שבת תקומה: מוכרחים להיות שמח

בשנים שאינן מעוברות נקראת פרשות "תזריע" ו"מצורע" בשבת המקדימה את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. שבת זו מכונה בקהילות היהדות הרפורמית "שבת תקומה" (על משקל שבת שובה או תשובה שלפני יום הכיפורים) והיא מוקדשת לימים המורכבים והמרגשים שבין שני ימי הזיכרון ולמסע היהודי והישראלי מחורבן לתקומה.

על פניו, שתי הפרשות, העוסקות בעיקר בנגע הצרעת – זה המתפשט בגוף האדם וזה המתפשט על קירות הבית – אינן משמשות בסיס ורקע מתאימים לתכנים של התקופה הנוכחית בלוח השנה הישראלי, אך עיון יצירתי ודרשני בפסוקים העתיקים הופך אותן דווקא למתאימות ומעוררות מחשבה והשראה.

כאמור, הרוב המכריע של פסוקי שתי הפרשות עוסקים בנגעי הצרעת, בתפקידיו של הכהן לאתר ולאבחן את הנגע ובהליכים שמטרתם להרחיק את הנגע ואת נושאו מן המחנה ולהליכי ההיטהרות והשיבה אל המחנה במקרה של ריפוי והחלמה. שמה של הפרשה השנייה, "מצורע", אכן הולם תוכן זה, אולם שמה של הפרשה הראשונה, "תזריע", מלמד כי היא נפתחת לא בעניין הצרעת אלא בנושא אחר.

ואכן, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים למעמד של לידת תינוק או תינוקת, והקורבן הנדרש מהאם היולדת כחלק מתהליך ההיטהרות מדם הלידה. על פניו עניינם של פסוקים אלו קרוב לדיני הזב והנידה, המופיעים בהמשכו של חומש ויקרא. הצבתם דווקא בסמוך לדיון התורני בנגע הצרעת מזמינים מדרש וקריאה יצירתית.

שלוש קריאות אפשריות

קריאה אפשרית אחת מציעה שהפרשה מציגה בכפיפה אחת את שתי הקצוות של החיים האנושיים – רגע הלידה וראשית החיים והרגע בו נושק האדם למוות ולחדלון. קריאה אפשרית אחרת מתמקדת בתהליך ההיטהרות של חולה הצרעת המתרפא ובשיבתו אל המחנה ומציגה מהלכים אלו כמהלכים של לידה מחודשת. המצורע המתרפא יוצא מן ההסגר המשול לרחם, ובדיוק כמו היולדת הוא גם הוא דרש להביא קורבן מקרב בעלי הכנף ולא רק מן הבהמה.

קריאה שלישית אפשרית בחיבור המפתיע בין דיני הלידה לדיני הצרעת מתמקדת בצורך הגורלי של החולה האנוש ושל סביבתו, אכולי הכאב והפחד, לקבל תזכורת לכך שיש תקווה, ולא פחות חשוב מכך – שלמרות אתגרי המחלה והריפוי, יש ערך וקדושה בחייו.

לפני שהתורה פותחת בתיאור ארוך מאוד ודי מפחיד של נגע הצרעת וכל המתחולל לאחר גילויו, היא מעניקה לנו תזכורת לאותו רגע מכונן ומשמח של ראשית החיים ויצירתם.

רבות מדובר בשנים האחרונות בממד הנפשי והרוחני הנדרש לתהליך הריפוי, לא על חשבון הפעולה הרפואית הישירה, אך כן לצדה. את המעבר החד בין דיני היולדת לדיני הצרעת ניתן לקרוא כתזכורת לארעיות החיים ולסכנה הטמונה להם בכל רגע מחיינו, אבל לא פחות מכך (וחשוב מכך הרבה יותר) גם כתזכורת לכוחם של החיים וליכולתם של הגוף והנפש להתחזק ולהתחדש – גם אם ישנם מקרים רבים בהם יכולת זו אינה מתגלה או אינה מכריעה את הסכנה.

