הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "צו": אין חירות בלי אחריות

פרשת "צו" היא השנייה לפרשותיו של חומש ויקרא, והשנה הזו היא נקראת ונלמדת בשבת שלפני חג הפסח – "השבת הגדול". סמיכותה לחג מביאה לכך שבמקום ההפטרה הקבועה לפשרה מתוך נבואת החורבן של ירמיהו, תיקרא השבת הזו נבואתו של מלאכי – אחרון הנביאים – המזכירה בפסוקיה האחרונים את בואו של אליהו הנביא ואת השבת לב האבות על הבנים, והלב הבנים – על אבותם (מלאכי ג  כד).

על הציבור ועל נבחריו

חלקה הראשון של פרשת "צו" מוקדש לפירוט נוסף של דיני הקורבנות לסוגיהם: קורבן העולה; המנחה; קורבן החטאת, קורבן האשם וקורבן השלמים. הפרשה חוזרת בפסוקים אלו על רבים מהציוויים שכבר נזכרו בפרשה הקודמת – פרשת "ויקרא". ההבחנה בין שתי הרשימות של דיני הקורבנות נוגעת בין השאר לזווית ממנה הן מוצגות. בפרשה הקודמת הוצגו הדינים מזווית הראייה של האדם המבקש להקריב את הקורבן:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה…"

פרשת השבוע שלנו מציגה את דיני הקורבנות מן הזווית של הכוהנים המופקדים על ביצועה וניהולה של העבודה:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"

החזרה על דיני הקורבנות בשתי הפרשות מזכירה לנו את הקשר בין הציבור והיחיד לבין נבחריהם, את יחסי הגומלין שבינהם ואת הרעיון העמוק שמבחנה של כל חברה הוא לעולם כפול. מבחנו של הציבור כולו והיחיד כחלק ממנו ומבחנה של המנהיגות המובילה אותם. פני הדור כפני מנהיגיו; ופני המנהיגים כפני הדור. ציבור ויחיד המאשימים תמיד את מנהיגיהם אך אינם מוכנים לבחון את דרכם – עתידים להיכשל. מנהיגים שמסירים מעל עצמם את האחריות ומעבירים אותה רק לכתפי העם או חלק ממנו – אינם מנהיגים ראויים.

ומה ביחס לסדר הדברים? את בחירתה של התורה לעסוק קודם כל באדם ובקהל המבקשים להקריב קורבן ורק לאחר מכן בכוהנים, למרות שהם הגיבורים המרכזיים של חומש ויקרא (המכונה גם "תורת כהנים") ניתן להבין כתזכורת לכך שמנהיגים צריכים בראש וראשונה להיות נבחרי הציבור.

קודם כל הציבור וצרכיו, רק לאחר מכן באים מנהיגיו.

על כובד האחריות ועל הכבוד שבצדה

חלקה הראשון של הפרשה מוקדש כאמור לדיני הקורבנות. חלקה השני משיב אותנו אל סיפור חנוכתו של המשכן שליווה אותנו בפרשות האחרונות של חומש שמות. במרכזו של חלק זה – הקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם, משיחתם בשמן המשחה, "סימונם" בדם הקורבנות (על תנוך האוזן, האגודל והבוהן) והכנסתם אל המשכן ל"שבעת ימי המילואים".

ביום השמיני (שיתואר בפרשה הבאה) עתידים אהרון ובניו להגיח מן המשכן כמשרתים בקודש (כבמעין טקס של לידה מחדש).

כשם שהקדמת זווית הראייה של הציבור לזו של נבחריו מסמלת את סדר הקדימויות והחשיבות, גם בעניין זה ניתן לחלץ לקח מן הפרשה. ראשית מפרטת התורה את התפקיד והאחריות שמוטלים על הכוהנים, רק לאחר מכן בא תיאור הקדשתם והפיכתם למורמים מעם. הכוהנים נבחרו אמנם על ידי אלוהים, אך הם נבחרו לטובת ביצוע תפקיד ומשימה. היותם "אחרים" ביחס ליתר הציבור, נובעת בראש וראשונה מן האחריות אותה הם נושאים ולא מדבר הטבוע בהם כשלעצמם.

