הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת לך לך: מדוע חילק אברהם את הארץ?

pleiades_largeאת פסוקיה של פרשת לך לך אני לומד מעבר לים, בביקור בקהילות בארה"ב, ימים אחדים אחרי הבחירות. המבוכה בקרב רבים מחברי הקהילות גדולה ואני שואל עצמי האם וכיצד להתייחס לדברים בדברי התורה והשיעורים שאתן בשבת הקרובה.

כתמיד, גם בפרשת השבוע שלנו, המפנה את הזרקור התורני מכאן ועד לסוף החומש למשפחה אחת, שבט אחד ועם אחד – ניתן למצוא נקודות עגינה לשיחה על המתרחש בימינו.

האם נכון לעשות זאת כאן מעל לבמה? ביממה הקרובה אנסה ללמוד לא רק את הפרשה, אלא גם את לב שומעיה הנמצאים כאן.

מה חידושה של אמונת אברהם?

במסורת המדרשית והפרשנית נחשב אברהם לאבי האמונה, לזה אשר ייסד את ההכרה באל אחד והעמידה כנגד עבודת האלילים. באופן מעניין התורה עצמה אינה מצינת פרט זה במפורש. יתרה מכך, פרשות בראשית ונח מציעות אפשרויות אחרות לייסודה של האמונה באלוהים ושל הפעולה הדתית ואינן מייחסות במפורש את עבודת האלילים לקודמיו של אברהם. גם הפרשה שלנו עצמה רומזת על הכרת האל על ידי מנהיגים ועמים אחרים.

לאחר שאברהם (עדיין בשמו המקורי אברם) משחרר את לוט בן אחיו ואת כל העם והרכוש שנישבו במלחמת חמשת המלכים בארבעת המלכים, אומר מלכי-צדק, מלך שלם, המתואר בפרשה כ"כהן לאל עליון":

"בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד יט-כ)

הביטויים של מלכי-צדק אף זכו להיכנס ללשון התפילה, לברכת "אחת מעין שבע" הנאמרת בתפילת הערבית לליל שבת: "ברוך אתה יי אלהינו ואלהי אבותינו… אל עליון, קונה שמים וארץ…".

לאור קו פרשנות אפשרי זה, מה ייחודה של אמונת אברהם ופשר הברית שכורת עמו האלוהים? תשובה אפשרית אחת היא ההכרה העמוקה בקשר בין האמונה לבין תודעת השליחות והנכונות לצאת לדרך ולפרוץ נתיבים חדשים. אפשרות נוספת היא ההכרה בקשר העמוק בין האמונה לבין החובות המוטלות על האדם ועל העם לנהוג בדרכי צדקה ומשפט ולהביא ברכה לסובבים אותו. עוד במסגרת הציווי הראשון בו מצטווה אברם –

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם, יב א)

– ניתן בו הסימן המחייב:

"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"

בפרשה הבאה, פרשת "וירא" יורחב סימן זה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…" (שם יח יט)

הבטחת הארץ והפרידה "איש מעל אחיו"

פרשת לך לך היא פרשת ההבטחה של הארץ לאברהם ולצאצאיו. מספר פעמים בפרשה חוזר אלוהים על הבטחתו לאברהם להוריש לו את הארץ, ופעם אחת אף נזכרים גבולותיה של הארץ המובטחת "מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת" (שם, טו יט). והנה דווקא הפרשה הזו – פרשת ההבטחה – היא גם הפרשה בה אברהם מבקש לחלק את הארץ בינו לבין לוט למען לא יהיה ריב בין רועיו לרועי בן אחיו:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (שם יג ח-ט)

בשבוע שבו נשמעו צהלות כאלה ואחרות, כאילו בחירתו של נשיא חדש בארה"ב קוברת את רעיון חלוקתה של הארץ, מזכירה לנו פרשת השבוע כי חלוקתה הראשונה של הארץ נעשתה על ידי אבי האומה – לא מתוך מחשבה שהארץ אינה נחלתו, אלא דווקא משום שחש שהיא שלו, אך הוא בחר לוותר על חלק ממנה.

מימוש ההבטחה על הארץ, כולל בתוכו גם את היכולת לוותר על חלק ממנה למען לא תהיה מריבה. לעתים גם הוויתור הוא מנהג בעלים.

והאמין ביי' ויחשבה לו לצדקה

באחד משיאיה של הפרשה, רגע לפני כריתת ברית בין הבתרים, מוציא אלוהים את אברהם לספור את כוכבי השמיים:

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"

מיד לאחר מכן מציינת התורה:

"וְהֶאֱמִן בַּיי וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם טו ו)

רבים מהפרשנים גרסו כי אברהם הוא אשר חשב את הבטחתו של אלוהים לדבר צדקה הנעשה לו. מיעוטם הלכו על פי פשט הפסוק וגרסו כי אכן הכוונה היא שאלוהים ראה באמונתו של אברהם בו דבר צדקה. הפירוש המדויק יותר לטעמי מלמד כי האמונה אינה דבר פשוט, והיכולת להמשיך ולהאמין גם ברגעים של משבר וקושי אינה דבר מובן מאליו. זו אולי המחשבה שאחלוק עם חברים וחברות כאן שהשבוע האחרון גם עירער מעט את אמונתם ביכולת לקדם את הערכים בהם הם מאמינים.


