הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "ויקרא" ושבת "זכור": להיטען ולהמשיך לתקן

חנה סנש - 480 ויקיפדיה

חנה סנש. ללכת אחרי הקול הקורא

פרשת השבוע "ויקרא"' מכניסה אותנו אל מסע הקריאה והלימוד השנתי בחומש השלישי, המכונה על ידי חז"ל "תורת כוהנים", ובלועזית – ספרם של הלוויים. שני השמות מעידים על כך שבמרכז הספר – מעמדם ועבודתם המיוחדת של המשרתים בקודש: הכהנים והלוויים. דיני הקורבנות, עבודת המשכן, ענייני טומאה וטהרה ועוד.

אחרי אלפיים שנים בהם הצליחה היהדות לחדש את פניה ולשמור על חיוניותה גם ללא המערכות הרעיוניות והמעשיות הללו – הקריאה בפרשות החומש מציבה לא אחת אתגר רעיוני ופרשני. קל יותר למצוא השראה בסיפוריהם של חומש בראשית וחומש שמות, ובפרשות המציגות מערכת של דינים ומשפטים הנוגעים בעיקר לבניינה ולתיקונה של החברה. עם זאת, מי שמאמין שעבודת הקורבנות והמשכן שיקפה גם היא צרכים, אמונות, פחדים ותקוות של האדם היחיד ושל הקהילה, יכול למצוא גם בין אין ספור הפרטים בפרשת ויקרא ואחיותיה, רעיונות ועקרונות שתקפים גם היום.

השנה הזו, הקריאה מפרשת "ויקרא" לא ניצבת לבדה. שבוע לפני פורים, אנחנו מציינים השבת הזו גם את שבת "זכור" – השנייה מבין ארבע הפרשות / השבתות המיוחדות באזור חודש אדר. לאחר הקריאה בפרשת ויקרא בבוקר שבת, נוסיף את הפסוקים המוכרים מחומש דברים העוסקים בזכר עמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָים.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יי אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה)

גם הקריאה הזו מחברת בין לקח חשוב לדורות לבין אתגר ערכי ומוסרי לא פשוט, המזמן לנו מעשה פרשני ויצירתי.

על הקול הקורא

הפרשה והחומש נפתחים בפסוק: "ויקרא אל משה, וידבר יי אליו מאהל מועד לאמר:" (ויקרא א א). מדוע לא פותחת פרשה רק במלים: "וידבר יי אליו מאהל מועד…" ונדרשת גם לעניין הקול הקורא?

חלק מהפרשנים מציעים שמכיוון שחומש שמות הסתיים בכך שמשעה שכבוד יי מילא את המשכן לא יכול היה משה להיכנס אליו, נצרכה התורה לציין שמשה נקרא מחדש אל האוהל. את הרעיון הזה של הקריאה המחודשת ניתן אולי להבין באופן רחב יותר כרומז על הצורך של האדם בחידוש מתמיד של הקול הקורא אותו לעשייה, למאמץ, לשליחות.

במציאות הסיזיפית משהו של אלו המבקשים לשנות את המציאות ולתקנה, היכולת להיזכר בקריאה, להשמיע אותה לאוזני עצמך ושותפיך פעם נוספת, להיטען ממנה מחדש – כל אלה הם תנאי להמשך הדרך.

על ההכרה במחירו של הקול

בסוף שנת 1942 בקיסריה כותבת חנה סנש את המלים הבאות:

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל.

אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים
סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר
וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

כללי המסורה הקובעים, בין השאר, את אופן כתיבתה של מגילת התורה מלמדים כי האות א' שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת בגודל קטן יותר מאשר יתר האותיות של המילה. אחרי שדיברנו על הצורך בחידושו של הקול הקורא, וברוח דבריה של חנה סנש, ניתן אולי לפרש את ה-א' הקטנה כרומזת על המחירים שאנחנו משלמים בהכרח כשאנחנו נשמעים לקול הקורא והולכים אחריו או לאורו.

גם ההכרה במחיר וההתייחסות אליו הן מהתנאים המאפשרים לאדם ללכת אחרי ייעודו.