כבודם הוא אך ורק תוצאה של כובד המשימה המוטלת עליהם.

לקח גדול לגבי הפסח

בתוך שלל הדינים הנוגעים לקורבנות, חוזרת פרשת "צו" גם על הדין לפיו אין ללוות את הקורבן בדברי חמץ. רוב הקורבנות הוקרבו כשלצדם מנחות – קורבנות מן הדגן שהוגשו מטוגנים, מבושלים או אפויים. באופן כללי, אסור היה להתפיח מנחות אלו עד כדי הפיכתם לדברי חמץ:

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ…"

אחד החריגים היחידים לכלל זה הוא קורבן השלמים – זבח שהובא על פי רוב כקורבן תודה או חגיגה –  ושמקריביו, ולא רק הכוהנים, אכלו ממנו על דרך של שמחה והכרת הטוב. קורבן זה היה מובא באופן מובהק יחד עם מאפי חמץ:

"…עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו"

דין זה של הקורבנות טומן בחובו לקח גדול לגבי חג הפסח. האיסור הברור והגורף על הימצאות חמץ בחג ומנגד העובדה שהחמץ מהווה חלק בסיסי בקורבנות התודה והשמחה, מלמדים שההודיה והשמחה אינם היסודות היחידים של חג החירות. באופן טבעי, וכפי שמשתקף היטב בהגדה ובמנהגי ליל הסדר, יש להם מקום חשוב במסכת הרעיונית של החג, אך הם אינם כובשים את הבמה כולה.

בצד השמחה ואמירת ההלל, מסמל איסור החמץ של החג גם את ההכרה בגודל האחריות שטמון בחירות ובאתגרים שהיא מציבה. כשאדם ועם חוגגים את חירותם הם אינם חוגגים כמי שמביאים זבח שלמים – נטולי דאגות וחרדות – אלא כמי שיודעים שהחירות מביאה עמה גם את אותו הנטל, שבלעדיו אין חירות אמיתית ומלאה.  

על המנחה

אחד מסוגי הקורבנות הנדון בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" הוא המנחה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת.

המנחה היא קורבן המובא מן הצומח, על פי רוב מן הדגן. לעתים הובאה המנחה בצד קורבן הבשר, ולעתים היא הובאה כעומדת בפני עצמה, כקורבנם של העניים שידם לא השיגה קניית בהמה להקרבה. בעלי המדרש הבחינו שבפרשת ויקרא מדובר על האדם המקריב קורבן, אך כאשר מתייחסת הפרשה למנחה מדובר על הנפש המביאה את הקורבן הצנועה. לשיטתם בא הדבר ללמד כי העני המביא את המנחה כאילו מביא את נפשו, לנוכח המאמצים הגדולים שעליו להשקיע להשגת הקורבן הצנוע.

העובדה שפרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", מונה את המנחה בתוך רשימת הקורבנות ומשתמשת באותה פתיחה בדיוק לתיאור דיניה – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…", מזכירה לנו שלא ללכת שולל אחרי פאר והדר אלא לכרוך עצמנו בכוונה הניצבת מאחורי המעשה.

ברוח זו כדאי גם לקרוא את מילות הפתיחה של ההפטרה המיוחדת "לשבת הגדול" – "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" – לא קורבן מפואר, אלא מנחה פשוטה היא הערבה. כשכל יהודה תדע לכבד את המנחה הפשוטה של האדם שידו אינה משגת – אז יערבו לאלוהים גם הקורבנות המפוארים. כשלא יהיו בעם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר", כפי שמתואר בפסוק השני של ההפטרה, יידון העם כזכאי במשפט על מעשיו.

