פרשת "ויגש": עוברים לשלב נטילת היוזמה

crowd-1294991_1280

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה…" (בראשית מד יח)

במלים האלה פותחת פרשת "ויגש" את השלב האחרון בסיפור יוסף ואחיו; השלב בו מתוודע יוסף אל האחים וחושף את זהותו האמתית. מבחינת העלילה הפשוטה, ממשיכה פרשת "ויגש" את הפרשה הקודמת – פרשת "מקץ" – באופן רציף, ולכאורה ניתן היה לכלול את פסוקיה הראשונים באותה הפרשה. אולם המסורת הבבלית שחילקה את התורה ל-54 פרשותיה, הבחינה בצדק בגדולת הרגע בו פוסע יהודה קדימה אל מחוץ לשורת האחים הנבוכים והמפוחדים ופונה באומץ אל השליט המצרי, המבקש לשעבד את האח הצעיר בנימין לעבדות.

רגע זה של לקיחת הצעד קדימה ושל לקיחת האחריות הוא רגע מכונן המהווה את אחד משיאיו הגדולים של חומש בראשית. בפרשה הראשונה של החומש אנחנו פוגשים באדם וחווה המתחבאים מפני אלוהים ובקין המתכחש לאחריותו לרצח האב. סיפורי נוח ושלושת האבות משקפים היענות לקול הקורא והמצווה של אלוהים.

במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש

פרשת "ויגש" מעבירה אותנו שלב אל עבר נטילת היוזמה ומזקקת את מושגי האחריות האישית, המנהיגות ומתן הדוגמה (אם ישנו רגע דומה בחומש בראשית הרי הוא הרגע בו אברהם מתייצב לפני אלוהים ומאתגר אותו על ההחלטה לכלות את סדום ועמורה על כל יושביהן. עם זאת בהתייצבותו מול האלוהים, לא ביקש אברהם לקחת על עצמו עונש כלשהו בניגוד לעצתו של יהודה לשאת בעצמו בעונשו של בנימין).

משמעותו של הרגע לא נעלמה מעיני בעלי המדרש. מדרש תנחומא מתאר כיצד בשעה שנתגלה גביעו של יוסף בשקו של בנימין "כל אחד ואחד הפך את פניו, ומי עמד כנגדו? הערב". ברגע בו נתפס בנימין בגניבה המזויפת (שהרי עבדי יוסף הטמינו הגביע בשקו של בנימין) כל האחים הופכים את פניהם לאחור. היחיד שמישיר מבט ומבין שעליו להתייצב הוא יהודה. בהמשך מדגיש המדרש את ההבדל בין יהודה לבין אחיו על ידי שתילת המלים הבאות בפיו של יוסף:

"אמר לו יוסף, למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינן מדברים. ואין ראובן גדול ממך?!? ואין שמעון ולוי גדולים ממך ?!? ואינם מדברים ! ואתה למה תרבה דברים? אמר לו: מכל אלו אין אחד מהם חושש ממנו, אלא אני בעצמי, שאני ערב"

התייצבותו של יהודה לפני יוסף, היציאה מתוך שורת האחים ולקיחת האחריות משקפת הבנה עמוקה של מושג הערבות ושל החובה המוטלת על היחיד להיות איש במקום בו אין אשים (עפ"י מסכת אבות ב ה)

להוציא את התיבה לרחובה של העיר

השבת שאחרי חג החנוכה (בה נקראת פרשת "ויגש" ברוב המכריע של השנים) היא גם השבת בה נוהגים להכריז על תענית עשרה בטבת, שתחול השנה ביום חמישי הקרוב. ההכרזה הנהוגה  בקהילות ספרד נאמרת בבוקר שבת לאחר קריאת התורה והיא נועדה להזכיר לציבור את התענית הראשונה לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש, שנקבעה ליום בו הוטל המצור על ירושלים.

לפני מספר שנים הפנה אותי עמיתי, הרב אהר'לה פוקס, למקור הלכתי בספר אבודרהם  הקובע שאם תענית עשרה בטבת הייתה חלה ביום שבת (מה שאיננו אפשרי במבנה הנוכחי של לוח השנה העברי) הרי שבניגוד לשאר התעניות לזכר החורבן שנדחות ליום ראשון במצב מעין זה, הרי שאת עשרה בטבת לא היו דוחים. אחת הדרכים להבין את הקביעה המוזרה הזו (שבעלי הלכה מאוחרים יותר תמהו עליה בכתובים) נעוצה בכך שצום עשרה בטבת מסמל את תחילת ההידרדרות אל עבר החורבן, ואלו יתר התעניות נקבעו לזכר האירועים שחתמו את התהליך.