לא שחור ולבן

בשנים הקודמות כתבתי לא אחת שהסמיכות של הקריאה בפרשות "תזריע" ו"מצורע" ליום העצמאות צריכה להזכיר לנו את החשיבות של בדק הבית. איתור מוקדם של צרעת הבית, מלמדת אותנו פרשת "מצורע", היה מאפשר להחליף את האבן הנגועה. הירדמות בשמירה, גרירת רגלים או חוסר רצון להישיר מבט אל הנגע מובילים – כך מלמדים הפסוקים – למצב חסר תקנה ולחורבנו של הבית.

בימים האחרונים אני שומע מפי חברים וקורא לא מעט דברים המציבים סימן שאלה על היכולת לחגוג בלב שלם ומלא את חג העצמאות, לנוכח כל המתרחש סביבנו, ובעיקר בתוכנו. הקריאה השלישית המוצעת כאן לחיבור בין דיני הלידה לדיני הצרעת הוא התשובה לאותם ספקות כנים.  גם בתוך מצבים ורגעים מורכבים וקשים, ראוי להתעקש על ציונם של היסודות הטובים של חיינו, לשמוח בהם ולחגוג אותם. מי שלא עושה כן שוכח שמציאות החיים שלנו אינה משודרת בצבעי שחור ולבן.

מי שמבקש מהזולת לא לעצום עיניו לנוכח המסוכן והמטריד, אסור לו לעצום את עיניו לנוכח הטוב והמעצים. חולה המתכחש למצבו עתיד לפספס את ההזדמנות להירפא. חולה המיואש ממצבו אין לו את הכוח לנצל את אותה ההזדמנות. פרשה אחת היודעת בו בזמן לחגוג את הלידה המרגשת והיודעת להתריע מפני הנגע; אין מתאימה ממנה לשבת תקומה – השבת המבשרת את חג העצמאות.

שבת שלום וחג עצמאות שמח!

"תזריע" ו"מצורע": שמחת ההתחלה, יראת הזיכרון

השבת שלנו מפגישה אותנו עם שתי פרשות לא קלות לקריאה בחומש ויקרא: "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בענייני טומאה וטוהרה הקשורים בגופו של האדם, בנגעים המתגלים בו (בעיקר נגע הצרעת), בפצעיו ובדם הזב ממנו (ובתוכם דם הלידה ודם הנידה).

דיני שתי הפרשות רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הם תזכורת לגישה התורנית והיהודית בכלל המבקשת לגלות את הנשגב בכל היבט של חיינו – גם באותם דברים המעוררים בנו לא אחת תחושה של דחייה או תודעה של סכנה.

שבת תקומה ועשרת ימי תודה

ברוב השנים נקראות שתי הפרשות בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים. בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. במדרשת עין פרת מכנים את הימים האלה בשם: "עשרת ימי תודה". גם כאן בולטת ההתייחסות לימים המיוחדים של ראשית השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בין לידה לבין חולי

למרות שעל פניו ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית (למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנידה, מרכזית ומהותית מאוד). עם זאת, כתמיד, האתגר הניצב בפנינו הוא למצוא גם בהן היבטים רלוונטיים לחיינו האישיים והציבוריים, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו לטוב ולרע ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם.

מכיוון ששתי הפרשות נקראת ממש לפני חג העצמאות אתמקד באתגר ובלקח אחד שאני מוצא בפרשה.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב)

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים, שהוזכר כהמנון אפשרי למדינה בצד "התקווה":

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"

החיבור בין עניין הלידה המופיע בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה להמשכן של שתי הפרשות מובן מצד הפשט. גם במעמד הלידה המשמח ישנו המפגש עם הדם היוצא מן הגוף ועם ענייני הטומאה והטהרה הקשורים בו. עם זאת, החיבור בין הרגע המשמח של לידה לבין מסכת הצרות, החוליים והנגעים הנפרשת לפנינו בהמשך הפסוקים נראה תלוש ומעורר שאלות.

