הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "ויצא": כוחו של ה"איש התם, יושב האהלים"

0פרשת השבוע,"ויצא", מקפלת בתוכה את סיפורן של עשרים ואחת השנים ששהה יעקב מחוץ לארץ ישראל, לאחר שברח לחרן מאימתו של האח עשו. האדמו"ר מגור, בעל פירוש "שפת אמת" על התורה, הציע שהפרשה הזו היא הכנה לשהותם של בני ישראל בגולה, מחוץ לארץ המובטחת; מעין הכוונה למאמץ לשמר את האמונה והזהות היהודית גם מחוץ לגבולותיה של הארץ.

את הדברים על הפרשה אני רושם השנה מחוץ לגבולות הארץ במסע נוסף בין קהילות רפורמיות בארה"ב. בכל אחד מהמפגשים נשמעים קולות אמיצים המדברים על האתגרים הגדולים עמן מתמודדת יהדות התפוצות, ובמיוחד זו הליברלית. באותה נשימה, כל אחד מהמפגשים האלה מותיר אותי תחת הרושם העז של המאמץ לטפח ולשמר זהות יהודית חיה ותוססת, לא מתוך הכרח אלא מתוך בחירה חוזרת ונשנית. למרות כל האתגרים מדובר בקהילות משמעותיות, יצירתיות, ערכיות ומעורבות המשרתות כל אחת קהל של אלפים רבים.

במסגרת הסיור ביקרתי בקהילת "כנסת ישראל" בפילדלפיה. על הקיר תלויה בגאון התמונה מהיום בו אלברט איינשטיין, שהתיישב באוניברסיטת פרינסטון הסמוכה, הצטרף כחבר לקהילה. עד למלחמת עולם השנייה הייתה הקהילה הזו מן הקולות המובילים של המחנה הלא ציוני ביהדות ארה"ב. היום מוצב דגל ישראל על הבמה בבית הכנסת. ארגז החול בגן הילדים מעוצב בצורת המפה של ארץ ישראל ובמרכז הלובי, תערוכה על ערכי הקהילה. במרכזה מיצג עליו כתוב בעברית "מדינת ישראל" ומיצג נוסף עליו שכותרתו: "יהדות מתקדמת".

רב הקהילה אינו מסתיר את עברה האידאולוגי של הקהילה. זהו חלק מהמסע שעברה ב-170(!) שנות קיומה. כפי שמלמדת הפרשה, לכל תחנה במסע הארוך יש חשיבות ומשמעות. טוב שהמסע של הקהילה הזו ורבות אחרת התנהל בכיוון הזה של חזרה אל הארץ המובטחת. זו האחריות שלהם אבל גם שלנו לדאוג שכיוון המסע לא יתהפך.

כל האנשים שפגשתי שאלו מתי מדינת ישראל תשכיל גם היא לעשות את המסע שלה לעבר הכרה ברעיון "שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי". מתי בתערוכה על ערכי מדינת ישראל יוצבו במרכז מיצגים שכותרתם סובלנות דתית, רב גוניות וכבוד הדדי.

מלאכים עולים ויורדים

רש"י בפירושו לפרשה, שואל מדוע בתיאור חלום יעקב בסוף פרק כ"ח מצוין שהמלאכים עולים בסולם ורק לאחר מכן יורדים. כידוע מקום מושבם של המלאכים בשמיים – ועל כן ראוי היה לציין שראשית יירדו בסולם, ורק לאחר מכן עלו בחזרה. בהתבסס על דברי מדרש בראשית רבה, מפרש רש"י שראשית עזבו את יעקב מלאכי ארץ ישראל שליוו אותו בשבתו בארץ, ואז ירדו המלאכים שליוו אותו במסע לחרן ובהיותו מחוץ לארץ המובטחת. החיים היהודיים בארץ שונים בהרבה מובנים מהחיים היהודיים בתפוצות. לאלו יש את ה"מלאכים" השומרים שלהם ולאלו "מלאכים" אחרים; אולם המדרש מספר שגם כאן וגם שם ליוו את יעקב מלאכים במאמץ להמשיך את המסע האישי והמשפחתי – המסע היהודי.

כשם שיעקב ידע להימצא כל חייו במסע, בארץ ומחוצה לה, גם אנחנו צריכים להימצא במסע להכרת ה"מלאכים" של יהדות התפוצות, ממש כשם שאנו מצפים שהם יכירו את "מלאכינו". מי יודע, אולי כשם שיעקב חזר לארץ המובטחת עם משפחה גדולה ורכוש רב (ואפילו עם השם "ישראל", כפי שנקרא בפרשה הבאה), גם המסע הישראלי אל עבר יהדות תפוצות על כל גווניה יביא לנו רכוש גדול של רוח ושאר רוח.

