאורעות משמעותיים בחיי העם.

בהקשר זה, יום ט"ו באב, הוא מקרה מעניין וייחודי של יום חג שנהג בעבר, כמעט ונשתכח במרוצת הדורות, וזוכה בשנים האחרונות לתחייה כחג האהבה הישראלי-עברי. העובדה שתחייה זו קשורה בטבורה גם לתרבות הצריכה השוטפת אותנו וגם להשפעתו של חג האהבה הלועזי (ה-Valentine's Day), מצדיקה עיון מעמיק ויצירתי במקורות המועטים העוסקים בחג העתיק. עיון זה יאפשר הרחבה של תכני היום אל מעבר לאהבה הזוגית והרומנטית, החשובה לכשעצמה כמובן, ויכול להציע רעיונות ותובנות חשובים הנוגעים למציאות הישראלית של ימינו.

מסכת תענית במשנה נחתמת באמירה מפורסמת של רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא (המאה השנייה לספירה):

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו" (תענית ד ח)

בהמשכה של משנה זו מתוארת בקצרה חגיגת היום:

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא  עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה"

אלא ט"ו באב – מה היא? (בבלי תענית ל ע"ב)

התלמוד הבבלי והירושלמי מבקשים להשלים את מסורת המשנה במתן טעמים והסברים לקביעת החג. ייתכן ויש בעצם הדבר עדות שמלכתחילה מדובר היה בחג עממי שנעשה ניסיון להעניק לו טעם רוחני ודתי או עדות לעובדה שבתקופת התלמוד כבר נשתכח החג כמעט לחלוטין.

כך או כך, חכמי התלמוד הציעו ששה טעמים למעמדו המיוחד של היום. שני הראשונים קשורים ישירות לאופיו כחג החיזור והאירוסין. לשיטת רב יהודה – ט"ו באב הוא היום בו בוטלה ההוראה, לפיה בנות שיורשות את נחלת אביהן בהעדר אחים (הלכת בנות צלפחד), מחויבות להינשא אך ורק לבן שבטן. לשיטת רב יוסף – בט"ו באב בוטל הנדר שנדרו שבטי ישראל שלא לתת את בנותיהן לבני שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". עולא, חכם התלמוד ששימש כמתווך בין ישיבות ארץ ישראל וישיבות בבל, הציע שביום זה הוסרו המחסומים שהציב ירבעם בן נבט, מייסד ממלכת ישראל הצפונית, על הדרכים המובילות לירושלים ולבית המקדש אחרי פיצול הממלכות.

רבה בר בר חנא, הציע בשמו של רבי יוחנן שביום ט"ו באב הסתיימה הגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ, עם מותם של אחרוני בני דור זה. בהקשר זה מביא התלמוד מסורת לפיה במשך כל אותן שנים ארוכות, מחטא המרגלים עד סיום הגזירה, שרר נתק בין אלוהים לבין משה, וביום ט"ו באב נתחדש בינם הדיבור.

רב מתנה, בן הדור השני לחכמי התלמוד הבבלי, החזיק במסורת לפיה ביום ט"ו באב הביאו לקבר ישראל את הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לאחר מספר שנים בהן אסרו על כך הרומאים. רושם המאורע היה כה גדול, עד שלפי רב מתנה תיקנו ביום זה את הברכה הרביעית של ברכת המזון – ברכת "הטוב והמטיב".

הטעם השישי למעמדו המיוחד של היום, המובא בשמם של רבה ורב יוסף, אינו קשור באירוע מסוים אלא בהלכה הקשורה במקדש. לפי חכמים אלו יום ט"ו באב היה היום בו פסקו מדי קיץ לכרות עצים לטובת האש שעל המזבח. בשל כך זכה יום ט"ו באב לכינוי: "יום תבר מגל" – יום שבירתו של הגרזן.

