הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת האזינו: מפת הדרכים של משה

מאת Jean-Luc Ourlin - originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

מאת Jean-Luc Ourlin – originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

בוב דילן זכה בפרס נובל, ועiלם הספרות כמרקחה; האם שירה פזמונאית למחצה ופופולארית ראויה להיחשב ספרות גבוהה? לפרשת השבוע שלנו – האזינו – ובעקבותיה למסורת היהודית תשובה חיובית נחרצת. עוד בפרשה הקודמת, פרשת וילך, נאמר על שירת האזינו:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים לא כד, כח)

השירה מוצגת על ידי משה כתמצית התורה ולקחיה וכעין "מפת דרכים" מקוצרת ומתומצת הצריכה ללוות את העם בכל עלילותיו ומסעותיו בעתיד. במובנים רבים שירת האזינו היא אקורד הסיום של התורה (שלאחריה רק דברי הפרידה ופרשת מותו של משה). נדודי בני ישראל במדבר החלו בשירת הים, שנאמרה מיד לאחר חצית הים והיא נחתמת בשירת האזינו, רגע לפני הכניסה לארץ.

לא בכדי תיארו חז"ל את השירה במילים הבאות:

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא" (מדרש ספרי לחומש דברים, פ' האזינו מ"ג)

פעמים רבות מתואר העם היהודי כעם של ספר וכעם של סיפור המסופר ללא הפסקה. הוגים ויוצרים רבים השתמשו בביטוי: "הסיפור היהודי". פרשת האזינו מזכירה לנו שלא פחות משהעם היהודי הוא עם של סיפור הוא גם עם של שירה; עם ששר את עברו ואת עתידו. הפסוקים המוכרים ביותר, פרקי המדרש והאגדה המפורסמים ביותר, ומקטעי התפילה ששגורים כמעט בכל פה דובר עברית הם אלו שזכו ללחן ולמצב, אלו שנכתבו מלכתחילה או הפכו בזכות המוזיקה לשירה.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מהפכת ההתחדשות היהודית. בתי המדרש הפלורליסטים, הקהילות השוויוניות, טקסי מעגל החיים היצירתיים – כל אלה ביטויים טובים של אותה מהפכה; אבל הביטוי מובהק ביותר הוא מהפכת הניגון והשירה, שמחזירה יוצרים רבים כל כך אל ארון הספרים היהודי למסע של פרשנות מחדשת ויוצרת.

כל מי זכה להנחות תפילה או טקס יודע כיצד אולם דומם של אנשים המתקשים עם שפת התפילה וחשים כלפיה זרות וניכור, משנים לחלוטין את טעמם כאשר מדובר בשירה. לא בכדי הצביעה נעמי שמר על השירה בציבור כתחליף הישראלי החילוני לתפילה בציבור. אם ישנו רגע שבו הקהל הישראלי משיל מעליו לרגע את הציניות – זה הרגע שבו מתחילה השירה.

אם הדבר היה תלוי בי חלק גדול מהחינוך של ילדינו גם בהקשר של זהותם היהודית וגם בהקשר של זהותם הישראלית האזרחית היה נעשה באמצעות שירה (על מקומו של הריקוד נכתוב עו שבוע לקראת שמחת תורה).

כי הוא חייכם

לאחר חתימת השירה מזהיר משה את העם: "כִּי לֹא דָבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם…." (דברים לב מז). ימים אחדים אחרי יום הכיפורים גדוש התפילות, הדברים, השירה והשיחה, טוב לחשוב על האזהרה הזו של משה. קל להפוך את החגים, את מנהגיהם ואת המלים הרבות העוטפות אותם לדבר מהנה וחוויתי, אך תלוש ממרוצת החיים שלנו ומן הדרך בה אנו מנהלים אותם. האתגר במציב משה בפרשה הוא לראות כיצד הדברים ממלאים את חיינו ומשפיעים עליהם, וכיצד החגים או כל מחווה אחרת של חיבור למסורת היהודי ולזיכרון היהודי לא נשארים כדבר "ריק" שאין בו כדי למלא את מצברי הנפש לימות החולין.

הצד השני של המטבע הוא ש"הדבר" אינו יכול להיות מנותק מחיינו. מנהגים, מקראות, מחוות רוח שרחוקים מן החיים שלנו מרחק רב, לא יוכלו למלא את החיים האלה בתוכן למרות יופיים וקסמם. חיי הרוח שלנו חייבים להשרות את רוחם על חיי היום יום ובאותה נשימה עליהם לינוק מהם רלוונטיות והתאמה.

הוא והושע בן נון

בפרשות הקודמות, עוד מחתימת חומש במדבר, עמדנו על אחריותו של משה כלפי הם הגלומה בבקשה שאלוהים ימנה עוד בחייו את היורש ויסמן אותו. ב]רשה הקודמת, פרשת וילך, חוזר משה על הקדשתו של יהושע למשימה, ורק לאחר הוא עושה כן מוזמן יהושע אל אוהל מועד. בפרשה שלנו, האחת לפני הפרידה ממשה, עושה המנהיג הנפרד צעד נוסף. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". (דברים לב מד) – שירת הפרידה של משה הופכת להיות שירה משותפת שלו ושל יורשו.