בית אל

הפרשה מספרת כי יעקב אבינו חלם את חלומו לפני היציאה מן הארץ בעיר "לוז". לאחר החלום קרא למקום בשם "בית אל":

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית טז-יט)

במסורת המדרשית והפרשנית היו רבים שהציעו שהמקום עליו מדברת התורה הוא בעצם הר המוריה, מקום העקידה, הזוכה כאן לכינוי נוסף "בית אל". במידה רבה מסורת זו מהווה תגובה למסורת המקראית המאוחרת המתארת כיצד הפכה בית אל, בימי ממלכת ישראל, למקום של עבודה זרה, ולאחד מן האתרים בהם בנה ירבעם, מלך ישראל, מרכזי פולחן כתחליף לירושלים. חלק מחוקרי המקרא מציעים כי יש כאן אכן עדות קדומה לנרטיבים הראשוניים של שבטי ישראל. אלו קידשו את ירושלים כמרכז הפולחני ואלו את בית אל; ממש כשם שהשומרנים קידשו את הר גריזים (וגם למסורתם יש הד בולט בתורה).

ספרי הנביאים, ששיקפו את "מסורת ירושלים", האדירו את שמה, תוך "השחרת פניה" של בית אל. בתורה היא מוצגת כ"שער השמיים", מאוחר יותר כמרכז של עבודה זרה.

השינוי התדמיתי הזה, של בית אל בין סיפורי יעקב בתורה לתיאוריו של ספר מלכים, מעניק לנו לקח חשוב על מושגים של קדושת המקום. המסורת היהודית לא היססה להגדיר מקומות ואתרים כקדושים וכבעלי מעמד מיוחד; אבל יותר מכך היא טרחה להזכיר שקדושתם תלויה בנעשה בהם ובדרך בה הם מנוהלים. אין קדושה ללא תנאי ואין קדושה שעומדת לה לכשעצמה. כשבמקום קדוש עושים דברים לא קדושים – ניטל מעמדו המיוחד של המקום. כשבשמו של מקום קדוש מבקשים להכשיר מעשים שהקדושה מהם והלאה – הופך "שער השמיים" למקום עבודה זרה.

איזהו הגיבור? הכובש את יצרו

פרשת ויצא עמוסה בפרטים על חיי יעקב ומשפחתו: המסע לחרן, המפגש עם רחל, מעשה המרמה של לבן בהשיאו את לאה ליעקב, הקמת המשפחה, עשרים ואחת שנות העבודה אצל לבן ופרשת קביעת שכרו בגין עבודה זו, המתח בין האחיות, בריחת יעקב מלבן בחזרה לארץ וברית "אי הלוחמה" שכרתו. בכל הצמתים הללו מזדקרת דמותו המורכבת של יעקב, כאיש שיש בו בעת ובעונה אחת עוצמה גדולה (פיזית ונפשית) ויראה.

אם בפרשה הקודמת הצטיירה דמותו של יעקב כחלש, פאסיבי ומובל, הרי שהפרשה הנוכחית מטיבה להציג אותו כאדם בעל עוצמה. סיפור המפגש עם רחל ליד הבאר וכיצד הסיט יעקב את האבן מעל פיה – משימה לה נדרש כוחם של מספר רועים יחד – מגלה לנו כי ה"איש התם, יושב האהלים", זה אשר נס מפני אחיו עשו, היה אדם בעל כוח רב. תיאור עשרים ואחת שנות עבודתו בבית לבן, מוסיף על כוחו גם חריצות גדולה ונחישות. עובדות אלו מעידות על אחד מקווי האופי העמוקים של יעקב: עוצמה שקטה, וכוח שבעלו יודע לרסנו מחד ולהפעילו מאידך בעת הצורך.

בכך נחשף עוד קו אופי המבדיל בין עשו ויעקב, שיכול לסייע בהבנה מדוע בוחרת התורה להמשיך את סיפורו של עם ישראל עם יעקב, למרות שפגמיו מוצגים במלוא עוצמתם גם בפרשה שלפנינו. שניהם בעלי כוח ועוצמה. כוחו של עשו – מתפרץ ואימפולסיבי. יעקב – שולט בכוחו, ולא שוכח גם את גבולות הכוח.


השארת תגובה

פרשת "ניצבים": לכולם חלק, לכולם מניה

עובד זרלהתייצב וללכת וחוזר חלילה

בשבת האחרונה של השנה אנחנו קוראים את פרשת "ניצבים". בחלק מן השנים קוראים את הפרשה יחד עם הבאה אחריה: פרשת "וילך". השנה ניצבת כל פרשה בפני עצמה. "ניצבים" בשבת שלפני ראש השנה; "וילך" – בשבת הראשונה של השנה החדשה.

