פרשת "מטות ו"מסעי": האם נדע לקרוא את הכתובת שעל הקיר?

פרשות "מטות" ו"מסעי", החותמות את חומש במדבר, נקראות השנה יחד באותה שבת – השנייה לשבתות בין המצרים. שתי הפרשות מתארות את השלבים האחרונים במסעם של בני ישראל אל עבר הארץ המובטחת, כאשר פרשת מסעי מציגה גם סיכום מפורט של תחנות המסע הארוך בן הארבעים שנים. לאחר פירוט תחנות המסע עוברת הפרשה האחרונה של חומש במדבר לתיאור גבולותיה של הארץ, לפירוט שמות הנשיאים אשר יובילו את השבטים אל תוך הארץ ולתיאורם של שני סוגי ערים בעלי מעמד מיוחד בתוך נחלות השבטים: ערי הלוויים וערי המקלט, המיועדות לכל מי שהרג את רעהו בשגגה וראוי למקלט מפני נקמת הדם.

פסוקיה האחרונים של פרשת מסעי ושל החומש כולו מחזירים אותנו לפרשת "בנות צלפחד". בפרשת פנחס, שנקראה בשבת הקודמת, הוצג סיפורן של חמש האחיות שפנו למשה בדרישה לרשת את אביהן בהיעדר בן יורש. דרישתן הביאה לקביעת הלכה לפיה בהיעדר בן הבנות יורשות את רכוש אביהן, ובנות צלפחד הפכו לדורות לסמל של עוצמה והעצמה נשית.

פרשת "מסעי" מתארת לנו את חלקה השני של העלילה. לקראת הכניסה לארץ, טוענים ראשי שבט מנשה, שאליו השתייכה משפחת צלפחד, שההלכה החדשה עלולה לגרוע מנחלת השבט במידה שהבנות תינשאנה לגברים משבטים אחרים. במענה לטענתם נקבע סייג להלכת בנות צלפחד המחייבת נשים היורשות את אביהן להינשא לבני שבטם.

באופן מעניין מסורת חז"ל, המפורטת במסכת תענית בתלמודים, סירבה להותיר את העלילה כפי שסיכמה אותה פרשת "מסעי". לשיטת החכמים הלכת הנישואין לבני השבט בוטלה בשלב מסוים על מנת להבטיח שהשבטים יוכלו להינשא זה בזה. היום בו בוטל האיסור היה יום ט"ו באב, וביטולה של מגבלת הנישואין נחשב לאחת מחמש הסיבות שיום זה נקבע כחג וכמועד המוקדש לחגיגות שידוכין ואירוסין.

התירוץ ששימש לביטול האיסור היה הקביעה לפיה האיסור חל רק בדור של ההתנחלות בארץ ולשנים בהן חולקו הנחלות לשבטים ולמשפחות לראשונה.

עלילת בנות צלפחד, על חלקיה המקראיים ועל התוספת של חז"ל, היא תזכורת טובה לקצב ההתקדמות של מאמצים חברתיים רבים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה, ואז שוב מחדשים את המסע. היבט נוסף שניתן למצוא בעלילה הוא המתח הטבעי הקיים בין חידוש לבין מסורת; בין התכנסות לבין פתיחות; בין בדלנות לבין הכלה; בין שמירה קפדנית על ייחודיות לבין מציאת מכנים משותפים.

דרישתן של בנות צלפחד יכולה להיחשב כתביעה להתחדשות ולפתיחות; ההלכה לפיה עליהן להינשא לבני שבטן ראויה להתפרש כרצון לשמור על ייחודה של קבוצת השייכות, על מעמדה ועל האינטרסים החשובים לה; הדרך בה מתארים חז"ל את ביטולה של ההלכה מסמלת את הרצון להעניק בסיומו של מהלך את הבכורה לגישה המעודדת חיבור, קשר, פתיחות והכלה.

בסיומו של שבוע סוער של ויכוח ציבורי על חוק הלאום, ראוי להכיר בכך שהמסורת היהודית מכילה את המתח שבין ייחודיות לאוניברסליות ובין התכנסות לפתיחות. הניסיון לאחוז באחת מהגישות באופן בלעדי אינה עולה בקנה אחד עם המסורת שלנו ועם הלקח שהיא מבקשת להנחיל לנו.

כך נראית שנאת חינם

גם השבת הזו אנו מקדישים את קריאת ההפטרה לעניינם של ימי בין המצרים. ההפטרה השנייה של "תלתא דפורענותא" (שלוש הפטרות הפורענות) לקוחה מנבואתו של ירמיהו נביא החורבן. בתוך ההפטרה אנו מוצאים את הפסוק:

"גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה" (ירמיהו ב')

אחד מהאותות הברורים להתקרבותו של אסון הוא הרגע בו הכתובת נמצאת על הקיר, והרמזים אינם מסתתרים עוד במחתרת. אנחנו לא נדרשים לאגדות החורבן על שנאת החינם ולא לדברי הנביאים על הסימנים המעידים. די להעיף מבט לסידור השרוף של נשות הכותל, שהגיעו בערב השבת להתפלל את תפילת ראש החודש בכותל על מנת להבין שאין מקום לשאננות.