התורים הארוכים של המבקשים חבילות מזון לעריכתו של החג גם השנה הזו מלמדים שטרם למדנו כיצד להכין מנחה ישראלית ערבה, ושהאחריות שלנו עדיין משתרכת הרחק מאחורי החירות שרכשנו לעצמנו כעם.

עד כאן שבת הגדול

מנהג רבות מקהילות ישראל לנצל את שעות אחר הצהרים של השבת הגדול על מנת לחזור על ההגדה ולהתכונן לסדר. מכאן גם נולד המשפט "עד כאן שבת הגדול" המופיע בחלק מן ההגדות בסיומו של חלק ה"מגיד".

בסיומו של שבוע שהביא למרקעים, למסכים ולדפי העיתונים תמונות זוועה אך גם כמה אמירות זוועה ביחס לרגש הישראלי הראוי כלפי אותן התמונות – הנה תזכורת קצרה של פרושו של אברבאנל, ממנהיגי יהדות ספרד המגורשת, למנהג של הטפת טיפות יין מהכוס בעת הזכרת המכות:

"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"

שבת של שלום, חירות ואחריות


השארת תגובה

פרשת "ויקרא": אל"ף של מנהיגות

השנה הזו, בשבת הראשונה של חודש ניסן אנו קוראים בפרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי. כל פסוקיה מוקדשים לדיני הקורבנות, אך כתמיד, בין השורות, ניתן למצוא בה עניינים רבים נוספים, כפי שעשו במרוצת כל הדורות בעלי המדרשים והפרשנים. דוגמה אחת לכך היא תשומת הלב היתרה שהוענקה לצורת הכתיבה המיוחדת של האות האחרונה במילה הפותחת של הפרשה: "ויקרא".

גדולה וענווה בדיבור אחד

השבוע, כשנכנסתי באיחור למפגש כלשהו, התיישבתי מאחור, וסירבתי בנימוס להצטרף למעגל שהיה כבר בעיצומה של השיחה, על מנת שלא להפריע. בתגובה הכיר לי אחד מהידידים שישב במעגל את האמירה השנונה והמוצלחת מאוד: "אתה לא מספיק חשוב בשביל להיות צנוע". חשבתי עליה בשנית כשקראתי את הפרשנות של המהר"ם מרוטנברג לעובדה שבמילה הפותחת את הפרשה – ויקרא – נכתבת האל"ף בגופן קטן מהרגיל. וכך כתב:

לפי שמשה היה גדול וענו ורצה לכתוב "ויקר" מלשון מקרה, כאילו לא דבר עמו הקב"ה אלא בחלום; והקב"ה אמר לו: תכתוב "ויקרא". לא רצה משה לכתובה בפירוש מחמת ענוותו, ואמר: אכתבנה קטנה יותר משאר אותיות האלף שבמקרא.

על פי רוב מנהיגות מחייבת אדם להכיר בערך עצמו ולא להתייחס אל כוחו ומעשיו מתוך עמדת התבטלות. המחשבה כי ניתן לאתר בקלות מנהיגים שאין בהם שמץ של גאווה יש בה תמימות רבה ואולי גם ניתוק מן המציאות; אלא שהשאלה הגדולה, עליה רומז המהר"ם, היא כיצד בוחר המנהיג להקרין את מנהיגותו, את עוצמתו ואת חשיבותו – האם על ידי אימוץ הליכות של ענווה וכבישת הגאווה שמתלווה לא אחת לעמדתו הבכירה, או דווקא על ידי החצנת אותה הגאווה.

השבוע, בראש חודש ניסן, צוין יום הזיכרון הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי הממשלה, על יסוד מסורת המשנה שיום א' בניסן הוא ראש השנה למלכים. מדברים לא מעט על ירידת הדורות במנהיגות הישראלית. נראה לי שירידה זו משתקפת גם במבחן גינוני הענווה.