הצירוף הזה של "ניצבים" ו"וילך" מתמצת במידה רבה את המסר של הימים המיוחדים של התפר בין שנה אחת לשנייה, ימים של חשבון נפש ושל התחלות חדשות. "ניצבים" – כי חשוב גם לדעת מתי לעצור, להתייצב, להפנות מבט לאחור, להעריך מחדש את הדרך, לחשב מסלול. "וילך" – כי מי שרק מתייצב במקום, נסוג למעשה לאחור. כי העולם ממשיך ללכת גם כאשר אתה מחליט להתייצב, כי יציבות עלולה גם להפוך לקיפאון.

פגשתי השבוע תלמידי תיכון לשיחה לקראת ראש השנה. הם העדיפו לדבר על המחלוקת בין הזרמים. לא מעטים חזרו על הטענה המוכרת שרק בזכות אי השינוי של המסורת היהדות הצליחה לשרוד. אני התאמצתי לשכנע שסוד הישרדותו של העם היהודי וסוד הישרדותה של היהדות טמון ב"וילך" לא פחות מאשר ב"ניצבים" ושאנחנו צריכים את שתי הפרשות זו לצד זו וחזור חלילה.

חוטבי העצים של אז ושל היום

פרשת ניצבים נפתחת בדבריו של משה:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיך" (דברים כט ט-י).

בעלי המדרש והפרשנים התקשו להבין את המלים "מחוטב עציך ועד שואב מימך". בהנחה שמקצועות אלו מסמלים את הפועלים קשי היום, נכון היה שהתורה תתאר את ההתכנסות הקולקטיבית כמשתרעת מהעשירים והנשיאים ועד לחוטבי העצים ושואבי המים. הפרשן ספורנו (איטליה, מאות טו-טז) הציע שהתורה מבקשת להדגיש כי במעמד הזה צריכים להשתתף כולם – מראשון חוטבי העצים ועד לאחרון שואבי המים.

לא מדובר במחווה סמלית או במתן זכות נוכחות לשם יציאה כדי חובה. לכולם חלק, לכולם מניה. כשם שכל הנשיאים מוזמנים, כך גם כל אלה שחוטבים את העצים ושואבים את המים.

רש"י והרמב"ן בעקבות מדרש "תנחומא" הולכים אף רחוק יותר. לשיטתם הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים" רומז על אלו מעמי כנען שהצטרפו לעם ישראל בימיהם של משה ויהושע. בברית הישראלית שמשה מדבר בה, רגע לפני הכניסה לארץ, נכללים גם אלה שלא ניצבו בברית המקורית בסיני, אלא שבחרו להצטרף, ואפילו אלו שנכנסו במרמה (כמו הגבעונים בימיו של יהושע).

בברית המחודשת והמתמשכת כולם נכללים.

לכל אורך שנות קיומה היו לחברה הישראלית חוטבי עצים ושואבי מים. גם היום. אנחנו רואים אותם ברחובות בסרבלי העיריות מנקים את הרחוב, או מציצים מאחורי חלון המטבח באחד מבתי הקפה של הרשתות האהובות עלינו. הם מחליפים את המצעים כשאנו יוצאים לחופשה עם הילדים בסוף הקיץ וממלאים את קערות המזון העולות על גדותיהן בחדרי האוכל המפנקים. האם אנחנו מוכנים להאזין לקול העולה מהפרשה ולחשוב עליהם גם כחלק מהברית הישראלית ההולכת ונרקמת כאן בארץ המובטחת?!?

לא בשמים היא

בהמשך הפרשה אומר משה לבני העם המתכנסים לנאום הפרידה:

"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל יא-יד).

לפני שנים שמעתי את חברי חיים בן יעקב משליך את הפסוקים למציאות הישראלית. כמה פעמים אנו שומעים שלמסורת היהודית יש חשיבות מעבר לים, בתפוצות, אבל כאן במדינת ישראל אין בה באמת צורך בעבור האדם הלא אורתודוכסי?!? מנגד, כמה פעמים נתקלנו בגישה הזו שרואה במסורת, בתורה, בטקסט היהודי ובטקס היהודי כמשהו הנמצא למעלה בשמיים או על ראש ההר, ורק ליחידי סגולה היכולת והרשות לגעת בהם

?!? בפינו ובלבבנו לעשותו, או בלשונה הנפלאה של לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב".

לא בשמיים ולא מעבר לים, לא רק אצל אחינו ואחיותינו האורתודוכסים, ולא רק אצל אלו שטוענים שרק הם יכולים "לעלות לשמיים". לא בשמיים היא. אצלנו, בבית, סביב השולחן המשפחתי, בארון הספרים בסלון שלנו, בכיתה של הילדים שלנו, בבתי הכנסת שלנו, שבהם אנו לא בגדר אורחים אלא בעלי ובעלות הבית.

שבת שלום ושנה טובה!