הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "וירא": חשיבותו של מעשה השלום

שבת פרשת "וירא", 4 בנובמבר. בדומה ל-21 השנים האחרונות, גם השנה צוין יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין, בשבוע בו אנחנו קוראים את פרשת עקידת יצחק. בניגוד לאברהם, הרוצח המנוול כן שלח את ידו, מתוך יומרה רצחנית ועזות פנים דתית לפיה הוא שומע את קולו של האלוהים.

לפני יומיים הגעתי למלבורן שבאוסטרליה לביקור בקהילות הרפורמיות בעיר. בכל מפגש אני נשאל אם ראיתי את תמונות הטקסים שנערכו השבוע בבאר שבע לציון 100 שנים לקרב של החיילים האוסטרלים נגד הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. את התמונות לא ראיתי, אבל בתגובה אני מציין שבפרשת השבוע מתואר כיצד העניק אברהם אבינו לעיר המדברית את שמה, וכיצד בחר לשבת בה.

סיפור עקידת יצחק שחותם את הפרשה מזכיר את סיומם הטראגי של חייו של יצחק רבין; פסוקיה של הפרשה על באר שבע ראוי ויסמלו את חזונו ושאיפותיו.

באר של פיוס והבנה

באר שבע – על שום מה?

"עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בראשית כא לב-לד)

באר שבע היא המקום בן כרתו אבימלך מלך גרר ואברהם ברית של שלום ושבועה של חסד הדדי. אבימלך פונה אל אברהם בבקשה לכונן את הברית. אברהם משיב בחיוב, אך גם מוכיח את אבימלך על גזילת הבאר שבמקום. הדברים מלובנים בדרכי שלום, ואברהם, למרות היותו בעל הבאר, מציע שבע כבשים לאבימלך כעדות שהבאר אכן שלו – אך לא פחות כך כביטוי של ידידות וחתירה להבנה. באר שבע, אם כן, היא העיר הנקראת על שם הברית, השבועה ומעשה השלום. השבוע צוין במקום יום הזיכרון לקרב שהכריע את המלחמה על דרומה של ארץ ישראל לפני מאה שנים. בפרשת השבוע שלנו, באר שבע היא יד זיכרון למעשה של פיוס.

בין פרשני התורה היו כאלה שביקרו את אברהם על כריתת הברית עם המלך הנוכרי. הגדיל לעשות הרשב"ם, נכדו של רש"י (1080-1160 לערך), שהציע שניסיון העקידה נגזר על אברהם כעונש בגין אותה הסכם שלום –

"אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך… ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' … לכן: 'והאלהים נסה את אברהם'"

גם היום יש כאלה החושבים שהשאיפה לכרות ברית של פיוס עם יושביה האחרים של הארץ היא בגדר חטא ועוון. לא כך פשט התורה. אברהם שאינו חושש להוכיח את המלך הנוכרי על גזל עבדיו; אברהם שלא חושש לצאת לקרב בחמשת המלכים על מנת לשחרר את אחיינו משבי; הוא זה המלמד אותנו שיעור על חשיבותו של מעשה השלום.

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"

ובחזרה אל סיפור העקידה. לאורך כל הדורות תפס סיפור העקידה מקום מכונן ומרכזי במחשבה היהודית. רק לפני שבועות אחדים עמד סיפור העקידה במרכזן של תפילות ראש השנה, התקיעה בשופר והקריאה בתורה. משלב מוקדם של עיצוב תפילת הקבע היהודית נכללה פרשת העקידה בסדר תפילת השחרית, הנאמרת מדי יום.

הפרשנות המסורתית שמה את הדגש על הניסיון בו עמד אברהם, על צייתנותו ועל נכונותו להקריב את היקר לו מכל. אנחנו רשאים לשים את הדגש במקום אחר. פסוקי התורה פרושים לעינינו כפי שהיו לפני עיניהם של בני הדורות הקודמים. הם ראו במילים – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (כב א) – את עיקר הפרשה; אנחנו רשאים לראות העיקר בקריאה: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (שם יב).

