הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": על חוסנם של ערכים

שבוע עמוס ומורכב עבר עלינו לקראת הדיון בקיים בג"ץ בסוגיית הכותל ביום חמישי האחרון. במידה מסוימת ועצובה, התאימה לשבוע הזה פרשת "כי תצא למלחמה", אבל האמת היא שהיינו מעדיפים לקחת מבין כל מצוותיה הרבות של הפרשה (העמוסה במצוות מבין כל פרשות התורה), דווקא את אותן מצוות הנוגעות ליחסי הערבות והאחריות ההדדית בין אדם לרעהו, ובתוך עם ישראל.

את המאבק הפנימי הזה, כמו חלק גדול מהמאבקים סביב נושאים של דת ומדינה, נכון לסיים בפשרה ובדרכי שלום. לכך היו מכוונים מאמצינו בכל השנים האחרונות. לצערנו, עכשיו אנו נדרשים לפסוקים המופיעים לקראת סופה של הפרשה, העוסקים במשפט צדק:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה טז)

הלוואי ונחזור לדרך של הידברות ומציאת פשרות.

בן סורר ומורה – בין זעזוע ללקח חשוב

כבר כתבתי לפני שנתיים שהמסורת היהודית ניחנה ככל הנראה בהומור, אם בשבת הראשונה של שנת הלימודים אנחנו קוראים בחלק גדול מהשנים את פרשת "בן סורר ומורה". מזל שחכמי המשנה והתלמוד, הפכו את המצווה ל"חסרת שיניים" והציבו למימושה אין ספור תנאים מצטברים, עד שנקבע כי "בן סורר – לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע ע"א). אחרת נראה לי שבימיו האחרונים של החופש הגדול, תור ארוך של הורים היה משתרע אל מחוץ לבית הדין הגדול…

ובכל זאת, דווקא על רקע פתיחת שנת הלימודים, מעניין לעיין לא רק בדרך בה הפכו חכמי התורה שבעל הפה את המצווה הזו לבלתי ריאלית לחלוטין, אלא גם בהוראותיה של התורה עצמה. הרעיון כי הורים יבקשו לרגום את ילדם כי הוא זולל וסובא ואינו שומע בקולם בלתי נתפס, ונראה אכן כהפרזה לא מציאותית – אך דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד התורה עגנה את מעמדו של הילד כאדם בפני עצמו, שאינו בגדר "רכושם" של ההורים. הילד נושא באחריות על מעשיו, אבל דווקא בשל כך הוא אינו נתון לשיפוטם הבלעדי של ההורים, ולא הם הקובעים את עונשו. ההורים נדרשים להביאו בפני "זקני העיר", שופטי אותה תקופה והם אשר עורכים לו משפט וגוזרים את עונשו.

בין חוקרי המקרא היו שהציעו שפרשת העקידה שימשה דווקא לצורך שלילת המנהג של קורבנות אדם והוקעתו. על אותה הדרך, בצד הזעזוע שכל הורה צריך לחוש למקרא הפסוקים, דווקא פרשת "בן סורר ומורה" מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי אל הילד. אם כך הדברים עם "בן סורר ומורא" ש"לא היה ולא עתיד להיות", קל וחומר שכך הם גם עם כל ילד וילדה אחרים.

מקרי המבחן המורכבים הם שקובעים את דמותה של החברה

באותה הדרך, ניתן גם לקרוא ולנתח את המצווה הצמודה לפסוקי "בן סורר ומורה", שלא להלין את הרוג בית הדין ולהביאו לקבורה ביום מותו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כב-כג)

על פי פסוקים אלו חלה חובה שלא להותיר גופתו של אדם שהוצא להורג בשל פשעו ללא קבורה בו ביום, וכי הדבר מטמא את הארץ. פסוקים אלו הם היסוד להלכה היסודית והמרכזית בדיני קבורתו של המת – שאין להלינו ואין לעכב את קבורתו.