בין דמעה לבין רינה

כבר לא מעט חודשים אני מתייחס בכתיבה שלי ובלא מעט שיחות עם ישראלים ויהודים מן התפוצות לאתגר הגדול שעומד לפתחנו – אלו שאינם שבעי רצון מתופעות שונות בחברה הישראלית ומהתפתחויות שונות בדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. במציאות של מאבק מתמשך על ערכינו ולא מעט רגעי תסכול, קל לשכוח את רגעי הטוב – קל לא אחת להתייאש ואפילו להרים ידיים.

בגופה ובנפשה של החברה הישראלית פשו בעשורים האחרונים לא מעט נגעים והם כובשים את תשומת לבנו בדין בצדק. פרשות "תזריע" ו"מצורע" מזכירות לנו, שמי שמעוניין להסיר את הסכנה החמורה חייב כמובן להכיר בה ולא לעצום עיניו, אבל גם חייב במקביל שני דברים נוספים: להאמין ביכולת הריפוי והשיקום, ולא לשכוח לרגע את רגעי השמחה של התחלת הדרך, שממשיכים להיות חבויים כפוטנציאל גם בחלוף זמן רב. מי שאינו זוכר את "תזריע" אינו יכול באמת להתמודד עם "מצורע".

אכן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"; אבל רק אלו שזוכרים את רינת הקציר ימשיכו לזרוע גם בשנה הבאה למרות הדמעות.

שבת שנייה למחזור הלימוד של מסכת אבות. והשבת הזו, מתוך הפרק השני שיקרא בשעות אחר הצהרים של השבת, דבריו הכל כך מתבקשים של רבי טרפון: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמונה עשר ימים לעומר – אנחנו בשליש הדרך מבית העבדים להר סיני. מי שמבקש להיות בן חורין זוכר שישנם דברים שהוא אינו בן חורין להיבטל מהם.

שבת שלום ומבורך.

"שבת תקומה": בין שמחת ההתחדשות לבין כובד הראש

במיוחד אחרי הקיץ האחרון ומערכת הבחירות, דווקא אלו היודעים להצביע על האבנים שיש להתקין מחדש,  – מבטיחים את עתידו של הבית ומונעים את הריסתו.
במיוחד אחרי הקיץ האחרון, דווקא אלו היודעים להצביע על האבנים שיש להתקין מחדש, מבטיחים את עתידו של הבית 

עדיין תחת הרושם של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמשנה לשנה הולך ונהיה טעון יותר ויותר, וכבד יותר ויותר, תחת משא הסיפורים והעדויות הבלתי נתפסות, האוזן מתחילה להתרגל לשינוי הטון של השירים ברדיו לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות. וכבכל שנה ניצבת השבת בתווך בין שני מועדי הזיכרון והעצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים.

בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש.

בקהילה שלי, בית דניאל בתל אביב, נוהגים בערב שבת לערוך תפילה בה נקראים המקראות ופרקי התפילה ב"שבעים לשונות", המשקפים את פסיפס הגלויות שקובץ וממשיך והתקבץ בארץ הזו. את התפילה אנו פותחים בתקיעת שופר, המתכתבת באופן עמוק כל כך עם קולן של הצפירות.

בשנים שאינם מעוברות נקראות בשבת המקדימה את חג העצמאות שתי פרשות צמודות: "תזריע" ו"מצורע". עניינן – דיני הטומאה וההיטהרות הקשורים בנגעי הגוף והבית, בדגש על הצרעת, ובדינים הנוגעים לטומאה הנגרמת מהפרשות מגופו של אדם, לרבות דם הנידה ודם הלידה. ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית, למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנדה, מרכזית ומהותית מאוד.

ויחד עם זאת, יש כתמיד, גם בשתי הפרשות הללו, היבטים רלוונטיים לחיינו, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם. ומכיוון ששתי הפרשות נקראת השנה ממש לפני חג העצמאות אתמקד ברעיון אחד שאני מוצא בפרשה, הנוגע לטעמי באופן ישיר ועמוק למציאות חיינו.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר … ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב).