על פניו ששת הטעמים המפורטים במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דפים ל ע"ב – לא ע"א) מגיעים ממסורות שונות ומגוונות ואינם קשורים זה בזה (למעט אולי שני הראשונים, הנוגעים ישירות לענייני נישואין). עם זאת, עיון מעמיק בהם מעלה שיש בין כולם מכנה משותף וקשר רעיוני. כל טעמיו והסבריו של היום בתלמודים קשורים בתיקון מציאות שנתקלקלה ובמהלך של סיום מחלוקת, פיוס, ויצירת קשרים וגשרים. כך וודאי בעניין ביטול איסורי הנישואין בין השבטים והסרת מחסומי הגבול בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. גם הבאתם של הרוגי ביתר לקבורה סימנה הפשרה ותיקון, הפעם ביחסים בין מלכות רומי ליישוב היהודי לאחר מרד בר כוכבא.

על אותו המשקל, סיום הגזירה על דור יוצאי מצרים הביאה לחידוש הדיבור והתקשורת בין העם לאלוהים וסיומו של הנתק. גם הטעם השישי והאחרון – יום שבירת הגרזן – שיקף מהלך של "שביתת נשק" ומעין פיוס שנתי בין האדם לעץ ולטבע. במובן זה יום ט"ו באב מוצג במסורת חז"ל כיום של הנמכת מחיצות ואפילו ביטולן. מחוות החיזור וחגיגות האירוסין בין איש לאשה המיוחסות ליום זה צוינו, אם כן, גם כביטוי לשאיפה ליצירת חיבורים בכל מעגלי החיים של היחיד והציבור.

מעבר למפגש בכרמים, אופי זה של היום בא לידי ביטוי במנהג נוסף שנקשר ליום החג. על פי המובא במשנה, בנות ישראל יוצאות ביום זה לכרמים בבגדי לבן שאולים. בתלמוד מובאת ברייתא לפיה בת המלך שואלת את בגדיה של בת הכהן הגדול, וזו שואלת את בגדי בתו של סגן הכהנים וכן הלאה. כל ישראל שואלים זה מזה, ובת גדולים ומיוחסים שואלת בכוונה תחילה את בגדיה ממי שנחשבת פחות מיוחסת ממנה.

"אדם לאדם – אדם" (השופט אהרון ברק)

כפי שכבר צוין בפתח הדברים, יום ט"ו באב מחדש את מעמדו ומקומו בלוח השנה הישראלי בשנים האחרונות. ברוחה של התרבות המערבית הפתוחה האינדיבידואלית, ההישגית והמתירנית למדי, אין להתפלא שתכניו המתחדשים והמסחריים של החג העתיק-החדש מתמקדים בחיפושו של היחיד אחרי קשר רגשי אינטימי ובמושג האהבה בהקשרו הזוגי.

כל זה טוב וראוי ובהחלט מתכתב עם מסורת המחולות בכרמים וחגיגת האירוסין. אך בצד כל זאת, במציאות המפולגת והמקוטבת של החברה הישראלית בפרט והחברה האנושית בכלל, כדאי לזכור גם את רוחב היריעה שמציעים המקורות שלנו ביחס ליום זה, וחשוב מכך את האתגרים שהם מציבים לנו כיחידים, כעם, כחברה ישראלית וכחלק מן ממשפחת העמים. הראשון – למצוא את הדרך להנמיך את החומות המפרידות בתוכנו, בין שבט לשבט, לפתוח בהן שערים ודלתות ולא לפחד לעבור בהם על מנת לבקר, להכיר ללמוד ולהתחבר.

חשיבותו של אתגר זה לחברה הישראלית מתחדדת דווקא בעידן הרב תרבותי בו היא נמצאת. ההכרה בקיומן של קבוצות שונות ומגוונות ש"כור ההיתוך" הישראלי אינו מתיך את ערכיהן, קולותיהן וצרכיהן הייחודיים, מחייבת גם מאמץ מודע להרחבת המכנה המשותף וליצירת הגשרים והמעברים בין החוגים השונים.

בתנועת המטוטלת שחווה החברה הישראלית, ישנו הכרח קיומי במציאת אותם גורמים ממתנים שיבטיחו שהמטוטלת לא תעבור ממצב הקיצון של התכה למצב הקיצון של פירוק ופירוד לגורמים הראשוניים.