ניתן לדבר ולכתוב רבות על סוגיות של כבוד המת בימינו, וכיצד נוהגים חלק מהמופקדים על מלאכה זו בישראל, אולם המצווה ביסודה נועדה אכן להבטיח את כבודו של המת, בדגש על זה שאין מי שידאג לצרכי קבורתו. על הקהילה מוטלת האחריות לדאוג לקבורתו המכובדת של האדם בסמוך למותו, ובכך לקדש את צלם האלוהים שבו נברא כל אדם.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהעיקרון הגדול הזה נלמד דווקא ממקרה הקיצון – דיני קבורתו של מי שהוקע מתוך החברה באופן הקיצוני והמחמיר ביותר. אם בגופתו יש לנהוג כבוד, על אחת כמה וכמה שיש לנוהג כך כלפי כל אדם מהיישוב. בדומה למקרה הקיצון של הבן הסורר והמורה, המלמד על מעמדו העצמאי של כל ילד, כך מקרה הקיצון של ההרוג בית הדין, מלמד על קדושת האדם בחייו וגם לאחר מותו. במובן זה מזכירה לנו פרשת "כי תצא" שיעור חשוב שלא אחת אנו בוחרים לשכוח במציאות החיים הישראלית ובשיח הציבורי המתלהם: חוסנם של ערכים נמדד אל מול מקרי הקיצון, שמעוררים בנו תחושות קשות.

היכולת לממש את אותם הערכים גם במקרים אלו, היא אשר מבטיחה את מימושם הטבעי במקרים האחרים.

משה רבנו בכנס לשכת עורכי הדין

כבר כתבתי על ההתאמה המשעשעת בין פרשת השבוע ופתיחתה של שנת הלימודים, אך השבוע התאימה הפרשה גם לסוגיה נוספת שכבשה את השיח הציבורי והפכה לסיבוב התורני של המהלומות בין חלק מנבחרי הציבור ל"זקני העיר" שלנו – שופטי בית המשפט העליון. בין מצוותיה של הפרשה מופיעה גם המצווה שלא להסגיר עבד בורח אל אדוניו:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כגט ז)

הפרשנות ההלכתית המרכזית שנתנה למצווה זו על ידי חכמי המשנה והתלמוד הייתה כי המדובר בעבד נכרי שברח מאדוניו הנמצא מחוץ לארץ אל קרב בני ישראל היושבים בתוך הארץ המובטחת. מצווה זו התפרשה לחומרה, במובן זה שאפילו אם אדוניו של העבד הנכרי היה יהודי, אין להסגיר את העבד הבורח. פרשני התורה הדגישו כי המצווה נועדה בין השאר על מנת לטבוע בלבנו את מעלתה של ארץ ישראל ואת כבודה, כמקום אליו נישאות העיניים. הפרשן רבי אברהם אבן עזרא הגדיל לעשות והגדיר את הסגרת העבד כחילול השם.

סוגיית מהגרי העבודה, מבקשי המקלט והפליטים בישראל סבוכה וקשה. פסוקי הפרשה המצווים עלינו לא להתעלם ממצוקת אחינו מכוונים גם לצורך שלנו להבין כי לא אחת דווקא הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, הן אשר משלמות את המחיר בגין שהותם של אלה בארצנו. מדינה ריבונית ודאי רשאית לעצב מדיניות הגירה וחייבת במידה רבה להגן על גבולותיה גם מפני מהגרים לא מוזמנים. עם זאת, כל אותם "ציונים גדולים מטעם עצמם" שדברו על הצורך לזקוף את קומתה של הציוניות ושל יהדותה של המדינה אל מול זכויות היסוד האוניברסליות, כנראה שלא מצאו זמן ללמוד את מצוותיה של הפרשה לפני השתלחותם הפומבית בבית המשפט העליון (רבים מהם גם לא טרחו לקרוא את פסק הדין).

דורות רבים של פרשנים ובעלי הלכה, הציעו לנו, על יסוד המצווה של אי הסגרת עבד הבורח אל ארץ ישראל, שיהדותה של המדינה שלנו נבחנת לא אחת דווקא ביכולתו להזמין את הבורח לשבת איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היו אומרים חלק מנבחרי הציבור שלנו למשה רבינו אם היה משמיע את המצווה הזו לא במדבר, אלא בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב.

שבת שלום ומבורך.