דורות רבים של יהודים ראו בסיפור העקידה מופת לאמונה חסרת פשרות ולדבקות ללא שיעור; לנו מותר לראות בסיפור גם לקח הפוך. ישנם קווים אדומים שאין לחצותם גם בשמה של האמונה היוקדת ביותר.

שבת "באר שבע"

פרשת "וירא" נפתחת כאשר אברהם אבינו יושב באלוני ממרא שבאזור חברון. גם הפרשה הבאה, "חיי שרה", תיפתח בהגעתו של אברהם לקריית ארבע היא חברון על מנת לקבור את שרה. בין לבין יבקר אברהם בבאר שבע ובהר המוריה. בשבת הבאה יפקדו ודאי מבקרים רבים את חברון לרגל קריאתה של פרשת "חיי שרה". כך קורה כבר לא מעט שנים, והשנה – במלאת 50 שנים למלחמת ששת הימים – האירועים יהיו ודאי גדולים יותר והמוניים יותר מבעבר.

חברון היא אחת מערשי הלידה של העם היהודי, מקום קבורתם של האבות והאימהות, מקום הקניין הראשון בארץ ישראל. אבל אני, ובמיוחד בערב ה-4 בנובמבר, מעדיף על פניה של "שבת חברון" את "שבת באר שבע" – המקום בו חפר אברהם את הבאר הראשונה ונטע את העץ הראשון; המקום בו כרת לראשונה ברית של שלום ופיוס.

שבת של שלום.


השארת תגובה

פרשת "וירא": לאף אחד אין זכות לנהל את פנקסיו של אלוהים

 

בין הסיפורים הגדולים של פרשת "וירא": השמדתן של סדום ועמורה, גירוש הגר והעקידה, מופיע סיפור הירידה של אברהם לארץ פלישתים. בדיוק כפי שתואר בפרשה הקודמת, גם הפעם מבקש אברהם משרה לומר שהיא אחותו מתוך חשש לחייו והיא נלקחת אל חצר המלך.

הפרשה מתארת כיצד נגלה אלוהים למלך פלישתים ומתריע בפניו מפני החטא:

"ויָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא… בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם: גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת"

מאוחר יותר כאשר יעמת אבימלך את אברהם עם דבריו, יתרץ זאת האב הראשון במלים:

"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"

אברהם חושד באבימלך ואנשיו כי אין בהם יראת אלוהים; אך אבימלך, כך מסתבר, מצוי בדרגת נבואה וזוכה להתגלות האל, ממש כפי שזכה לה אברהם. פעמים רבות כל כך מרשים לעצמם אנשים לנהל את פנקסיו של אלוהים. הפרשה שמביאה לשיא את מערכת היחסים ואת הברית בין אברהם לאלוהים היא גם הפרשה שמזכירה לצאצאיו של אברהם, שיראת אלוהים אינה עניין של בלעדיות ומונופול.

הברית הראשונה עם יושבי הארץ

אבימלך, מלך גרר, ממשיך לשחק תפקיד בפרשה. לאחר לידתו של צחק ולאחר הסיפור הקשה של גירוש הגר וישמעאל, כורתים אברהם ואבימלך ברית בעיר באר שבע – ברית אשר אמורה להמשך לדורות:

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ"

בין הפרשנים המסורתיים היו כאלה שביקרו את אברהם על אודות הברית שכרת עם יושבי הארץ (ולדוגמה – הרשב"ם שראה במעשה העקידה מעין ביטוי לכעסו של אלוהים על הברית). פשט הפרשה אינו רומז על כל כלל. להיפך, לאחר כריתת הברית מתארת הפרשה כיצד נטע אברהם עץ אשל בבאר שבע – הנטיעה העברית הראשונה בארץ; וכיצד הקים מזבח בו קרא ל-יי' בשם: "אל עולם".

