הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "יתרו": הקשרים אקטואליים למציאות משוגעת

שנים מצאתי את עצמי מנסה לענות לשאלות של חברי האמריקאים על הפוליטיקה הישראלית ה"משוגעת"; עכשיו הגיע תורי להיות זה ששואל את השאלות ראשון. כך או כך, כאן וגם כאן, אתגרי המנהיגות ושאלת התכונות הנדרשות ממנהיגים הפכו לנושא החם.

באופן לא מפתיע, גם לפרשת השבוע שלנו, פרשת מעמד מתן תורה, יש מה לתרום לשיחה.

אנשי חיל במשפטים

עוד לפני מעמד מתן תורה פוגש משה ביתרו חותנו, הבא למחנה ישראל יחד עם ציפורה בתו, רעיית משה, ושני ילדיה, גרשם ואליעזר. בהסתמך אולי על ניסיונו ככהן מדין, מציע יתרו למשה למנות שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות שחלקו עמו את נטל המשפט וההנהגה וישפטו את העם:

"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות יח כב)

בדברי העצה לא שוכח יתרו לתת סימנים באנשים שייבחרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע…" (שם, שם כא)

בפרשנותו לפסוק זה בוחר הרמב"ן להדגיש כי הכוונה בביטוי "אנשי חיל" אינה לאנשים היכולים לפקוד על חילות הצבא, אלא לאנשים שיש בהם גבורה, חכמה, זריזות, ויושר למלאכת השיפוט:

"וטעם 'אנשי חיל' – אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קיבוץ ואוסף ייקרא חיל, ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד… והנה, יקרא איש חיל במשפטים – החכם, הזריז והישר…"

בשבועות האחרונים, מערכות המשפט בשתי המדינות מצאו עצמן תחת מתקפה גדולה. פרשת יתרו מזכירה את הצורך באנשי חיל במשפטים; שופטים אשר לא יפחדו מאימת המתקיפים אותם.

מידה של ענווה

התכונה הרביעית של המנהיג בה מדבר יתרו היא שנאת הבצע. רוב בעלי המדרשים והפרשנים קשרו תכונה זו להיעדר תאווה לרכושו של הזולת ולשנאת השוחד. מדרש המכילתא לספר שמות מציע את הפרשנות המפתיעה הבאה:

"רבי אלעזר המודעי אומר: שונאי בצע – אלו שהן שונאין ממון עצמן. אם ממון עצמן שונאין, קל וחומר ממון חבריהם"

שונא הבצע, לפי פרשנות זו, הוא מי שליבו גס בממון שלו עצמו. לא ריסונה של התאווה לממונו של הזולת נדרשה מהמנהיג או השופט, כי אם עמדה המפחיתה מאד בחשיבות שהוא מעניק לרכושו ולמעמדו החומרי. על פי פירוש זה, לא די לנו במנהיגים היודעים שלא לחמוד את אשר אינו שייך להם. עניין זה כבר כלול מאליו בדרישה שיהיו "יראי אלהים ואנשי אמת". שנאת הבצע אמורה להבטיח שתהיה בהם מידה של צניעות, מידה של ענווה, מידה של מבוכה אם יש בידם ממון רב.

מבט חטוף על כותרות העיתונים ואתרי החדשות מהשבוע החולף מלמד כמה אנו רחוקים מעמידה ברף שמציבות שתי הפרשנויות למושג "שונאי בצע"; ומה הפלא?!? כשמנהיגות מתקשרת בנהנתנות ובאהבת הממון וכל מה שנרכש באמצעותו, אזי מי שאין בידו ממון אך יש לו את עוצמת המנהיגות, מרשה לעצמו את שאינו שלו בדין.

מפסגת ההר אל ראש המזבח

במרכזה של פרשת יתרו – קולות וברקים. מעמד הר סיני מתואר כאירוע דרמטי מלא אפקטים של עשן, רעש ואש:

"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד…" (שמות יט יח-יט)

מתוך שכך, מעניין לראות כיצד נחתמת הפרשה במעין "קול ענות חלושה" במצווה העוסקת בבניית מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן מסותתות:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ…" (שם כ כ-כא)

רגע לאחר מעמד הר סיני הדרמטי, מדגישה התורה כי עבודת האלוהים, דינה להיעשות בצניעות. אם היה מי שחשב בעקבות כל ה"קולות והברקים" שכך צריכה להראות התייצבותו הרגילה של האדם לפני האלוהים, באה התורה ומדגישה: מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן גזית. בקיצור: "הצנע לכת עם אלהיך".