בעשרה בטבת עוד ניתן היה לעצור את ההידרדרות, להסיג לאחור את תחושת המצור וההידרדרות אל עבר החורבן, ולכוון את מהלך העניינים אחרת. יתר התעניות מסמלות את הרגע בו כבר לא ניתן היה לעשות דבר, מלבד לקונן ולבכות. במובן זה פרשת "ויגש" הפותחת בסיפור התייצבותו האמיצה של יהודה, וממשיכה בתיאור הצלחתה של יוזמת יוסף להצלתה של מצרים מן הרעב, מתאימה להקדים את השבוע בו חל יום התענית ואת הקריאה שגלומה ביום זה לצאת מן האדישות, לצאת מן הבתים, לנקוט עמדה ולהשמיע קול.

מסכת תענית במשנה ובתלמודים מלמדת שבימי תענית היו נוהגים לצאת לרחובה של העיר לצורך תפילה וזעקה ולהוציא אל הרחוב את התיבה (ארון הקודש ובו ספר התורה). הוצאת התיבה והיציאה אל הרחוב משולה ליציאתו של יהודה מתוך שורת האחים הדוממים והופכי המבט לאחור. שתי היציאות מזכירות לנו את הצורך לצאת בימים האלה ממרחבי הנוחות וההרגל שלנו לרחובה של העיר.

עץ יהודה ועץ אפרים

"דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לו)

הפטרת פרשת "ויגש" לקוחה מנבואתו של יחזקאל. בידו האחת הוא אוחז בעץ עליו כתוב השם "יוסף". ביד השנייה עץ עליו כתוב השם "יהודה". בדומה לפרשת השבוע הפותחת בהתייצבות של יהודה מול יוסף ובפיוס בין האחים, כך חוזה הנביא את הימים בהם שני העצים יחוברו יחד ושבטי ישראל הגולים יתאחדו לממלכה אחת מחדש.

שתי עצרות תתקיימנה במוצאי השבת הזו. האחת בכיכר ציון בירושלים, השנייה בשדרות רוטשילד בתל אביב. שני ניבים שונים יישמעו בעצרות. השלטים במידה רבה לא יהיו דומים; ורבים יחושו ובצדק כי מדובר בשני מחנות שונים – שבט יהודה ושבטי יוסף. ובכל זאת לרוב המכריע של האנשים שישתתפו בשתי העצרות אמונה משותפת בצורך להגן על רחובותיה של ישראל מפני שחיתות וקלקול מידות.

מבלי לטשטש את ההבדלים, הניואנסים וההשקפות השונות, אחד האתגרים שלנו הוא לראות איך מקרבים את עץ יוסף לעץ יהודה, ואיך גם בעיצומו של הוויכוח הפוליטי הסוער, נבנה עץ ישראל אחד, עמוק שורשים ומרובה ענפים, שפירותיו הם יושרה, הגינות, כבוד הדדי וערבות הדדית, גם בעת ויכוח מר.

פרשת ויגש: לשונם המתלהמת של שמעון ולוי לא ביטאה גבורה. להיפך

חגי בן ארי ז"ל
רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו

פרשת "ויגש" מביאה לשיא את סיפור יוסף ואחיו. יהודה צועד קדימה מתוך שורת האחים, הניצבים מפוחדים לפני יוסף. הוא אינו מתוודה על מכירת האח הצעיר, אך לוקח אחריות על עתידו של האח הצעיר שנותר, בנימין, ומציע את עצמו לעבדות תחתיו. ליוסף די בכך והוא מתגלה לפני האחים בצעד המוביל לפיוס המשפחתי, למפגש המחודש עם האב הזקן ולירידת המשפחה למצרים.

יהודה אינו מתוודה כאמור עד הסוף. הוא אינו מגלה לאוזנו של נסיך מצרים את הסוד הנורא שהאחים נוצרים בלבם כל השנים, אך ליוסף די בכך שהוא מוכן לhטול את האחריות ולהקריב קורבן אישי. יהודה צעד צעד אחד קדימה; יוסף בוחר לפסוע גם הוא לעברו, למרות שהאח לא "הלך עד הסוף". פרשת ויגש מציעה שתהליך של פיוס והחלמה מחייב את כל המעורבים לצעוד צעד קדימה או אחורה, לצאת מאזור הנוחות ולחתור למפגש.