האתגר השני הניצב לפנינו הוא להימנע מחיזוק המכנה המשותף בין שבטיו של העם היהודי באמצעות הגבהת החומות במקום אחר, כדוגמת החומה בינינו לבין בני דתות אחרות, בינינו לבין בני עמים אחרים, בינינו לבין דוברי שפת אם אחרת. בעידן של צורך דוחק בטיפוח המכנה המשותף לכל זרמי וחוגי העם היהודי – ראוי למצוא את הדרך לעשות זאת מבלי להגביה את החומה בין יהודים וערבים יושביה של הארץ הזו ומבלי למצוא מפלט במגמות של והסתגרות לאומית.

מקורותיו העתיקים של יום ט"ו באב, מזמינים אותנו להבין כי הדיאלוג והקשר חייבים להתחזק במקביל בכל הזירות של חיינו וקשרינו עם הזולת, כבמעין מערכת של "כלים שלובים". הגבהתה של חומה במקום אחד, עתידה בסופו של יום להביא גם להגבהתן של יתר החומות.

סמיכותו של יום ט"ו באב ליום החורבן, תשעה באב, מזכירה לנו כי במקום בו לא טורחים לשמור על גובהן המתון של כל החומות, ועל כרייתם של שערים ודלתות, עתידות החומות להיות מובקעות בסופו של יום ולקרוס תחת עצמן, במעשה של חורבן. היכולת לשמור על החומות בגובן הראוי והנמוך, ולהפוך אותן מחומה לגדר גמישה, היא מהאתגרים הגדולים של החברה הישראלית בעשורים הקרובים.

אם נצלח באתגר הזה ונדע לשמור על קולנו וזהותנו הייחודים, לא מתוך הסתגרות והתבדלות והגפת התריס אלא מתוך תחושת ביתיות ואחריות במעגלים הולכים ומתרחבים של שייכות וזהות – אולי נשמע גם אנחנו מחדש, כמשה בשעתו, את קולו של אלוהים.

ובחזרה לפרשה

פתחנו בפרשה ונסיים בה. ספר דברים הוא כידוע נאומו האחרון של משה רבנו. עיון בפסוקי הפרשה מלמד כי נאום זה נפסק ומתחדש בפרשת "ואתחנן". חוקרי המקרא יציעו בצדק שיש כאן עדות למקורות ונוסחים שונים שנערכו ונארגו למסכת אחת, אולם קריאה בטקסט כפשוטו מציעה תובנה מעניינת. מה עשה משה בין חלקו הראשון של נאומו המתפרש על פני פרשת "דברים" וראשיתה של הפרשה שלנו, לבין חלקו השני של הנאום בפרשה שבמרכזו – החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל"? כך מספרת הפרשה:

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת…" (דברים ד מא-מב)

משה קובע את ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי לשימוש של שבט ראובן, גד וחצי המנשה. עוד לפני שמשה מציג את החוקים והמשפטים, את עשרת הדברות ובכללן "לא תרצח", הוא עושה את המעשה של הקמת ערי המקלט, כחלק ממערכת הצדק והמשפט. גם כאן מדגישה התורה את בכורתם של המעשים על פני המלים.

שבת שלום וחג אהבה שמח!

 

 


תגובה אחת

פרשת ואתחנן: הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי

ערב שבת פרשת "ואתחנן", שבת "נחמו" שלאחר תשעה באב, חג האהבה העברי – ט"ו באב; ובארץ אין אהבה ואין נחמה; חמסין מעיק של שנאה, הסתה ואלימות. "תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה (בשבת) אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" (מסכת שבת יב א). השבת הזו צריכה להיות עת של הזעקה, כיוון שרפואתה של החברה הישראלית אינה קרובה, והיא מחייבת מאמץ גדול, פיקחון עיניים וחוסר מורא.

לא תרצח!