לפעמים צריך להסתכל גם בקנקן

מסורת הכתיבה המיוחדת של האות אל"ף במילה "ויקרא" עתיקה והיא חלק ממסורת הנוסח וצורת הכתיבה של התורה שעוצבה על ידי "בעלי המסורה", במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. ייתכן שהדבר מעיד על כך שהיו לפניהם נוסחים שכללו את האות אלף ואחרים שלא וייתכן שהייתה כאן טעות סופר שהשתרשה במרוצת הדורות. כך או כך, רבים מפרשני המקרא המסורתיים, אנשי ימי הביניים, התייחסו בפירושם הפותח לחומש ויקרא לצורת הכתיבה המיוחדת של האות. הפירושים האלה מזכירים לנו שלצורה ולסגנון של הדברים – ולא רק לתוכנם – יש חשיבות והשפעה, והאמירה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" נכונה רק לעתים.

השבוע חזר הרב יגאל לוינשטיין מהישיבה ומהמכינה הקדם צבאית בעלי על טענתו הסדרתית, לפיה הוא מתנצל על סגנון הדברים שאמר בגנות החיילות והמפקדות הלוחמות אך לא על תוכנם. ההתנצלות הזו (שבפיו של הרב לוינשטיין מתחילה להיות שחוקה ושגרתית) מציעה במידה רבה כי הסגנון שולי לתוכן הדברים וחיצוני להם.

התעסקותם היתרה של הפרשנים ובעלי המדרש בצורת כתיבתה של האות אלף במילה "ויקרא" מציעה את ההפך. לפעמים הסגנון הוא העיקר והוא המבטא את המהות לעומקה בעוד שתוכן הדברים הופך לתפל ולשולי.

הבחירה החוזרת של דמויות ציבוריות בישראל לאמץ סגנון מתלהם, מבזה ואלים משקפת באופן עמוק וייסודי את כשליה של המנהיגות הישראלית. אין המדובר באנשים הנמצאים בשוליו של השיח הציבורי ומבקשים לזכות בתשומת לב באמצעות סגנון ההתבטאות, אלא במנהיגים הזוכים להקשבת קהלים גדולים ממילא. הבחירה באותו סגנון, שאין בו שום אות קטנה ושום ענווה, מעידה שהסגנון הוא הוא מהותם של הדברים ושל הדוברים.

 

שבת שלום


השארת תגובה

פרשת "ויקרא" ושבת "זכור": להיטען ולהמשיך לתקן

חנה סנש - 480 ויקיפדיה

חנה סנש. ללכת אחרי הקול הקורא

פרשת השבוע "ויקרא"' מכניסה אותנו אל מסע הקריאה והלימוד השנתי בחומש השלישי, המכונה על ידי חז"ל "תורת כוהנים", ובלועזית – ספרם של הלוויים. שני השמות מעידים על כך שבמרכז הספר – מעמדם ועבודתם המיוחדת של המשרתים בקודש: הכהנים והלוויים. דיני הקורבנות, עבודת המשכן, ענייני טומאה וטהרה ועוד.

אחרי אלפיים שנים בהם הצליחה היהדות לחדש את פניה ולשמור על חיוניותה גם ללא המערכות הרעיוניות והמעשיות הללו – הקריאה בפרשות החומש מציבה לא אחת אתגר רעיוני ופרשני. קל יותר למצוא השראה בסיפוריהם של חומש בראשית וחומש שמות, ובפרשות המציגות מערכת של דינים ומשפטים הנוגעים בעיקר לבניינה ולתיקונה של החברה. עם זאת, מי שמאמין שעבודת הקורבנות והמשכן שיקפה גם היא צרכים, אמונות, פחדים ותקוות של האדם היחיד ושל הקהילה, יכול למצוא גם בין אין ספור הפרטים בפרשת ויקרא ואחיותיה, רעיונות ועקרונות שתקפים גם היום.