לפני שנים רבות שמעתי פרשנות שאינני יודע את מקורה המדויק על המנהג לפיו יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור, ואז שלוש פסיעות קדימה בשעה שחותמים את תפילת העמידה ואת הקדיש במשפט: "עושה שלום במרומיו…".

מי שמבקש שלום ופיוס חייב לדעת גם לסגת לאחור וגם לחתור למפגש.

איזה הוא גיבור?

השבוע הובא למנוחות גיבור מבצע צוק איתן, מפקד סיירת הצנחנים, רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו. יומיים לאחר מכן, התייצבו עשרות "גיבורים של ממש" בכיכר מול הקריה בתל אביב וברחבי הרשת המקוונת ואיימו על חייהם של שופטי בית הדין הצבאי ושל הרמטכ"ל. אוי לנו מגבורתם ועזות נפשם.

בפרשת השבוע מסופר כיצד יוסף בחר חמישה מאחיו על מנת להציג את המשפחה בפני פרעה:

"וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז ב)

מדרש בראשית רבה מציע כי המילה "ומקצה" מלמדת כי בחר את חמשת האחים מן הקצה של המשפחה, את חמשת האחים הפחות גיבורים. באופן מפתיע מציע המדרש כי בין חמשת האחים היו גם שמעון ולוי, שני האחים שטבחו באנשי שכם ואשר "תבעו" את כבודה של דינה בלשון התקיפה:

"הכזונה יעשה את אחותנו" (שם לד לא)

לשיטת המדרש לא הייתה באחים האלה גבורה. לשונם המתלהמת וידם הקלה על החרב לא ביטאו גבורה אלא את ההיפך ממנה. השבוע הזה הגבורה האמיתית נתגלתה בפסק דינה האמיץ של השופטת אל"מ מיה הלר. בכיכר מול הקריה התגלו רק שנאה ופחדנות.

איזו היא גיבורה?

למול שמעון ולוי, שאינם נכללים ברשימת הגיבורים, מצביע המדרש על הגיבורה הסודית של הפרשה – שרח בת אשר, נכדתו של יעקב ששמה נכלל ברשימת צאצאי יעקב היורדים מצרימה. בעלי המדרש והפרשנים שמו לב כי שמה נזכר גם ברשימת היוצאים ממצרים המופיעה בפרשת פנחס בחומש במדבר (במדבר כו מו). מכאן למד המדרש שסרח האריכה ימים מאות בשנים וזכתה גם להימנות לא רק על היורדים למצרים אלא גם על העולים ממנה.

על פי המדרש – סודותיהם של האבות, אמונתם והסימנים שניתנו לעתיד העם הופקדו בידיה של שרח, והיא גם זו שהצביעה בפני משה על המקום בו נטמן ארונו של יוסף.

דמותה של שרח בת אשר, כפי שנצבעה במדרש, היא אחת מאותן גחלים עמומות של עוצמה נשית הטמונות במסורת היהודית ובמדפיו של ארון הספרים שלנו. כמו שרח שחייתה מאות שנים, גם הגחלים הללו שרדו דורות של קריאה ופרשנות פטריארכליות. הדור שלנו הוא זה שזכה להפיח בהן רוח ולהדליק בהן מחדש את האש המחממת והמאירה.

במוצאי שבת ולמחרת היום נציין את תענית י' בטבת, שנקבעה לזכר ראשית המצור הבבלי על ירושלים בסוף ימי הבית הראשון. שנים אחדות לאחר השואה נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה.

לפני חודשים אחדים התייצבה פרופ' צביה ולדן, בתו של הנשיא פרס, וקראה את הקדיש לזכר אביה המנוח. ברוח הצעידה המסורתית לאחור בחתימת הקדיש היא השתמשה בנוסח הנוהג בקהילות היהדות הרפורמית וחתמה במלים: "…הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל".

קדמה לה באמירת הקדיש בפרהסיה רחלי פרנקל, שהתאבלה על בנה נפתלי ז"ל שנרצח על ידי מחבלים פחדנים שהגבורה מהם והלאה. את שתי תלמידות החכמים האלה הקדימה לפני מאה שנים הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה וראשת עליית הנוער. כך היא כתבה לידיד אשר התנדב לומר במקומה את הקדיש על אמה המנוחה:

אני יודעת היטב ומכירה מה שאתה אומר על המנהג היהודי שבדרך כלל קדיש נאמר על ידי בנים זכרים או על ידי גבר אחר (והמנהג היהודי יקר מאד וקדוש בעיני). ברם אינני יכולה לבקש ממך לומר קדיש בעד אמי. פירוש הקדיש בשבילי הוא שהקרוב שנשאר בחיים מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא ובאופן בולט לקבל על עצמו את היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו, וששושלת

הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו. אתה יכול לעשות כך לדורות של משפחתך. אני חייבת לעשות כך לדורות של משפחתי… לאמי היו שמונה בנות ואף לא בן אחד … כשאבי נפטר, לא הרשתה אמי לאחרים למלא את מקום בנותיה באמירת הקדיש ולכן אני בטוחה שאני מקיימת את רצונה כשאני מסרבת להצעתך.