בפרשה הקודמת קראנו כיצד נפרד אברהם מלוט לשלום וחילק את הארץ בין שניהם. הפרשה הזו אנו קוראים על כריתת הברית. ספר יהושע מספר את סיפור ההתנחלות בארץ בדרך של מלחמה. ספר בראשית מספר על התנחלותו של אבי האומה בארץ בדרך של פשרה וברית.

אגב, לאור אירועי השבוע הזה בכנסת ישראל ובזירה הציבורית כדאי גם להזכיר כיצד התורה מלמדת אותנו שאברהם הוכיח את אבימלך טרם כריתת הברית על גזילת הבארות שחפר:

"וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ"

גזל אינו ראוי להיות אחת מדרכי הקנין של עם ישראל בארצו.


תגובה אחת

פרשת "וירא": האם אלוהים "קצת התאכזב" מאברהם?

עקידת יצחק - יצחק פרנקל By Israeliarthistorian (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

עקידת יצחק – יצחק פרנקל
By Israeliarthistorian (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

פרשת "וירא", הרביעית לפרשות התורה, מציגה את רגעי השיא בחייו של אברהם, האב הראשון: ביקור המלאכים, הדיון עם אלוהים על השמדת סדום, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל וכמובן – עקידת יצחק.

ברית השלום הראשונה

בין סיפור הגירוש של הגר וישמעאל לבין סיפור העקידה מתוארת בפסוקים אחדים פרשה נוספת בסיפורו של אברהם – הברית שכרת עם אבימלך, מלך פלישתים. למעשה זו ברית השלום (או אי הלוחמה) הראשונה בין אדם לזולתו ובין שבט לשבט המתוארת בתורה. בין בעלי המדרש ופרשני המקרא היו כאלה שביקרו בחריפות את כריתת הברית והוקיעו אותה, אך פשט המקרא ברור. בצד הדמות הטוטאלית והקנאית לאמונה, כפי שמשתקפת בסיפור העקידה, מציגה הפרשה את אברהם גם כאיש של ברית ושל שלום. איש שאינו סומך על כוחו בלבד ועל ההבטחות שנתנו לו על ידי אלוהים, ואולי ליתר דיוק – איש המיטיב לנצל את כוחו על מנת לכרות ברית של שלום.

עם מי מדבר אלוהים?

סיפור העקידה הופך את פרשת "וירא" לפרשת האמונה המובהקת ביותר בתורה, בצד אולי פרשת מעמד הר סיני (פרשת יתרו בחומש שמות). אברהם הוא איש האמונה כפי שמתואר בפרשה פעמים רבות. לדוגמה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט).

דווקא משום כך מעניין לראות כיצד בפרשה המרכזית המספרת את סיפורו של איש האמונה העברי, נגלים האל ומלאכו לשתי דמויות נוספות: אבימלך מלך פלישתים והגר שפחתה של שרה. ביחס לראשון, אבימלך, שמה הפרשה בפיו מלים כמעט זהות למילותיו של אברהם, בוויכוחו עם האל על השמדת סדום:

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (שם כ ה).

פרשת "איש האמונה אברהם" היא גם הפרשה המזכירה את יכולתה של האמונה לחצות גבולות של שיוך, זהות ומעמד. הבחירה היא האמונה היא מקור הפירוד והאיבה או מקור הפיוס וההשלמה – נתונה בידינו.

אברהם והאשה הגדולה משונם

כבר הזכרנו כיצד נתפסת פרשת העקידה, כפרשת האמונה; כביטוי המיטבי של אמונתו המוחלטת של אברהם באלהים. בניגוד לסיפורים אחרים בתורה – שבעניינם ניתן למצוא גם קולות מעט חתרניים במדרש, כאלה המרשים לעצמם לפקפק במסר הנורמטיבי והמקובל (ולדוגמה אותם המדרשים המבקרים את משה על שבירת הלוחות) – אין בעולם המדרש והפרשנות מקורות הקוראים תיגר על בחירתו של אברהם לעקוד את הבן ולהניף את המאכלת.