בימים שבהם כל מנהיג עסוק בלהקיף עצמו ב"קולות וברקים", טוב להיזכר בלקח הזה ולהזכיר אותו.


פרשת "משפטים": לטפס במעלה קדושת החיים

800px-Henrietta_Szold

הנרייטה סאלד

שבת פרשת "משפטים", ואת המחשבות לקראת השבת הזו אני מעלה על הכתב בדרך חזרה מביקור קצר בקהילות הרפורמיות בממפיס ובאורלנדו בארה"ב, בתום שבוע עמוס שנפתח בהחלטת הממשלה על הקמת רחבת תפילה שיוויונית בכותל המערבי.

התגלות מתמשכת

אחרי הדיברות שהושמעו לאוזני העם במעמד הר סיני מציגה פרשת "משפטים" את קובץ החוקים התורני הראשון. מי שמעיין בקובץ החוקים המסופוטמי הקדום, הידוע בכינוי "חוקי חומרבי", מזהה בנקל את המשותף ואת הדומה, אבל גם את הניסיון של החוק העברי הקדום "לעלות מדרגה", להעצים את ערך החיים ואת קדושתם ולצמצם, לדוגמה, את ההבחנה המעמדית בין בן חורין לבין עבד.

חז"ל בבואם לפרש חלק לא מבוטל ממצוותיה של הפרשה עמדו על הצורך להוציא דברים מפשוטם על מנת להמשיך את המגמה הזו ולהעצים אותה. כך עשו עם הקביעה שאת הכלל "עין תחת עין, שן תחת שן…" (שמות כא כד) יש לפרש כפיצוי נזיקין כספי.

הגישה המסורתית כוללת את הפרשנות הזו במה שנמסר למשה מסיני, במסגרת התורה שבעל פה. הגישה הרפורמית מציעה שפרשת משפטים קוראת לנו להמשיך ולטפס באותו מעלה מפותל של קדושת חייו של האדם ולראות בירושת הדורות הקודמים, נקודת זינוק לקפיצות מדרגה נוספות.

התגלות – חוק – התגלות

לפרשת משפטים שני חלקים. הראשון – פרשת המצוות והחוקים, השני – מעין חזרה על סיפור מעמד הר סיני, בגרסה מעט שונה. חוקרי המקרא הציעו שמדובר בשתי גרסאות לקדומות למעמד ששולבו על ידי העורכים המקראיים.

הפרשנים המסורתיים הציעו הסברים שונים ללוח הזמנים המתואר בפשט המקרא.

כך או כך, פרשות "יתרו" ו"משפטים" מציגות עלילה שבה בין שני סיפורי ההתגלות הגדולים של חומש שמות,מופיע קובץ החוקים להתנהלותה של החברה העברית הקדומה. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לרעיון שמבחנם הגדול של החיים הדתיים או הרוחניים טמון בעולם המעשה וביכולת שלהם לסייע בבניינה של חברה מתוקנת.

אם לא כך הם פני הדברים – יש בהם לא מעט מן העבודה הזרה.

נעשה ונשמע

הביטוי "נעשה ונשמע" שמופיע בחלקה השני של הפרשה הוא אחד מן הסמלים הבולטים של המסורת היהודית לקבלת עול המצוות. רבים מהפרשנים המסורתיים השתמשו בביטוי זה כדי להקדים את חובת הציות לרצונו של האדם לחקור בטעמי המצוות ולהבין אותן. הקריאה בסיפור ההתגלות וכריתת הברית שבחלקה האחרון של הפרשה מאפשר להציע לסיפור פרשנות שדווקא מדגישה את חובת השמיעה ולא רק את הציות.

