הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "ויגש": עוברים לשלב נטילת היוזמה

crowd-1294991_1280

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה…" (בראשית מד יח)

במלים האלה פותחת פרשת "ויגש" את השלב האחרון בסיפור יוסף ואחיו; השלב בו מתוודע יוסף אל האחים וחושף את זהותו האמתית. מבחינת העלילה הפשוטה, ממשיכה פרשת "ויגש" את הפרשה הקודמת – פרשת "מקץ" – באופן רציף, ולכאורה ניתן היה לכלול את פסוקיה הראשונים באותה הפרשה. אולם המסורת הבבלית שחילקה את התורה ל-54 פרשותיה, הבחינה בצדק בגדולת הרגע בו פוסע יהודה קדימה אל מחוץ לשורת האחים הנבוכים והמפוחדים ופונה באומץ אל השליט המצרי, המבקש לשעבד את האח הצעיר בנימין לעבדות.

רגע זה של לקיחת הצעד קדימה ושל לקיחת האחריות הוא רגע מכונן המהווה את אחד משיאיו הגדולים של חומש בראשית. בפרשה הראשונה של החומש אנחנו פוגשים באדם וחווה המתחבאים מפני אלוהים ובקין המתכחש לאחריותו לרצח האב. סיפורי נוח ושלושת האבות משקפים היענות לקול הקורא והמצווה של אלוהים.

במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש

פרשת "ויגש" מעבירה אותנו שלב אל עבר נטילת היוזמה ומזקקת את מושגי האחריות האישית, המנהיגות ומתן הדוגמה (אם ישנו רגע דומה בחומש בראשית הרי הוא הרגע בו אברהם מתייצב לפני אלוהים ומאתגר אותו על ההחלטה לכלות את סדום ועמורה על כל יושביהן. עם זאת בהתייצבותו מול האלוהים, לא ביקש אברהם לקחת על עצמו עונש כלשהו בניגוד לעצתו של יהודה לשאת בעצמו בעונשו של בנימין).

משמעותו של הרגע לא נעלמה מעיני בעלי המדרש. מדרש תנחומא מתאר כיצד בשעה שנתגלה גביעו של יוסף בשקו של בנימין "כל אחד ואחד הפך את פניו, ומי עמד כנגדו? הערב". ברגע בו נתפס בנימין בגניבה המזויפת (שהרי עבדי יוסף הטמינו הגביע בשקו של בנימין) כל האחים הופכים את פניהם לאחור. היחיד שמישיר מבט ומבין שעליו להתייצב הוא יהודה. בהמשך מדגיש המדרש את ההבדל בין יהודה לבין אחיו על ידי שתילת המלים הבאות בפיו של יוסף:

"אמר לו יוסף, למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינן מדברים. ואין ראובן גדול ממך?!? ואין שמעון ולוי גדולים ממך ?!? ואינם מדברים ! ואתה למה תרבה דברים? אמר לו: מכל אלו אין אחד מהם חושש ממנו, אלא אני בעצמי, שאני ערב"

התייצבותו של יהודה לפני יוסף, היציאה מתוך שורת האחים ולקיחת האחריות משקפת הבנה עמוקה של מושג הערבות ושל החובה המוטלת על היחיד להיות איש במקום בו אין אשים (עפ"י מסכת אבות ב ה)

להוציא את התיבה לרחובה של העיר

השבת שאחרי חג החנוכה (בה נקראת פרשת "ויגש" ברוב המכריע של השנים) היא גם השבת בה נוהגים להכריז על תענית עשרה בטבת, שתחול השנה ביום חמישי הקרוב. ההכרזה הנהוגה  בקהילות ספרד נאמרת בבוקר שבת לאחר קריאת התורה והיא נועדה להזכיר לציבור את התענית הראשונה לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש, שנקבעה ליום בו הוטל המצור על ירושלים.

לפני מספר שנים הפנה אותי עמיתי, הרב אהר'לה פוקס, למקור הלכתי בספר אבודרהם  הקובע שאם תענית עשרה בטבת הייתה חלה ביום שבת (מה שאיננו אפשרי במבנה הנוכחי של לוח השנה העברי) הרי שבניגוד לשאר התעניות לזכר החורבן שנדחות ליום ראשון במצב מעין זה, הרי שאת עשרה בטבת לא היו דוחים. אחת הדרכים להבין את הקביעה המוזרה הזו (שבעלי הלכה מאוחרים יותר תמהו עליה בכתובים) נעוצה בכך שצום עשרה בטבת מסמל את תחילת ההידרדרות אל עבר החורבן, ואלו יתר התעניות נקבעו לזכר האירועים שחתמו את התהליך.