במרכזה של פרשת "ואתחנן", בה ממשיך משה את נאומו המונומנטלי – החזרה על עשרת הדברות. מדוע נדרש משה לחזור על "חוקי היסוד" של התורה – אלו שאמורים להיות מוכרים בע"פ על ידי כל? אולי כדי להזכיר לנו שאין דברים טריוויאליים ומובנים מאליהם. אפילו התובנות הבסיסיות והיסודיות ביותר של חיינו, מחייבות את מה שדורשת מאתנו הפרשה בפסוקי "שמע ישראל":

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶך" (דברים ו ז).

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים!

ההבדל המרכזי בין הנוסח הראשון של עשרת הדברות המופיע בחומש שמות לבין זה המופיע בפרשה נוגע לדברה הרביעית – מצוות השבת. בפרשת יתרו מוצגת השבת כזכר למעשה בראשית. בפרשה שלנו – זכר לחוויית העבדות במצרים והיציאה לחירות:

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יי אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה יד).

מכאן גם נובע הציווי:

"לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".

השבת היא תזכורת עומדת ומתמשכת ליציאה מבית העבדים ולצורך ללמוד ממנה לקח ביחסנו לאחר, למוחלש ולמודר. במסורת היהודית השבת היא מעין הנכחה של חיי העולם הבא, של מציאות נגאלת עוד בעולם הזה. אין עולם הבא ואין ימות המשיח במקום בו כוחו של האדם וכוחו של העם, מעבירים אותם על דעתם.

ט"ו באב – לשבור את קרדום השנאה!

בשנים האחרונות הופך ט"ו באב לתאומו של וולנטיינ'ס דיי. מסכת תענית בתלמוד מציגה תמונה עשירה ועמוקה בהרבה. חמישה אירועים אירעו ביום זה לשיטת חז"ל. ביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה לאחר שבעקבות פרשת בנות צלפחד הוגבלו הנישואים בין בני השבטים. ביום זה בוטל הנדר של כל השבטים שלא להתחתן עם שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". זה גם היום בו הוסרו המחסומים שמנעו משבטי ישראל בממלכה הצפונית לעלות לבית המקדש בממלכת יהודה. אגדה קדומה נוספת מלמדת שביום הזה פסקה מיתתם של דור יוצאי מצרים לקראת הכניסה לארץ ישראל ובאותו היום חזר אלוהים לדבר עם משה. לבסוף – זה היו בו הובאו הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לקבורה במעין מהלך של שיקום היחסים בין השלטון הרומי לשארית הפליטה בארץ לאחר המרד.

חמישה אירועים שעוסקים כולם בהסרת מחיצות, בהנמכת חומות, בפירוקן של גדרות הפרדה. בין שבטיו של העם, בינו לבין אלוהיו, אך גם בינו לבין מי שהיו אויביו. בשירו הנפלא "אתה פלא" כותב פאבלו קזאלס: "אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא – מדוע תחדל האהבה בגבול".

השיר הזה, בביצוע הנפלא של חוה אלברשטיין, חייב להיות המנונה של השבת המטרידה שאנו חווים.

הרימי אל תראי!

השבת הזו היא הראשונה לשבע שבתות הנחמה שמקשרות בין תשעה באב לבין השנה העברית החדשה. שמה של השבת "שבת נחמו" ניתן לה על שום המלים הראשונות של ההפטרה: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ). בהמשך הפרשה אומר הנביא:

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי…".

תיקונה ונחמתה של חברה תלויים בקיומם של רבים שאינם פוחדים לעלות על ההר ולהרים בכוח את הקול, ללא יראה וללא פחד. נחמתה ותיקונה של החברה הישראלית תלוי יותר מתמיד בנכונות שלנו להשמיע קול, למתוח קו אדום, לעמוד בפרץ, להדוף את החושך, להרבות אור ולהגן על ערכינו: קדושת חיי האדם, כבוד הבריות, סובלנות וצדק חברתי!

במוצאי שבת הקרובה בשעה 21:00 נרים בכח קול בעצרת בגן מאיר בתל אביב ובככר ציון בירושלים.