תגובה אחת

פרשת "כי תצא": על מצוות ויחסים

פליטים אירופהמי אמר שלמסורת היהודית אין חוש הומור. דווקא בשבתות האחרונות של אוגוסט קוראים על מצוות "בן סורר ומורה". מזל שכבר חז"ל דאגו להפוך את ההוראות של פרשת "כי תצא" בעניין הזה למשהו לא ריאלי לחלוטין. כנראה שהייתה להם הבנה טובה לנפש הורים מותשים בסופו של החופש הגדול.

פרשת השבוע "כי תצא" מקרבת אותנו עוד צעד לחתימתה של התורה ולהתחלה מבראשית. מכל 54 הפרשות של התורה, אין עוד אחת בה מופיעות כל כך הרבה מצוות; 74 למניין תרי"ג המצוות של הרמב"ם. יחסי אדם וחברו, היחסים בתוך המשפחה יחסי היחיד והקהילה ויחסי עם ועם – זוכים כולם להתייחסות בפרשה.

ספר כריתות

אחד הנושאים שפרשת השבוע עוסקת בהם בהרחבה הוא מערכת דיני המשפחה הפזורים לאורכה של הפרשה. את מצוות בן סורר ומורה כבר הזכרנו. לצדה מופיעות בפרשה מצוות רבות מאוד הנוגעות ליחסים בתוך המשפחה הגרעינית והמורחבת: מצוות היבום והחליצה, האיסור על העדפת בן האישה האהובה (במציאות של ריבוי נשים) והאיסור על חזרת אישה גרושה לבעלה הראשון לאחר שנשאה לגבר אחר. בפסוק הפותח את המצווה האחרונה תלתה ההלכה היהודית את דיני הקידושין ודיני הגירושין כולם:

"כי יקח איש אשה… וכתב לה ספר כריתות ונתן בידיה ושלחה מביתו" (דברים כד א)

די לראות את הפער בין מספר המלים הזעום המתייחסות לקידושין ולגירושין בתורה לבין ההיקף אדיר של ההלכות, האגדות והדיונים שבמסכתות קידושין, גטין וכתובות בתלמוד על מנת להבין עד כמה מערכת דיני המשפחה ביהדות הייתה במשך מאות רבות בשנים מערכת דינאמית ומשתנה, ועד כמה השתמשו מוביליה במגוון רחב של כלים על מנת להתאים, לפתח ולשנות את המערכת הזו שהיא אחת מן הזירות הרגישות והמשמעותיות של מפגש בין היחיד לבין הנורמה הציבורית.

מחקר ההלכה מלמד שבמרוצת הדורות השכילו חכמים לחולל מהפכות של ממש בהליך של הקמת הקשר הזוגי ופירוקו, פעמים רבות מתוך מאמץ לאזן את פערי הכוח ההלכתיים והראליים בין בני הזוג. הכתובה, השימוש הנרחב בטענת "מאיס עלי" והלכת "אשה מורדת" כדי לאפשר לאשה להשתחרר מקשר נישואין, השימוש בתנאים בקידושין ותקנות רבינו גרשם מאור הגולה הם חלק מהדוגמאות, והספרות המחקרית בעניינן רחבה מאוד. העוצמה והאומץ הללו לחולל מהפכות של ממש בדין ההלכתי הנוגע לחיי המשפחה אבדו בדורות האחרונים, ובמיוחד במדינת ישראל, בה ניתן לממסד הרבני כוח שלטוני שלא היה נחלתו ברוב דורותיה של היהדות ההלכתית.

הכוח השלטוני הזה מאבן את מנגנוני השינוי הפנימיים של המסורת היהודית. מה ניתן לעשות? ללכת בעקבות מצוותה של התורה:

"והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות…" (שם)

בעבור כל כך הרבה ישראלים הממסד הרבני אינו מוצא חן, כל כך הרבה מאתנו מוצאים בממסד הזה ערוות דבר. המסקנה המתבקשת – לתת גט כריתות וספר כריתות לממסד הזה.