התלמוד מספר כי ארבעים שנים לפני חורבן הבית נפתחו ונטרקו דלתותיו מאליהן. הצתת האש בסידור התפילה משולה לאותה טריקת דלת רועמת שנשמעה בהיכל – אך איש לא שעה לה.

האם נדע להפיק את הלקח?  לקרוא את הכתובת שעל הקיר? האם נזכור שהלקח החשוב ביותר מחורבנה של ירושלים הוא לא לתת לקנאים לנהל את העיר?!?

שבת שלום וחודש של נחמה ותקווה.

פרשת מטות: האם זו בעצם נקמתו של משה?

Cirroferri_-_moisesfilhasjetro02מחשבות קצרות על פרשת מטות, במהלך חופשה משפחתית מעבר לים.

ברוב השנים נקראת פרשת "מטות" עם הבאה אחריה, פרשת "מסעי". השנה, בחסות העיבור והחודש הנוסף, נקראת הפרשה לבדה, על שני ענייניה: מלחמת ישראל במדיין ודרישתו של משה משבט ראובן, גד וחצי המנשה, לצאת חלוצים לפני בני ישראל במסע לכיבוש הארץ, באם רצונם להתנחל דווקא בעבר הירדן.

פרשת מלחמת ישראל במדיין אינה קלה לקריאה. ספק אם יש בפרשות התורה תיאור כה מפורט של מעשה המלחמה. מעבר להריגת כל זכר בוגר, משה זועם על הלוחמים שלקחו בשבי את כל הנשים, ודורש מהם לא להותיר בחיים כל אשה "שידעה איש למשכב זכר" וכל "זכר בטף". בניגוד למכות מצרים – לא אלוהים הוא השולח ידו, אלא צבאם של בני ישראל.

ניתן כמובן לבצע מהלכים מדרשיים ופרשניים שיקלו על הקריאה (ובעוד רגע אציע שנים), אך זוהי אחת מהפרשות המחייבת הכרעה בין גישה דווקאית לתורה לבין גישה היסטורית-מוסרית. הראשונה – רואה בתורה נקודת ייחוס בלעדית למוסר היהודי. השנייה – רואה בתורה נקודת מוצא בלבד ומכירה במסע ההתקדמות המוסרי שנדרש מהיחיד ומהציבור.

אחרי סערת תשובותיו של הרבצ"ר בפרשת מצוות "אשה יפת תואר" ובמציאות של רכישה מחודשת של העוצמה הצבאית, את פרשת מלחמת ישראל במדיין ראוי לקרוא בלחישה, כפי שקוראים את פרשות הקללות שבספר ויקרא ובספר דברים.

ובכל זאת שני מהלכים פרשניים…

בפתח הפרשה מצווה אלוהים את משה:

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" (במדבר כז ב)

בהמשך מצווה משה את דבר המלחמה אל העם בזו הלשון:

"החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת יי' במדין" (שם, ג)

אלוהים מצווה את משה לנקום את נקמת העם. משה מציג את הנקמה כנקמתו של אלוהים. האם מתוך הרשות שנטל משה לעצמו להגדיר את הנקמה כנקמתו של אלוהים, הוא התיר לעצמו גם להורות על הרג הטף והנשים?!?

בניגוד לפרשת בנות צלפחד שנקראה בשבת שעברה, פרשת מקושש העצים בשבת ופרשת פסח שני – כאן משה לא מבקש את הכרעתו של אלוהים. הדרישה לטבוח בכל זכר בטף ובכל אישה שידעה משכב זכר מגיעה מפיו. פעם אחת נוספת לא נשמע קולו של האלוהים, ומשה הוא החליט על הצעדים: טבח שבט לוי בסוגדים לעגל הזהב.

ברגעי כעס וחרון אף, משה פוסק לבדו – על פי רוב לכיוון המעשה הקשה. האם עוצמת הנקמה קשורה באמירתו של אלוהים שלאחר מלחמה זו ייאסף אל עמיו? האם היא קשורה לעובדה שמשה הושפל ממעשה נשיא שבט שמעון והאישה המדיינית, ועלבונו מביא אותו לדרוש נקמה כה מרחיקת לכת?!?

כך או כך נראה שהנקמה במדיינים לא הייתה נקמת בני ישראל ולא נקמת יי, אלא נקמתו של משה, היורד עוד רגע מעל במת המנהיגות. את פרשת מלחמת הנקמה במדיין ראוי גם לקרוא כפרשה המציגה את אופייה של מלחמה הנעשית בשמו של אלוהים.