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים:

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".

פרק זה אגב, הוצע כהימנונה של מדינת ישראל ו"הפסיד בתחרות" להמנון "התקווה" (עד היום נוהגים לשיר אותו ביום העצמאות במנגינת התקווה בבתי הכנסת ביום העצמאות).

העיסוק ברגע הלידה בהקשר של דם הלידה, רחוק מאתנו ככל שהוא מתייחס לענייני טומאה וטהרה, רלוונטי מאוד לחיבור המורכב כל כך בין יום הזיכרון לחג העצמאות, ולידיעה העמוקה שלידתו של העם היהודי בארצו מחדש הייתה מתוך מעגל דמים, שטרם הצלחנו להשתחרר ממנו. מעגל דמים שאנחנו משלמים קורבנות גדולים ואיומים בגינו, וכן – גם הצד שכנגד. שבועיים אחרי חג הפסח, מילותיו של הנביא יחזקאל הנאמרות בסדר: "ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי" רלוונטיות וכואבות מאוד.

לאחר רגע הלידה, עוברות שתי הפרשות לעסוק בנגעי הגוף והבית, ובמרכזם הצרעת. פרשת מצורע מקדישה חלק ניכר מפסוקיה לצרעת הבית, הפושה באבני הקיר. הפרשה מציגה תיאור מפורט של תהליך הבדיקה וההסגר על הבית, המובל על ידי הכהן. תכלית התהליך – לבחון האם ניתן לרפא את הנגע ולסלקו מהבית. לאחר שבעת ימי ההסגר, מוסרות מן הבית אותן אבנים ולבנים בהן פשה נגע הצרעת. במקומן מובאות אבנים חדשות והבית מטויח. אם שב הנגע ומופיע – דינו של הבית להיהרס באופן מוחלט.

בפתח העיסוק בפרשת "צרעת הבית", מדגישה התורה את הרלוונטיות שלו לזמן בו יושב העם על אדמתו ובונה בה את בתיו:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד).

באופן ציורי מאוד מציעה לנו הפרשה להכיר בעובדה שנגעים יכולים לפשות בקירות הבית, והמשכן המוקם בארץ האחוזה אינו חסין מפגעים. ההתעלמות מהן אינה מביאה להיעלמותם אלא דווקא להתפשטות הנגע. זיהוי מוקדם והתמודדות עם הדורש טיפול מאפשר להחליף את האבנים הנגועות, מבלי למוטט את הבית כולו. מי שחפץ בקיומו של הבית – אסור לו להתעלם, אסור לו לטייח מבלי להחליף את האבנים הנוגעות.

בשנים האחרונות מתנהל בחברה הישראלית שיח המנסה לקעקע את הלגיטימיות של מעשה הביקורת, של הניסיון להצביע על פגמים וליקויים. חושפי הנגעים מוצגים לא אחת כמי שאינם נאמנים לבית או אינם חפצים ביקרו. אני קורא את פרשת מצורע, במיוחד אחרי הקיץ האחרון ומערכת הבחירות, כמציעה באופן מטאפורי, שדווקא אלו היודעים להצביע על האבנים שיש להתקין מחדש, אלו המסרבים לטייח – מבטיחים את עתידו של הבית ומונעים את הריסתו. קריאתן של פרשות תזריע ומצורע יחד לפני חג ייסודו של הבית הלאומי – ראוי ותזכיר לנו את הצורך, בעת ובעונה אחת, לשמוח גם היום ובכל הלב, על נס הלידה של מדינת ישראל, ובו זמן לשקוד על תיקונו של הבית.

היה זה כבר ברל כצנלסון, ממבשרי הלידה של מדינת ישראל, שלמד אותנו את השיעור החשוב של "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", וכך אמר בנאומו לפני מדריכי עלית הנוער בשנת 1940: "טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה".

שבת של התחדשות ותקומה, שבת של שלום.