השנה הזו, הקריאה מפרשת "ויקרא" לא ניצבת לבדה. שבוע לפני פורים, אנחנו מציינים השבת הזו גם את שבת "זכור" – השנייה מבין ארבע הפרשות / השבתות המיוחדות באזור חודש אדר. לאחר הקריאה בפרשת ויקרא בבוקר שבת, נוסיף את הפסוקים המוכרים מחומש דברים העוסקים בזכר עמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָים.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יי אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה)

גם הקריאה הזו מחברת בין לקח חשוב לדורות לבין אתגר ערכי ומוסרי לא פשוט, המזמן לנו מעשה פרשני ויצירתי.

על הקול הקורא

הפרשה והחומש נפתחים בפסוק: "ויקרא אל משה, וידבר יי אליו מאהל מועד לאמר:" (ויקרא א א). מדוע לא פותחת פרשה רק במלים: "וידבר יי אליו מאהל מועד…" ונדרשת גם לעניין הקול הקורא?

חלק מהפרשנים מציעים שמכיוון שחומש שמות הסתיים בכך שמשעה שכבוד יי מילא את המשכן לא יכול היה משה להיכנס אליו, נצרכה התורה לציין שמשה נקרא מחדש אל האוהל. את הרעיון הזה של הקריאה המחודשת ניתן אולי להבין באופן רחב יותר כרומז על הצורך של האדם בחידוש מתמיד של הקול הקורא אותו לעשייה, למאמץ, לשליחות.

במציאות הסיזיפית משהו של אלו המבקשים לשנות את המציאות ולתקנה, היכולת להיזכר בקריאה, להשמיע אותה לאוזני עצמך ושותפיך פעם נוספת, להיטען ממנה מחדש – כל אלה הם תנאי להמשך הדרך.

על ההכרה במחירו של הקול

בסוף שנת 1942 בקיסריה כותבת חנה סנש את המלים הבאות:

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל.

אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים
סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר
וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

כללי המסורה הקובעים, בין השאר, את אופן כתיבתה של מגילת התורה מלמדים כי האות א' שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת בגודל קטן יותר מאשר יתר האותיות של המילה. אחרי שדיברנו על הצורך בחידושו של הקול הקורא, וברוח דבריה של חנה סנש, ניתן אולי לפרש את ה-א' הקטנה כרומזת על המחירים שאנחנו משלמים בהכרח כשאנחנו נשמעים לקול הקורא והולכים אחריו או לאורו.

גם ההכרה במחיר וההתייחסות אליו הן מהתנאים המאפשרים לאדם ללכת אחרי ייעודו.

מעילה כלפי שמים ומעילה כלפי אדם

כבר בפסוק השני של החומש מתברר אחד מענייניו המרכזיים: "אדם כי יקריב מכם קרבן ל-יי'…". מדרש ויקרא רבה, ובעקבותיו רש"י, מעלה את השאלה מדוע נזכרת כאן המילה אדם. כך מצטט רש"י את המדרש:

"אדם – למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא קריבו מן הגזל"

לקראת סופה של הפרשה מדובר על קורבן האשם שיש להביא במקרה ואדם מעל בשגגה בחפץ, נכס, מתנה שהוקדשו לעבודת המשכן. פסוקים אחדים לאחר מכן מדברת התורה על קרבן האשם שיש להביא במקרה נוסף:

"נפש כי תחטא ומעלה על ב-יי, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכחש בה ושבע על השקר…" (ויקרא ה כא-כב)

אם כבר הוזכרה המעילה בדברים שהוקדשו ל-יי, מדוע להזכיר גם כאן מעילה בקודש? לשיטת הפרשנים התשובה ברורה. חטאי ההונאה, השקר והגזל שבין אדם לחברו, הן מעילה לא פחותה ב-יי מאשר שליחת יד במה שהוקדש לעבודתו.

פעמים רבות מדי גס לבם של המתיימרים לדבר בשמו אלוהים במה שבין אדם לחברו. במציאות הישראלית המעוותת של ענייני הקודש, האמונה והדת, פעמים לא מעטות מתרחש דבר חמור בהרבה. הקדשת דברים ל-יי' נעשית תוך מעילת מעל בין אדם לחברו.