מעילה כלפי שמים ומעילה כלפי אדם

כבר בפסוק השני של החומש מתברר אחד מענייניו המרכזיים: "אדם כי יקריב מכם קרבן ל-יי'…". מדרש ויקרא רבה, ובעקבותיו רש"י, מעלה את השאלה מדוע נזכרת כאן המילה אדם. כך מצטט רש"י את המדרש:

"אדם – למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא קריבו מן הגזל"

לקראת סופה של הפרשה מדובר על קורבן האשם שיש להביא במקרה ואדם מעל בשגגה בחפץ, נכס, מתנה שהוקדשו לעבודת המשכן. פסוקים אחדים לאחר מכן מדברת התורה על קרבן האשם שיש להביא במקרה נוסף:

"נפש כי תחטא ומעלה על ב-יי, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכחש בה ושבע על השקר…" (ויקרא ה כא-כב)

אם כבר הוזכרה המעילה בדברים שהוקדשו ל-יי, מדוע להזכיר גם כאן מעילה בקודש? לשיטת הפרשנים התשובה ברורה. חטאי ההונאה, השקר והגזל שבין אדם לחברו, הן מעילה לא פחותה ב-יי מאשר שליחת יד במה שהוקדש לעבודתו.

פעמים רבות מדי גס לבם של המתיימרים לדבר בשמו אלוהים במה שבין אדם לחברו. במציאות הישראלית המעוותת של ענייני הקודש, האמונה והדת, פעמים לא מעטות מתרחש דבר חמור בהרבה. הקדשת דברים ל-יי' נעשית תוך מעילת מעל בין אדם לחברו.

את מה נזכור בשבת "זכור"?

לא בכדי הציבו עורכי הסידור שלנו "העבודה שבלב" את הפסוקים שנקרא בשבת "זכור" בפתח סדר התפילה לליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גודל אסונו של העם היהודי לפני 75 שנים מלמד שישנם בני עמלק בעולם גם בדורותינו. הוא גם מחייב אותנו שלא להפוך כל אויב לעמלק.

כבר התורה רומזת על כך כשהיא אומרת שיש למחות את זכר עמלק לאחר ש-יי יניח לנו מכל אויבינו, ומכאן שלא כל אויב הוא עמלק. יתירה מכך, אם היה כל אויב בגדר עמלק שאין לו מחילה, עם מי נממש את חזונם של הנביאים:

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ד)

ומה עוד ראוי שנזכור בשבת "זכור"? גם את מה שמספרת לנו התורה:

"ויזנב בך את הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע…" (דברים כה)

עם שמותיר נחשלים מאחור ולא אוסף אותם ללבו של המחנה הוא עם עייף ויגע. גם זה דבר הראוי להיזכר.

 

 


על ייאוש ותקווה בפרשת השבוע

השבת הקרובה היא אחת מן הפעמים הבודדות במהלך השנה בהן אנו מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה. הסיבה לכך היא החיבור (המתרחש אחת למספר שנים) בין יום השבת, ראש חודש ניסן, והשבת האחרונה בסדרה של ארבע השבתות סביב חודש אדר, בה מנוצלת קריאת התורה למתן תזכורת על עניינים שונים הקשורים בחודש, בחג הפורים ובחג הפסח (שבת שקלים, שבת זכור, שבת פרה והשבת שלנו – שבת החודש).

בספר התורה הראשון תיקרא פרשת השבוע "ויקרא" הראשונה מבין פרשות החומש השלישי. בשני – תיקרא הפרשה המיוחדת לראשי חודשים; ובספר השלישי תיקרא הקריאה המיוחדת לשבת החדש, מתוך ספר שמות. קריאה זו פותחת בדברי אלהים למשה ואהרון לקבוע את חודש ניסן כראש החודשים ובהוראות הניתנות לעם לקראת היציאה ממצרים. בפסוקים הנקראים גם מופיע הציווי לחוג את חג הפסח לדורות.

החיבור בין פרשת ויקרא לענייניו של חודש ניסן מעמיד את השבת הקרובה, בין השאר, בסימנה של סוגיית המנהיגות והאחריות האישית והקהילתית לטעויות. אחת מן העניינים המרכזיים המפורטים בפרשת ויקרא הוא דיני קרבן החטאת, המוקרב בגין עבירות שנעשו בשגגה. התורה אינה מסתפקת בקביעת דין כללי לעניין זה, אלא טורחת לפרט ארבעה תרחישים: שגגה של הכהן; שגגה של הציבור כולו; שגגה של הנשיא ושגגה של היחיד. אחת הדרכים להבין פירוט זה הוא הרצון לעקור את המחשבה כאילו ישנו בעל משרה או ציבור כל שהוא, רמים ככל שיהיו ובעלי משרה משמעותית ככל שיהיו, שפטורים וחסינים מפני הטעות ומפני הצורך לטול עליה אחריות. בהקשר זה מעניין לציין שהחוק הישראלי בניגוד אולי לדין התורני (בדומה לחוקי הנזיקין של מדינות רבות) פוטר את רשויות השלטון ואת שליחיהן מאחריות נזיקית בגין רשלנות.