בעשרה בטבת עוד ניתן היה לעצור את ההידרדרות, להסיג לאחור את תחושת המצור וההידרדרות אל עבר החורבן, ולכוון את מהלך העניינים אחרת. יתר התעניות מסמלות את הרגע בו כבר לא ניתן היה לעשות דבר, מלבד לקונן ולבכות. במובן זה פרשת "ויגש" הפותחת בסיפור התייצבותו האמיצה של יהודה, וממשיכה בתיאור הצלחתה של יוזמת יוסף להצלתה של מצרים מן הרעב, מתאימה להקדים את השבוע בו חל יום התענית ואת הקריאה שגלומה ביום זה לצאת מן האדישות, לצאת מן הבתים, לנקוט עמדה ולהשמיע קול.

מסכת תענית במשנה ובתלמודים מלמדת שבימי תענית היו נוהגים לצאת לרחובה של העיר לצורך תפילה וזעקה ולהוציא אל הרחוב את התיבה (ארון הקודש ובו ספר התורה). הוצאת התיבה והיציאה אל הרחוב משולה ליציאתו של יהודה מתוך שורת האחים הדוממים והופכי המבט לאחור. שתי היציאות מזכירות לנו את הצורך לצאת בימים האלה ממרחבי הנוחות וההרגל שלנו לרחובה של העיר.

עץ יהודה ועץ אפרים

"דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לו)

הפטרת פרשת "ויגש" לקוחה מנבואתו של יחזקאל. בידו האחת הוא אוחז בעץ עליו כתוב השם "יוסף". ביד השנייה עץ עליו כתוב השם "יהודה". בדומה לפרשת השבוע הפותחת בהתייצבות של יהודה מול יוסף ובפיוס בין האחים, כך חוזה הנביא את הימים בהם שני העצים יחוברו יחד ושבטי ישראל הגולים יתאחדו לממלכה אחת מחדש.

שתי עצרות תתקיימנה במוצאי השבת הזו. האחת בכיכר ציון בירושלים, השנייה בשדרות רוטשילד בתל אביב. שני ניבים שונים יישמעו בעצרות. השלטים במידה רבה לא יהיו דומים; ורבים יחושו ובצדק כי מדובר בשני מחנות שונים – שבט יהודה ושבטי יוסף. ובכל זאת לרוב המכריע של האנשים שישתתפו בשתי העצרות אמונה משותפת בצורך להגן על רחובותיה של ישראל מפני שחיתות וקלקול מידות.

מבלי לטשטש את ההבדלים, הניואנסים וההשקפות השונות, אחד האתגרים שלנו הוא לראות איך מקרבים את עץ יוסף לעץ יהודה, ואיך גם בעיצומו של הוויכוח הפוליטי הסוער, נבנה עץ ישראל אחד, עמוק שורשים ומרובה ענפים, שפירותיו הם יושרה, הגינות, כבוד הדדי וערבות הדדית, גם בעת ויכוח מר.


השארת תגובה

פרשת "מקץ": המסר החשוב של סיפורי יוסף

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו של יוסף לגדולה במצרים ואת מפגשו הטעון ורב העלילות עם האחים היורדים לשבור שבר בנכר. במחזור הקריאה השנתי בפרשות התורה נקראת פרשת מקץ מדי שנה בשבת חנוכה. ההפטרה של אותה השבת נקבעה לטובת ציון החג ולא מתוך זיקה ישירה לפרשת השבוע, כפי שקורה בשבתות רגילות במהלך השנה.

לשיטת כל העדות והקהילות, הפטרת שבת חנוכה לקוחה מנבואתו של זכריה, המזכירה את מנורת המקדש:

"וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ?וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה, ד א-ג). כפי שקל להבחין, נבואה זו שמשה בסיס לעיצובו של סמל המדינה – המנורה ושני ענפי הזית מצדדיה. בהמשכה של הנבואה מעניק המלאך הסר לנביא בדבר פשר החיזיון: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יי אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יי צְבָאוֹת" (שם ד-ה)

מנהיגות של כוח הרצון

על פניו, הפטרת שבת הכרוכה אחרי חג החנוכה אינה מתכתבת עם פרשת השבוע. לעומקם של דברים ניתן למצוא קשר משמעותי בין חתימת ההפטרה וחזון המנורה לדמותו ודרכו של גיבור הפרשה – יוסף. בניגוד לאבותיו – אברהם, יצחק ויעקב – התורה אינה מייחסת ליוסף עוצמה וכוח גופניים ופיזיים. אברהם הוביל קרב למול חמשת המלכים, יעקב נאבק עם האיש הפלאי וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר. שלושת האבות התייצבו מול מלכים ואנשים בעלי עוצמה ולא נרתעו מהם. יוסף לעומתם, מוצג כמי שהאחים נוהגים בו כרצונם ומשליכים אותו אל הבור ללא כל מאבק.