את מה נזכור בשבת "זכור"?

לא בכדי הציבו עורכי הסידור שלנו "העבודה שבלב" את הפסוקים שנקרא בשבת "זכור" בפתח סדר התפילה לליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גודל אסונו של העם היהודי לפני 75 שנים מלמד שישנם בני עמלק בעולם גם בדורותינו. הוא גם מחייב אותנו שלא להפוך כל אויב לעמלק.

כבר התורה רומזת על כך כשהיא אומרת שיש למחות את זכר עמלק לאחר ש-יי יניח לנו מכל אויבינו, ומכאן שלא כל אויב הוא עמלק. יתירה מכך, אם היה כל אויב בגדר עמלק שאין לו מחילה, עם מי נממש את חזונם של הנביאים:

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ד)

ומה עוד ראוי שנזכור בשבת "זכור"? גם את מה שמספרת לנו התורה:

"ויזנב בך את הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע…" (דברים כה)

עם שמותיר נחשלים מאחור ולא אוסף אותם ללבו של המחנה הוא עם עייף ויגע. גם זה דבר הראוי להיזכר.

 

 


על ייאוש ותקווה בפרשת השבוע

השבת הקרובה היא אחת מן הפעמים הבודדות במהלך השנה בהן אנו מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה. הסיבה לכך היא החיבור (המתרחש אחת למספר שנים) בין יום השבת, ראש חודש ניסן, והשבת האחרונה בסדרה של ארבע השבתות סביב חודש אדר, בה מנוצלת קריאת התורה למתן תזכורת על עניינים שונים הקשורים בחודש, בחג הפורים ובחג הפסח (שבת שקלים, שבת זכור, שבת פרה והשבת שלנו – שבת החודש).

בספר התורה הראשון תיקרא פרשת השבוע "ויקרא" הראשונה מבין פרשות החומש השלישי. בשני – תיקרא הפרשה המיוחדת לראשי חודשים; ובספר השלישי תיקרא הקריאה המיוחדת לשבת החדש, מתוך ספר שמות. קריאה זו פותחת בדברי אלהים למשה ואהרון לקבוע את חודש ניסן כראש החודשים ובהוראות הניתנות לעם לקראת היציאה ממצרים. בפסוקים הנקראים גם מופיע הציווי לחוג את חג הפסח לדורות.

החיבור בין פרשת ויקרא לענייניו של חודש ניסן מעמיד את השבת הקרובה, בין השאר, בסימנה של סוגיית המנהיגות והאחריות האישית והקהילתית לטעויות. אחת מן העניינים המרכזיים המפורטים בפרשת ויקרא הוא דיני קרבן החטאת, המוקרב בגין עבירות שנעשו בשגגה. התורה אינה מסתפקת בקביעת דין כללי לעניין זה, אלא טורחת לפרט ארבעה תרחישים: שגגה של הכהן; שגגה של הציבור כולו; שגגה של הנשיא ושגגה של היחיד. אחת הדרכים להבין פירוט זה הוא הרצון לעקור את המחשבה כאילו ישנו בעל משרה או ציבור כל שהוא, רמים ככל שיהיו ובעלי משרה משמעותית ככל שיהיו, שפטורים וחסינים מפני הטעות ומפני הצורך לטול עליה אחריות. בהקשר זה מעניין לציין שהחוק הישראלי בניגוד אולי לדין התורני (בדומה לחוקי הנזיקין של מדינות רבות) פוטר את רשויות השלטון ואת שליחיהן מאחריות נזיקית בגין רשלנות.