כבוד האדם

הרוב המכריע של מצוות הפרשה מנוסחות בלשונם היבשה של החוק והמשפט. יוצאות דופן הן המצוות העוסקות במצוקתו של האדם העני ובכבוד שלו, המהווה במידה רבה את אחד מנכסיו האחרונים. בפרשה מופיעה המצווה שלא לעשוק את שכרו של העני והאביון, מתוך הכרה של התורה שאם לא די בשכרו הנמוך, העובד המוחלש גם חשוף יותר להתעמרות ולניצול.

פרשת השבוע מצווה על תשלום יומי של שכר האדם העני:

"ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא…" (דברים כד 15);

אולם הפרשה אינה מסתפקת בקביעת הכלל המשפטי הצר והיא ממשיכה להכות בפטיש המלים על נפשו ומצפונו של המעביד, וכך ממשיכה התורה:

"… ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל יי', והיה בך חטא".

השכיר העני הוא אולי עובד מוחלש, אבל התורה מזהירה שיש לו מעין ערוץ ישיר לאלוהים. רעיון דומה וסגנון דומה נמצאים גם בפרשת משפטים בספר שמות במצווה העוסקת בחובה להחזיר לעני בעל החוב את הבגד בו הוא מתכסה בלילה:

"אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו" (שמות כב 25)

גם כאן לא מסתפקת התורה בקביעת הכלל אלא ממשיכה:

"כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לעורו, במה ישכב?!? והיה כי יצעק אלי ושמעתי" (שם 26)

מתוך המציאות העגומה בה זכויותיו של האדם המוחלש נמצאות תמיד בסכנה, מציבה התורה דרישה שלא להסתפק רק בחוק היבש, אלא להעניק לו משנה תוקף מוסרי ואמוני.

על מעלתה הגדולה של ארץ ישראל ומשוחררי מתקן חולות

בין שאר מצוותיה של הפרשה מופיעה המצווה הבאה:

"לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר באחד משעריך בטוב לו; לא תוננו" (דברים כג 15)

יש בין המפרשים שהבינו את המצווה שמתייחס לעבד עברי, שממילא התורה אוסרת לראות בו כרכוש בעליו, אולם המסורת ההלכתית, שראשיתה עוד במסכת גיטין בתלמוד, הבינה את המצווה כמתייחס למצב בו עבד נכרי נמלט מחוץ לארץ אל תוך הארץ. לשיטתה של מסורת זו מוטל איסור על הסגרת העבד הנכרי שנמלט אל הארץ אפילו אם אדוניו בניכר הוא אדם עברי.

במניין המצוות מחולקת המצווה לשני מצוות נפרדות – איסור ההסגרה ואיסור ההונאה – גרימת צער ופגיעה. בעל ספר החינוך, בן המאה היג, כתב על המצווה:

"ונכתוב לו גט חירות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה ה' יתברך. משורשי המצווה מה שזכרנו שרצה האל לכבוד הארץ, שהבורח לשם ינצל מעבדות כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת ה' יתעלה, וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא"

כבודה של ארץ ישראל – מלמדת אותנו המסורת ההלכתית – בא לידי ביטוי שהבורח אליה, נוכרי כיהודי, ינצל מן העבדות.

למראה התמונות הקשות של הידבקות הפליטים על שערי אירופה, ולנוכח החיים הרבים שמקופחים בדרכם אל "החיים החדשים" צריך לזכור כי אתגר גדול וקשה ניצב לפני מדינות המערב, וישראל אינה המדינה היחידה שמתמודדת אתו בקושי. באותה נשימה, בשבוע שבו שוחררו מבקשי מקלט ממתקן חולות אחרי שהייה כפויה של למעלה משנה, טוב שאנחנו מקבלים עוד תזכורת שכבודן של הארץ הזו והמדינה הזו נמדד גם ביחסינו אל אותם מבקשי מקלט ועד כמה אנו מקפידים באיסור של הונאתם והסגרתם.

אני מוריד את הכובע בפני אותם חברים וחברות שפתחו את ביתם להציע מחסה מהחום, מיטה להניח עליה את הראש, פת ומלח, לאותם משוחררי מתקן חולות, למשך הימים הראשונים בהם הם חופשיים מחדש. פתחנו "בבן סורר ומורה" של סוף אוגוסט – אני בטוח שהילדים שלהם זוכים לאחד מהשיעורים החשובים בחייהם הישראליים והיהודיים.