הישרדותו ועלייתו לגדולה של יוסף בבית פרעה ובמצרים מתוארת בחומש בראשית כתוצאה ישירה של רוחו, חוכמתו ותושייתו. דבר בסיפורו אינו מעיד על גבורת הגוף וכוחו. במובן זה מילותיה של ההפטרה – "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי…" – הולמות לחלוטין את דמותו של יוסף ואת מקומה בתפריט המנהיגות שפורש לפנינו חומש בראשית. מתוך התפריט העשיר הזה תיוולד בחומש הבא – חומש שמות, דמותו של משה, כמי שמשלב בחייו את כישורי המנהיגות והגבורה השונים: כאברהם וכיעקב, הוא תייצב להגנת החלשים – בנותיו של יתרו רועות הצאן; כיוסף – הוא מתהלך בבית פרעה, עם מלכים וחרטומים.

קריאת סיפורו של יוסף ונבואתו של זכריה דווקא בחג החנוכה יכולה לשמש כתזכורת לצורך לטפח תפריט עשיר של כישורי הנהגה והובלה ותפריט עשיר של ביטויי גבורה. לפני קריאת התורה, תיאמר במסגרת תפילת העמידה ברכת "על הנסים". למרות שמה אין היא מזכירה כלל את מעשה פך השמן ובמרכזה ניצב נס ההתגברות על האויב והניצחון בקרב.

שילובן של ברכת "על הנסים" וקריאת התורה וההפטרה הוא תזכורת לצורך בעוצמת הזרוע, אבל גם להכרח שלא להותירה לבדה.

חכמת הקיום היהודי הריבוני וחכמת הקיום היהודי בתפוצות

סיפורו של יוסף אינו יוצא דופן בין סיפורי האבות רק בשל ההתעלמות הקיימת בו מן הממד הגופני, אלא גם בשל העובדה שהוא מתנהל כולו מחוץ לארץ המובטחת. מנהיגותו וחלוציותו של אברהם מתגלה בתוך ארץ כנען, יצחק מעולם לא יוצא אל מחוצה לה, ויעקב נע ונד כל חייו בין הארץ לבין הגולה. לעומת זאת, גדולתו של יוסף מתגלה כל כולה בארץ מצרים, מחוץ לגבולות הארץ אליה הוא לא חוזר עוד בחייו (למעט לטובת קבורת אביו יעקב במערת המכפלה). במובן זה, מציעה הפרשה קשר בין הדגש על גבורת הרוח והתושייה (לעומת גבורת הגוף) לבין מציאות החיים בגולה וכמיעוט בתוך רוב נוכרי.

התרבות הציונית עמדה, במידה רבה מאוד של צדק, על הצורך בהחזרת הגבורה והעוצמה במובנן היותר פשוט אל תוך תפריט הקיום של העם היהודי. לא בכדי לא הפך יוסף לאחת הדמויות המקראיות שזכו להתייחסות נרחבת ביצירה העברית המתחדשת. במידה לא מבוטלת ניתן היה להעמיס על דמותו קווי אופי ומאפיינים שהתרבות הציונית נהגה לייחס לבני הגולה. שבעים שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ובעידן בו ברור המרכז הבכיר של הקיום היהודי שב להיות בארץ ישראל, אנו יכולים להרשות לעצמנו להביט באופן מכיל יותר ומזמין יותר בסיפוריו של יוסף, ובמסר שהם מציעים לנו לגבי התכונות שאנו מבקשים לאתר במי שאמור להבטיח את עתידנו.

כמה סמלי הדבר, שדווקא סמלה של מדינת ישראל הריבונית הוא זה שמזכיר שלא רק בכוח ולא רק בחיל.

ובכל זאת…

בחודשים האחרונים ניצבת סוגיית היחסים בין מדינת ישראל לתפוצות העם היהודי נמצאת על סדר היום. עמדתה של התנועה אליה אני משתייך ידועה היטב. מערכת היחסים בין ישראל לבין התפוצות צריכה להיות מערכת יחסים הדדית, שבה כל צד נושא באחריות כלפי הצד השני, ובאותה הנשימה חב כלפיו גם חובה של כבוד והערכה. יהדות התפוצות זקוקה לקיום היהודי הריבוני. מדינת ישראל זקוקה גם היא לקיום היהודי בתפוצות. לא רק כמשענת כוח ועוצמה פוליטיים, אלא גם כשותף אסטרטגי לטיפוח יהדות פתוחה ומכילה המתכתבת באופן עמוק עם ערכים דמוקרטיים והומניסטיים.