על פי המתואר בפרשת "יתרו" ובפרשת "משפטים", התגובה ראשונה והספונטנית של העם להתגלות ולהצגת הדברות והמצוות הוא ההתחייבות לעשיה ולציות:

בפרשת "יתרו" –

"כל אשר דבר יי נעשה" (שמות יט ח)

ובפרשת "משפטים" –

"ויאמרו: כל הדברים אשר דבר יי – נעשה" (כד ג)

משה אינו מסתפק בכך. למחרת היום הוא מקריא את הדברים באוזני העם:

"וייקח ספר הברית ויקרא באזני העם…" (כד ז)

אחרי הקראתם של הדברים, משתנה מטבע הלשון של העם –

"ויאמרו כל אשר דבר יי נעשה ונשמע" (שם)

אחרי שתי הפעמים בהם מתחייב העם לעשות את אשר ציווה, מבטא מטבע הלשון: "נעשה ונשמע" את הרעיון שלא די בציות אלא יש גם לשמוע, להתחקות אחרי הטעם ומתוך שכך גם לפרש ולדרוש.

"וינפש בן אמתך והגר"

פרשת "משפטים" ושתי הפרשות הקודמות לה: "יתרו" ו"בשלח" מזכירות את מצוות השבת. התייחסותה של פרשת "משפטים" היא הקצרה ביותר, פסוק אחד בלבד. באותה נשימה זו היא גם ההתייחסות החדה והברורה ביותר –

"ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבת…" (כג יב)

הבהירות והחדות האלה נשמרות גם בהמשכו של הפסוק, כאשר הפרשה מסבירה את תכליתה של המצווה –

"… למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר"

לפני מספר שבועות התחוללה סערה זוטא סביב הצעת החוק של חבר הכנסת מיכאל זוהר שנועדה להביא לסגירה מוחלטת של בתי מסחר בשבת ולהטלת קנסות כבדים על המפעלים פעילות מסחרית בשבת.

טוב שהצעת החוק הזו לא הגיעה אפילו לקריאה ראשונה. אין בה שמץ של מידתיות, של ניסיון לאזן ולאתר נקודת אמצע, והיא עושה שימוש נלוז בטיעונים סוציאליים על מנת לכפות נורמות דתיות; אולם בצד ההתנגדות המוצדקת והנכונה להצעות חוק מן הסוג זה, אסור לנו לזנוח את העיסוק בהשלכות החברתיות של המסחר בימי המנוחה ולמצוא את ההסדרים המידתיים והמתאימים לאפשר לאזרחי ישראל לממש את הבחירות התרבותיות שלהם מחד ולהבטיח את המימוש של התכלית הסוציאלית שגלומה ברעיון יום המנוחה השבועי מאידך.

אין רעה גדולה יותר בכפיה הדתית ובחקיקה הדתית, מאשר להרחיק אותנו מהניסיון לטול מהמסורת היהודית קריאות כיוון מוסריות וחברתיות ראויות ונכונות.

"מדבר שקר תרחק"

לא יבשה הדיו מעל החלטת הממשלה להקים רחבת תפילה שוויונית בכותל המערבי, ושר התיירות יריב לוין יצא במתקפה חריפה על היהדות הרפורמית ועל אי תמיכתה במדינת ישראל. היכרותו השטחית של היהדות הרפורמית בישראל ובתפוצות (וגם זאת על דרך המחמאה) לא מנעה ממנו להכריז שתוך שני דורות לא יישארו כבר יהודים רפורמים.

יומיים אחרי פרסום הדברים ישבתי בחדרו של עמית וחבר, הרב סטיב אנגל, רב הקהילה הרפורמית באורלנדו. כשהחלה להישמע שירה בעברית יצאתי מהחדר לראות את פשר הקולות. באולם בית הכנסת התאספו 300 ילדים. בדומה לכל שבוע אחר, הם סיימו את לימודי אחר הצהרים ב-Hebrew School בחצי שעה של שירים ישראלים ושירי תפילה בעברית.

מבלי לדעת שאני שם, נחתם המפגש השבועי (כתמיד) בשירת "התקווה", כאשר הקבוצה התורנית עומדת על הבמה ואוחזת בדגלי ישראל. אני מקווה שהשר לוין לומד השבוע את הפרשה. אני מקווה שהוא מתעכב במיוחד על המצווה: "מדבר שקר תרחק" (כג ז).

ואפרופו, תפילה שוויונית…

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד היתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916 בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מנין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית".