הבו לנו גיבורות כשרח בת אשר, אל"מ מיה הלר, הנרייטה סאלד, רחלי פרנקל וצביה ולדן, קחו מאתנו את גיבורי "להב"ה" ו"לה פמליה" ושבתנו אכן תהיה שבת של שלום.

פרשת וישב: מחירה האיום של אלימות בתוך המשפחה

אלימות במשפחהפרשת וישב – שבמרכזה סיפור מכירתו של יוסף על ידי אחיו והורדתו למצרים – פותחת את העלילה המרכזית של עם ישראל בתורה: הירידה לגלות מצרים, השחרור nבית העבדים והמסע חזרה אל הארץ המובטחת. פרשת השבוע מלמדת על יוסף, החלוץ שהורד למצרים בעל כורחו, ו"הכין את הקרקע" לירידת המשפחה והשבט בהמשך הסיפור. הפטרת השבת מספר עמוס (אליה נתייחס בהמשך) מזכירה את היציאה ממצרים:

"וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי" (עמוס ב)

בכך מהווה הקריאה בתורה ובנביאים השבת הזו מעין קדימון לסיפור המכונן של עם ישראל, זה שעיצב את ברית הגורל שלנו (בלשונו של הרב סולוביצ'יק); זה שגם אמור לעצב את ברית הייעוד שלנו כחברה המקיימת את הציווי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

"לא תעמד על דם רעך"

שלושה מבני יעקב מככבים בפרשת השבוע: יוסף, יהודה וראובן. בשנים הראשונות ניתנים סימנים לא פשוטים בפרשה. על יחסו של יוסף לאחיו נאמר בפסוקה השני של הפרשה:

…"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בר' לז ב)

יהודה הוא זה אשר מציע לאחים למכור את יוסף לישמעאלים ומאוחר יותר חוטא גם כלפי תמר כלתו. בניגוד לשניהם מוצג ראובן כבעל המצפון, המציל את יוסף ממזימת האחים לרוצחו:

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (שם כא-כב)

תכניתו, כידוע, נכשלת. ברגע של חוסר תשומת לב או היפרדות מעל יתר האחים נמכר יוסף – וראובן מוצא את הבור ריק, כמתואר פסוקים אחדים לאחר מכן:

"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (שם כט-ל)

סיפורו של ראובן, המפסיד בפועל את הבכורה לאחיו יהודה ויוסף, הוא תזכורת לכך שלא די בקולו של המצפון, אם זה אינו יודע להיות רועם לפרקים. ראובן מעמיד עצמו כמשתף פעולה עם אחיו; הוא מציל מידם את יוסף, אך מתחזה כשותף להתנכלותם לו. מצפונו ואומץ לבו מביאים אותו לעמוד מול האחים, אך לא להתייצב מולם. כוונותיו טובות ואמורות להוביל לתוצאה הראויה, אבל חוסר נכונותו להתעמת, להוכיח, לעמוד על שלו, לגלות מנהיגות מובילה אותו אל הבור הריק.

מהלכו של ראובן אינו מהלך של פשרה. הוא נועד להביא את יוסף בשלום חזרה לבית אביו, אלא שהתורה מזכירה לנו כי לעתים גם שיתוף פעולה מדומה עם הרע והבלתי ראוי עלול להוביל לתוצאות קשות. מנהיג חייב לפעול בתבונה, בתחכום, בפרגמטיות ולעתים בערמומיות, אבל ללא יכולת להציב גבולות אדומים, ולדעת מתי גם שיתוף פעולה למראית עין – דינו כשיתוף פעולה. חברה שאינה יודעת למתוח קו אדום ושאינה מפנימה שישנם דברים שאתם לא מתפשרים – אנה היא באה?!?

עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק

הזכרנו כבר את הפטרת השבת הלקוחה מתוך נבואתו של עמוס. ההפטרה מזכירה אמנם את היציאה מארץ מצרים ואת החזרה לארץ, אותה נאלץ יוסף לעזוב, אך הסיבה המרכזית בגינה נבחרה ההפטרה של השבת הזו היא פסוקי הפתיחה המפורסמים:

"כֹּה אָמַר יי עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס ב ו)

מכל פשעיה של ממלכת ישראל, זו אשר נוסדה ושני מרכזים של עבודה זרה מפארים אותה (בית אל ודן), בוחר הנביא עמוס לדבר על האביונים, שאם לא די בעוניים, הרי הם נמכרים ומופקרים בעבור בצע כסף. שבוע שעבר פורסם דו"ח העוני. השבוע אושר תקציב המדינה. עניי ישראל רחוקים מלקבל את המענה הראוי למצוקתם. הדבר לא הפריע לנבחרי ציבור כאלה ואחרים למכור אותם בעבור "נעלים פוליטיות" שתקדמנה אותם במירוץ. על הדבר הזה בדיוק דבר הנביא; ומכיוון שהנבואה נסמכת לפרשת מכירת יוסף, הרי שהפקרתם המתמשכת של זקנים, ילדים וישראלים עם מוגבלויות משולה למכירתם ולהפקרתם של אחים.

"צדקה ממני"

דיברנו על ראובן ועל יוסף, ועתה ליהודה. פרשת "וישב" היא הראשונה המספרת את סיפורם המורכב של בית יהודה ובית יוסף, סיפור הנמשך לרוב אורכו של המקרא. שיאו של הפרק הראשון בעלילה יגיע עוד שבועיים, בפרשת "ויגש" בהתייצבותו של יהודה לפני אחיו הסמוי, נסיך מצרים. בפרשה שלנו, יהודה הוא זה המציע למכור את יוסף. בין סיפור המכירה לסיפור עלייתו של יוסף בבית פוטיפר ונפילתו השנייה אל הבור בבית האסורים, מופיע סיפורם של יהודה וכלתו תמר. לאחר שהיא מתאלמנת מבעלה, בנו הבכור של יהודה, אמור בנו השני – אונן – ליבמה. אונן אינו מעוניין להקים את שם אחיו ומשחת זרעו ארצה, כמאמר התורה. לאחר שמת בחטאו, מסרב יהודה לתת לתמר את בנו השלישי ער ומותיר אותה שנים ארוכות בעגינותה. תמר מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. כאשר דבר ההיריון מתגלה דורש יהודה לשרפה באש. ברגע האחרון מתגלה תמר בפני יהודה בדמותה ומוכיחה אותו. בדרך המטרימה את התייצבותו לפני אחיו יוסף, יהודה נוטל אחריות ומכיר בחטאו.

על פניו נועד סיפור זה להכין אותנו ל"התבגרותו" של יהודה, להתפתחותו לכדי מנהיג האחים הלוקח אחריות על העבר ודואג לעתידה של המשפחה. לנו, קוראי המקרא הנוכחיים, מותר גם לשים לרגע את דמותו של יהודה ולהכתיר את תמר כגיבורת הסיפור. מראשית הסיפור ועד אחריתו – תמר היא קורבן לאלימות; ממוסדת ושאינה ממוסדת; זו הנעשית בשם החוק והנורמה, וזו הנעשית בשם ראייתה כהפקר. באופן אבסורדי, עיקר האלימות מופנית אליה דווקא כשהיא כלתו האלמנה של יהודה ולא כשהיא מתחפשת לזונה.

פרשת וישב ראויה להיקרא כפרשה המזכירה את מחירה האיום של אלימות בתוך המשפחה. אלימות האחים כלפי יוסף; אלימותו של יהודה כלפי תמר. בנס, ולא פחות מכך, בתושיית הגיבורים – לא הסתיימו פרקי האלימות הללו במוות. לא זה היה גורלן של שתי הנשים שנרצחו השבוע בצפונה של הארץ.

בסופה של מגילת רות מופיעה פירוט השושלת של פרץ – אחד משני הבנים שילדה תמר ליהודה. שושלת זו מחברת את יהודה, את בועז בעלה של רות המואביה ואת דוד המלך. באופן מעניין תיאור השושלת פותח בפרץ ולא באביו יהודה, ואולי ניתן לדרוש זאת כמעין ביקורת סמויה על יהודה. כאשר שמו של זה נזכר במגילה, בברכת אנשי בית לחם לבועז, לא נפקד גם שמה של תמר.

וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יי לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת (רות ד יב)

מסתבר שלא רק אנחנו יודעים להעניק לתמר את תואר גיבורת הסיפור. היו בין קדמוננו שהטיבו לראות את הדבר לפנינו.

 

שבת שלום וחג אורים שמח