השארת תגובה

פרשת נח: מסעות שהחלו – ראוי להשלימם

יצחק רביןבמרכזה של פרשת נח סיפור לידתה של האנושות מחדש לאחר המבול. באחריתה- סיפור רגע הלידה העם היהודי, כאשר מבטה של התורה הולך ומתמקד במשפחה אחת ובאדם אחד: אברם, איש אור כשדים, שיהפוך בפרשה הבאה לאברהם העברי, איש כנען.

מוסר, חוק וקיומו של העולם

מן המפורסמות הוא שסיפור המבול אינו ייחודי למקרא, ורבות מן התרבויות העתיקות, במזרח הקרוב והרחק ממנו, אחזו אף הן בגרסה של סיפור זה. המפורסמת שבין הגרסאות המקבילות היא סיפור המבול הבבלי, הנכלל בעלילות גלגמש.

אחד ממאפייניו הייחודיים של סיפור המבול התורני, בהשוואה לרוב גרסאות הסיפור בתרבויות אחרות, הוא הדגש המושם על השחתת המידות של בני האדם כסיבה לאסון (בניגוד לדוגמה להפרעת מנוחם של האלים בסיפור הבבלי). עובדה זו מצטרפת לתיאור התורני של הברית הנכרתת בין אלוהים לנח ובניו לאחר המבול. במרכזה – הציווי המפורש:

"שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם"

דרישה זו נרמזה כבר בדבריו של האל לקין, אחרי רצח האח, אלם רק בפרשת נח מיוסד הקשר בין מוסר לחוק, והיא אשר מציגה לראשונה את הרעיון היסודי ששזור לכל אורכו של המקרא ולפיו דרכם מוסרית של האדם ושל החברה היא המכרעת את גורלם.

מי לא היה מציע את הקשת בענן אם היה אלוהים?

במסגרת הברית בין אלוהים לבני האדם, האל לא רק מטיל חובה על בני האדם ומעניק להם מחדש זכויות יתר למול יתר הברואים (העיקרית שבהן – אכילת הבשר), אלא אף נוטל על עצמו את החובה שלא להביא עוד מבול על הארץ:

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ"

במסגרת הברית מוצגת הקשת בענן כתזכורת. באופן מפתיע, התזכורת אינה מכוונת לבני האדם, אלא לאל עצמו:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"

האל, לשיטת התורה, אינו מסתפק בכך שהוא מטיל על עצמו מגבלה בכל הנוגע לשימוש בכוחו, אלא שהוא מעמיד לעצמו תזכורת מתמדת למגבלה זו. פרשת נח, המציגה במלוא העוצמה את פערי הכוחות בין אלוהים לאדם, מציגה גם את חובתו של בעל הכוח להגביל את כוחו ולהעמיד לעצמו מנגנון של התרעה ואזהרה. הכוח הוא דבר ממכר; ובעל הכוח – גם כאשר הוא נוטל על עצמו את החובה לשים לו גבול, אינו יכול לסמוך על התחייבותו הראשונית. התזכורת העצמית המתמדת הכרחית.

השבוע הזה, שר ישראלי בכיר כפר בהגדרתו של הרצח בכפר קאסם לפני 60 שנים כטבח. אם היה אלוהים – ספק אם היה מציע לבני האדם את הקשת בענן. לשיטתו של השר, ככל הנראה, בעלי הכוח לא צריכים להזכיר לעצמם פעם אחרי פעם גם את החובה לשמור על גבולותיו.

התורה חושבת קצת אחרת.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם וממשיך ללכת

השבת הזו וגם השבת הבאה תעמודנה, בין השאר, בין יום הזיכרון ה-21 לרצח רה"מ יצחק רבין. כבר כמה ימים עוסק השיח הציבורי בעצרת שעמדה להתבטל ובאירועי הזיכרון שיתקיימו ברחבי הארץ. פסוקיה האחרונים של פרשת נח מלמדים כי המסע אל עבר ארץ כנען לא החל בציווי של אלוהים לאברהם לעזוב את מולדתו, אלא בהחלטה של אביו תרח, לצאת אל הדרך:

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן"

בפתח הפרשה הבאה, "לך לך", אברהם מצווה לא על התחלת המסע אלא על המשכתו והבאתו לידי גמר. לפעמים היכולת להמשיך בדרך לא פחות קשה מהיציאה אליה, ולעתים הפיתוי להיעצר בעיצומה גדול מאוד. בדיונים הרבים על מורשת הרצח ומורשת האיש, ראוי לזכור את שמספרות לנו פרשות "נח" ו"לך לך": מסעות שהחלו – ראוי להשלימם.

שבת שלום ונתראה בכיכר.