משה אינו מסתפק בהצבעה על היורש ובהקדשתו אלא משתף אותו במעשה ההנהגה עוד טרם הפרידה. המדרש מציע שעוד בחייו נקט משה מהלכים המדגישים את כבודו של יהושע,  כדוגמת העמדת מתורגמן לדבריו – משל היה הוא המנהיג (מדרש ספרי פרשה שה). מנגד מציע המדרש שהתורה מכנה את יהושע בפרשה בשמו המקורי "הושע בן נון" כדי להעיד על הצניעות והכבוד בה נהג יהושע בפני משה גם לאחר שהוכתר כיורש והחל בהנהגת העם במקביל. לכך כיוון התלמוד ככה"נ כשקבע: "אדם מתקנא בכל – חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרים קה ע"ב).

גדולתו של מנהיג נמדדת בראש וראשונה ביכולתו להעמיד לעצמו ממשיכי דרך שימשיכו את מפעלו. זו הייתה אחת מגדולותיו של משה, שפרשת מותו תחתום את התורה בעוד דפים אחדים.


השארת תגובה

פרשת "וילך": את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק

שירת האזינו

רגע לפני חתימתה של התורה, בפרשה האחת לפני האחרונה, מוצגת שירת "האזינו" הגדולה. עוד בחלקה האחרון של הפרשה הקודמת, פרשת "וילך" מוצגת השירה הזו כמעין קוד גנטי של העם וקורותיו וכמעין קפסולת זיכרון, לקח ומוסר, שהעם יישא עמו בכל הנתיבות והמהלכים.

יחד עם שירת הים שבפרשת "בשלח", מהווה שירת "האזינו" תזכורת לכוחה של השירה ושל המלים הנושאות עמן קצב פנימי ומשקל.

את קורותיו של העם היהודי ושל תורתו הדתית ניתן לשקף באמצעות סיפורו של החוק היהודי וההלכה. אבל עוד יותר מכך ניתן לעשות זאת באמצעות ההתחקות אחרי השירה העברית והיהודית, שבתוכה לשון התפילה, הפיוט והזמר.

גם בדורות האחרונים עוצרת השירה את סיפורו של העם היהודי ואת סיפרה של התרבות היהודית והישראלית. לא בכדי יש לנו משורר לאומי, ולא סופר, ולא בכדי הפכה השירה יחד למדורת השבט של התרבות הישראלית הצעירה.

בשנים האחרונות זוהי פעם נוספת השירה שמשקפת ומובילה תהליכי עומק תרבותיים בחברה הישראלית – אם בזירת ההתחדשות היהודית, במגע מחודש עם תרבות הפיוט והניגון, ואם בצמיחתם של קולות חדשים בשיח הישראלי, חלקם מתריסים ונוקבים, חלקם מתרפקים.

ברוחה של שירת "האזינו" – פרקי השירה הללו הם העדות להמשך המסע היהודי-עברי-ישראלי.

שאל אביך ויגדך זקניך ואמר לך

באחד מבתי השירה מופיע הפסוק: "שאל אביך ויגדך, זקנך ויאמר לך". בדיון על המקור ההלכתי למצוות שלא פורטו בתורה כדוגמת הדלקת נר שבת או נרות חנוכה הציגו החכמים שתי אפשרויות. ההוראה: "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין שמאל" ולצדה הפסוק מפרשת השבוע: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך".

בכל תרבות דתית ישנו מתח בין תודעה של סמכות לבין תודעה של העברת מסורת. המתח הזה ליווה גם את העולם היהודי, וביתר שאת בדורות האחרונים, כתוצאה מההדגשה של האוטונומיה של היחיד וזכותו לעצב את אורחות חייו. הוויתור על מודל של סמכות ושל הלכה מחייבת אינו מותיר את התרבות הדתית והלאומית ללא מקור השראה.

הדיאלוג הבין דורי, הזיקה למסורת, הרצון להעניק מקום בהווה לתובנות הדורות הקודמים ולהעביר אותן הלאה לדורות הבאים, הוא מקור איתן ליצירת זהות ולטיפוח מסד ערכי. ייתכן שהדברים מחייבים מאמץ משמעותי יותר מאשר במודל הסמכות, אבל הוא המתאים לרוח המנשבת כבר למעלה ממאתיים שנים בעם היהודי.

הסטת מרכז הכובד מ"לא תסור מכל הדבר" ל"שאלת אביך ויגדך" הוא אחד מהמהלכים המשמעותיים שחוללה היהדות הרפורמית ביהדות זמננו.

שנמשיך לכתוב בתים נוספים בשיר היהודי-ישראלי ושנמשיך לשאול ולהאזין.

שבת שלום, גמר טוב וחג שמח.