עוצמתו של המעמד ובנייתו כשיא של הניסיונות בהן התנסה אברהם היקשה על החכמים להציף את השאלה המתבקשת: כיצד האדם שהתווכח עם האלוהים על "צדיקיה הנסתרים" של העיר סדום, לא ניהל את אותו הוויכוח על בנו שלו. שתיקה זו של בעלי המדרש והפרשנות מגלגלת את המשימה לידינו. כשם שהם חקרו ודרשו בכל תגיה של התורה כדי להשמיע קולות שאינם מובנים מאליהם, כך גם אנו יכולים לעשות כן.

כבר שנים רבות כשאני קורא את סיפור העקידה אני שם לב לעובדה שהיה זה מלאך האלוהים ולא אלוהים עצמו שקרא אליו:

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה…" (שם כב יב).

אלוהים היה זה אשר ציווה עליו את הניסיון, אולם את הוראת ההצלה ואת הברכה שלאחריה מסר המלאך. האם נוכל להציע מדרש לפיו אלוהים "קצת התאכזב" מכך שאברהם ציית ללא עוררין? האם אפשר להציע פרשנות לפיה אלוהים "התגעגע" לוויכוח מוסרי נוקב עם המאמין הגדול? אולי הברכה שנמסרה על ידי המלאך ולא על ידי אלוהים עצמו מלמדת על התרחקות מסוימת בעקבות העקידה ולא על התקרבות? האם העובדה שאחרי העקידה לא מזכירה התורה דיבור ישיר נוסף בין אלוהים ואברהם יכולה ללמד דבר מה?

יותר משהמדרש מציע אמת שגלומה בסיפור הוא מלמד על המקום הערכי והרגשי של בעליו. האם מותר לנו לקרוא את סיפור העקידה כסיפור של כישלון אמוני ולמקם את שיאו של אברהם המאמין דווקא בוויכוח שניהל עם אלוהים על עתידה של העיר סדום?!? העובדה שחז"ל בחרו כהפטרה לפרשת "וירא" את סיפורה על האשה הגדולה משונם – זו שביקשה בן מהנביא אלישע ונאבקה והתעקשה על חייו, לאחר שמת בידיה – מעלה את המחשבה שאולי גם הם ביקשו להציב תמונת ראי לסיפור העקידה. תמונה בה ההורה מתעקש על חיי ילדו כביטוי של אמונה יוקדת.

לזכרו של ריצ'רד לייקין

אלה המלים בהן פתחתי את לווייתו העצובה של ריצ'רד לייקין, קורבן הפיגוע הקשה בארמון הנציב שהובא השבוע למנוחת עולמים:

"באדמתם הקשה של הרי ירושלים אנו טומנים היום את ריצ'רד – רפאל, שלא נולד על אדמה זו אלא בחר בה. כאברהם ששמע קול מצווה 'לך לך מארצך', כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר, בחר לבוא לארץ זו יחד עם בהיותו כבר בעל משפחה. אוי לנו, שברחובה של עירו ירושלים, הונפה עליו המאכלת במעשה של עקידה. אוי לנו, שבניגוד למסופר בפרשת השבוע שלנו, לא היה מלאך מן השמים שיקרא: 'אל תשלח ידיך אל הנער'. 'אל הנער' – שהרי למרות הגיעו לגיל השיבה – לבו נותר קשוב כאיש חינוך בכל רמ"ח אבריו, ליופיין ושמחתן של שנות הילדות והנערות".

יהי זכרו של ריצ'רד ברוך והלוואי והרחמן ישכין שלום בין בניה של שרה ובניה של הגר.