אחד העניינים שמשכו את תשומת לבם של הפרשנים במרוצת הדורות היה העובדה שביחס לכהנים, לציבור בכללותו וליחיד – נקטה התורה בלשון של אפשרות ותנאי: "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", ואם נפש אחת תחטא…" (ויקרא פרק ד). לעומת זאת בעניינו של הנשיא נקטה התורה בלשון של קביעה: "אשר נשיא יחטא…". הבדל זה הוביל פרשנים רבים כדוגמת רבנו בחיי (ספרד, המאה ה-13), חזקוני (צרפת המאה ה-13), ספורנו (איטליה, המאה ה-16) והנצי"ב מוולוזין (פולין, המאה ה-19) להציע שבעלי שררת השלטון, בהכרח עתידים לשגות ומוטלת עליהם חובה אימננטית להכיר בטעויותיהם ולטול עליהן אחריות. כך תיאר את העניין הספורנו בדבריו הקצרים:

"ועל עוול המלך אמר "אשר נשיא יחטא", כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו: "וישמן ישורון ויבעט"  (דברים לב, טו)".

שנים רבות קודם לפירושים אלו העניק רבן יוחנן בן זכאי, משקמה של היהדות לאחר החורבן השני, פירוש סמוך וקולע לביטוי "אשר נשיא יחטא": "אמר רבי יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו" (בבלי, הוריות י ע"ב).

בצדה של פרשת ויקרא גם לפרשות ראש החודש ושבת החודש נגיעה לעניינה של המנהיגות. במסכת ראש השנה במשנה נמצא הד לקביעה שא' בניסן הוא ראש השנה המקורי של עם ישראל. לאחר שהבכורה הועברה לא' בתשרי, נותר יום זה כראש השנה למלכים ולרגלים. על יסוד הקביעה הזו עוגן בחוק הישראלי מעמדו של ראש חודש ניסן כיום הזיכרון הממלכתי לנשיאי ישראל וראשי ממשלתה. ביום הזה כדאי אולי להזכיר את דברי התורה על שהיה ראש וראשון למנהיגי ישראל: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). לא פחות חשובה ונוקבת היא נבואתו של הנביא יחזקאל בחתימת ההפטרה המיוחדת לשבת החודש. לאחר הדיון בתפקידו ובמעמדו המיוחד של הנשיא, לרבות בתוך מתחם המקדש ובימי חג ומועד, מוסיף הנביא את הקביעה הבאה:

"כה אמר אדני יהוה כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהיה אחזתם היא בנחלה… לא יקח הנשיא מנחלת העם להונתם מאחזתם. מאחזתו ינחל את בניו למען אשר לא יפצו עמי איש מאחזתו" (יחזקאל מו).

בשבת הראשונה לאחר מערכת בחירות שעסקה לא מעט בדוגמה האישית הניתנת על ידי מנהיגי ישראל ובנכונותם גם להודות בטעויות, ולנוכח תוצאות הבחירות, יש לקוות כי החברה הישראלית תשכיל בעתיד להצמיח מקרבה מנהיגות ענווה, שנזהרת משררת השלטון. מנהיגות המוכנה להכיר בטעויות ומאמצת לעצמה רף מחיר של התנהלות אישית וציבורית. לקוות תמיד מותר. להתייאש – אסור.

ועוד מילה אחת בעניין של הבחירות: החל מהמאה ה-16 התפתח בקהילות ישראל המנהג לקבוע את היום המקדים את ראשי החודשים, כמעין יום כיפור קטן – יום של חשבון נפש, שלאחריו מגיע ראש החודש בעל הסממנים של חג, ובתוכם אמירת תפילת ההלל בקיצור. שלושה ימים אחרי הבחירות נראה לי שהמודל הזה של יום כיפור קטן ולאחריה אמירת "מחצית ההלל" נכונה למי שמשתייך למחנה המפסיד (כמוני למשל). אחרי הנשימה העמוקה, טוב שנעשה חשבון נפש, תוך שאנחנו זוכרים שלא "לזרוק את התינוק עם המים" ותוך שאנו מוצאים את הדרך לצאת מחשבון הנפש עם היכולת גם לומר מחצית מן ההלל ועם ההכרה שגם אם החודש מתחיל ללא ירח תלוי בשמים אט אט האור גבר.

שבת שלום וחודש טוב.