אחד העניינים שמשכו את תשומת לבם של הפרשנים במרוצת הדורות היה העובדה שביחס לכהנים, לציבור בכללותו וליחיד – נקטה התורה בלשון של אפשרות ותנאי: "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", ואם נפש אחת תחטא…" (ויקרא פרק ד). לעומת זאת בעניינו של הנשיא נקטה התורה בלשון של קביעה: "אשר נשיא יחטא…". הבדל זה הוביל פרשנים רבים כדוגמת רבנו בחיי (ספרד, המאה ה-13), חזקוני (צרפת המאה ה-13), ספורנו (איטליה, המאה ה-16) והנצי"ב מוולוזין (פולין, המאה ה-19) להציע שבעלי שררת השלטון, בהכרח עתידים לשגות ומוטלת עליהם חובה אימננטית להכיר בטעויותיהם ולטול עליהן אחריות. כך תיאר את העניין הספורנו בדבריו הקצרים:

"ועל עוול המלך אמר "אשר נשיא יחטא", כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו: "וישמן ישורון ויבעט"  (דברים לב, טו)".

שנים רבות קודם לפירושים אלו העניק רבן יוחנן בן זכאי, משקמה של היהדות לאחר החורבן השני, פירוש סמוך וקולע לביטוי "אשר נשיא יחטא": "אמר רבי יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו" (בבלי, הוריות י ע"ב).

בצדה של פרשת ויקרא גם לפרשות ראש החודש ושבת החודש נגיעה לעניינה של המנהיגות. במסכת ראש השנה במשנה נמצא הד לקביעה שא' בניסן הוא ראש השנה המקורי של עם ישראל. לאחר שהבכורה הועברה לא' בתשרי, נותר יום זה כראש השנה למלכים ולרגלים. על יסוד הקביעה הזו עוגן בחוק הישראלי מעמדו של ראש חודש ניסן כיום הזיכרון הממלכתי לנשיאי ישראל וראשי ממשלתה. ביום הזה כדאי אולי להזכיר את דברי התורה על שהיה ראש וראשון למנהיגי ישראל: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). לא פחות חשובה ונוקבת היא נבואתו של הנביא יחזקאל בחתימת ההפטרה המיוחדת לשבת החודש. לאחר הדיון בתפקידו ובמעמדו המיוחד של הנשיא, לרבות בתוך מתחם המקדש ובימי חג ומועד, מוסיף הנביא את הקביעה הבאה:

"כה אמר אדני יהוה כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהיה אחזתם היא בנחלה… לא יקח הנשיא מנחלת העם להונתם מאחזתם. מאחזתו ינחל את בניו למען אשר לא יפצו עמי איש מאחזתו" (יחזקאל מו).

בשבת הראשונה לאחר מערכת בחירות שעסקה לא מעט בדוגמה האישית הניתנת על ידי מנהיגי ישראל ובנכונותם גם להודות בטעויות, ולנוכח תוצאות הבחירות, יש לקוות כי החברה הישראלית תשכיל בעתיד להצמיח מקרבה מנהיגות ענווה, שנזהרת משררת השלטון. מנהיגות המוכנה להכיר בטעויות ומאמצת לעצמה רף מחיר של התנהלות אישית וציבורית. לקוות תמיד מותר. להתייאש – אסור.

ועוד מילה אחת בעניין של הבחירות: החל מהמאה ה-16 התפתח בקהילות ישראל המנהג לקבוע את היום המקדים את ראשי החודשים, כמעין יום כיפור קטן – יום של חשבון נפש, שלאחריו מגיע ראש החודש בעל הסממנים של חג, ובתוכם אמירת תפילת ההלל בקיצור. שלושה ימים אחרי הבחירות נראה לי שהמודל הזה של יום כיפור קטן ולאחריה אמירת "מחצית ההלל" נכונה למי שמשתייך למחנה המפסיד (כמוני למשל). אחרי הנשימה העמוקה, טוב שנעשה חשבון נפש, תוך שאנחנו זוכרים שלא "לזרוק את התינוק עם המים" ותוך שאנו מוצאים את הדרך לצאת מחשבון הנפש עם היכולת גם לומר מחצית מן ההלל ועם ההכרה שגם אם החודש מתחיל ללא ירח תלוי בשמים אט אט האור גבר.

שבת שלום וחודש טוב.