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


פרשת "יתרו": על תבונה, אחריות וריבונות אנושית

"The Ten Commandments (Bible Card)" מאת the Providence Lithograph Company – http://thebiblerevival.com/clipart/1907/ex20-1.jpg. מתפרסם לפי רישיון נחלת הכלל דרך ויקישיתוף – http://commons.wikimedia.org/wiki/File:The_Ten_Commandments_(Bible_Card).jpg#mediaviewer/File:The_Ten_Commandments_(Bible_Card).jpg

רגע אחרי ט"ו בשבט, חגה של ארץ ישראל, אנחנו חוזרים למסע במדבר; והשבת הזו בפרשת "יתרו" מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. אז הנה כמה מחשבות על הפרשה:

חלוקת התורה ל-54 פרשות משקפת את המנהג הבבלי של סיום קריאת התורה אחת לשנה. בא"י נהגו לקרוא את התורה במחזור של שלוש וחצי שנים וחילקו את התורה על כן למעט יותר מ-170 סדרות. הבחירה לכנות את הפרשה של קבלת התורה ועשרת הדברות על שמו של יתרו כהן מדין וחותן משה – אינה מובנת מאליה. המדרשים ממהרים כמובן לספר על כך שיתרו חזר לארצו וגייר את בני ביתו. פשט הפסוקים במקרא ממש אינו תומך בכך. הפרשה שעוסקת בברית המיוחדת שבין עם ישראל ואלוהים קרויה דווקא על שמו של כהן עם אחר. אולי חכמינו, מחלקי התורה לפרשותיה, ביקשו לאותת מסר לכל אלו שמאמינים שהברית המיוחדת הזו וסיפורו הייחודי של העם היהודי מצדיקים חוסר סבלנות, זלזול, ביטול וגסות כלפי אמונתם של אחרים.

בראשיתה של הפרשה – המפגש בין משה, יתרו ומשפחתו של המנהיג. עוד לפני קבלת התורה ומעמד הר סיני, מדריך יתרו את משה בדרך הראויה וההגיונית להנהגת העם ולהטמעת משפט צדק: מינוי שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים שישפטו את העם. התורה אינה מדברת על משטר דמוקרטי בדרך שאנו מבינים אותו היום, אבל בהדרכתו של יתרו טמונים הרעיונות של ביזור הכוח והסמכויות, הקמת מערכת משפט, ונשיאה משותפת בנטל ההנהגה.

רק לאחר הקמתה של אותה מערכת משפט והנהגה קדומה מגיע תורו של מעמד הר סיני.

במובן מסוים פרשת יתרו היא הפרומו המוקדם ביותר לרעיון של "יהודית ודמוקרטית – דמוקרטית ויהודית". נקודת המפגש בין התבונה, האחריות והריבונית האנושית לבין המסורת העתיקה המבקשת להצביע על ערכי צדק על זמניים. בין הקריטריונים שמציע יתרו לבחירת השופטים והמנהיגים: "אנשי אמת ושנאי בצע". אחרי עוד שבוע של פרשות וחשיפות, בין השאר בקרב אוכפי החוק, מתברר שיש לנו עוד דרך לא קצרה לארץ המובטחת.

ולבסוף – פרשת השבוע מעניקה לנו גם את פסוקי הפתיחה של הקידוש בצהרי השבת. בערב שבת פותחים את הקידוש בפסוקי יום השבת בסיפור הבריאה בבראשית. בצהרים מקדימים לברכת היין והפת את פסוקי הדבר הרביעי העוסק במצוות השבת. בפרשה שלנו מוצגת השבת כזכר לבריאת העולם. בפעם השנייה בה מופיעים עשרת הדברות בתורה, במסגרת נאום הפרידה של משה (פרשת ואתחנן שבספר דברים), מוצגת השבת כזכר לשעבוד במצרים וליציאה מבית העבדים. לכן אין להתפלא על התוספת שמוסיף משה לדבר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". שלושה חודשים אחרי היציאה ממצרים זיכרון העבדות טרי ומוחשי וגם לקחיה.

ארבעים שנים לאחר מכן, למול דור שלא טעם טעמה של עבדות, ערב הכניסה לארץ, מוצא משה לנכון להזכיר שהעבר העברי-יהודי נושא עמו לא רק זכויות אלא גם חובות, ושהנחלתו של הלקח הזה לא יכולה להיות מובנת מאליה. אצלנו בבית אנחנו מקדשים לסירוגין. שבת אחת עם פסוקי פרשת השבוע שלנו; שבת לאחריה – עם פסוקי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…"

שבת שלום, גלעד