תחושת העליונות והכוחניות המאפיינות את התנהלותה של ממשלת ישראל כלפי יהדות התפוצות היא הרסנית. וחג החנוכה שזכה לפיתוח וטיפוח בשני המרכזים היהודים הגדולים במאה ה-20 – מדינת ישראל וצפון אמריקה – הוא מועד ראוי מעין כמוהו לעסוק באותה ברית הדדית. מבלי לגרוע מן החובה הזו, פרשת השבת – מקץ – שכל כולה מתנהלת מחוץ לגבולות הארץ ומדגימה כיצד הקיום של המשפחה והשבט מובטחים דווקא שם, כוללת גם רמז מטרים, תזכורת ואזהרה המזכירים כי ללא קיום יהודי ריבוני עתיד האומה בסכנה.

בתוך כל סיפור גדולתו של יוסף ועלייתו לשלטון מופיעות מילים אחדות, המזכירות את ההבדל בין קיום כחלק מקבוצת הרוב לבין קיום כחלק מקבוצת המיעוט, גם במציאות מזמינה ומעצימה:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב).

אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית בשנים הקרובות יהיה לאחוז בו זמנית בהכרה היסודית ביתרונות הקיום היהודי הריבוני ובהבנה העמוקה שלא כל התורה ולא כל החוכמה מצויה כאן אצלנו.

שבת שלום וחג אורים שמח!


השארת תגובה

פרשת מקץ: יוסף מישיר מבט

מאת Peter von Cornelius - The Yorck Project: 10.000 Meisterwerke der Malerei. DVD-ROM, 2002. ISBN 3936122202. Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=149450

יוסף פותר החלומות במצרים, בציור מאת פטר פון קורנליוס משנת 1816 לערך. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין. מקור: ויקיפדיה

בכל השנים, מעוברות ושאינן מעוברות, פרשת מקץ היא הפרשה הנקראת בשבת חנוכה. קריאת הפרשה היא חלק מהרצף השנתי והרגיל של הקריאה פרשות השבוע ואין המדובר בקריאה מיוחדת שנקבעה בעבור החג. עניינו של חג החנוכה מוזכר באמצעות קריאת המפטיר, הלקוחה ממעשה חנוכת המשכן בפרשת נשא שבחומש במדבר, ובהפטרה המיוחדת מנבואתו של זכריה, בה הוא רואה לנגד עיניו את מנורת המקדש. למרות שהפרשה לא נקבעה במיוחד בעבור חג החנוכה, ניתן למצוא בה כמה עניינים הנוגעים במישרין לתכניו של החג. אחד מהם הוא אתגר המנהיגות.

מי הוא מנהיג?

יותר כל חג אחר בלוח השנה העברי מציף חג החנוכה את סוגיית המנהיגות. ברבדיו המסורתיים של החג, עניין זה הוצנע מעט, אולי בשל ההסתייגות המסוימת של חז"ל מבית חשמונאי, אולם היצירה העברית, הציונית והישראלית (ובמידה רבה גם היצירה היהודית בתפוצות) העמידה במרכז החג את דמויותיהם של מתתיהו, יהודה ומשפחת החשמונאים כסמל של מנהיגות ושל גבורה.

פרשת מקץ היא במידה רבה הראשונה לפרשות התורה העוסקות בדמותו של מנהיג ובתכונותיו. סיפורי האבות נסובו בעיקר סביב אופיים של האבות כחלוצי אמונה, כאנשי משפחה וכאנשי מסעות, המתמודדים עם מערכות היחסים השונות עם הסובבים אותם. חטיבת סיפורי יוסף ממשיכה לשקף סוגיות אלו, אך מספרת גם את סיפורו של יוסף המנהיג והפוליטיקאי, נסיך מצרים העולה לגדולה מן הבור, האיש השני לפרעה בכל ארץ מצרים.

בהקשר זה – פסוקיה הראשונים של הפרשה, המתארים את חלומות פרעה ואת הפתרון שמעניק להם יוסף, צופנים אמירה חשובה על מנהיגות. מה היה ביוסף שסייע לו לפתור את חלומות במקום בו נכשלו כל חרטומי מצרים וכל חכמיה? מה מנע מכל אותם יודעי ח"ן לפענח את החלומות, שעל פניו אינם מסובכים לפתרון? הסבר אפשרי אחד הוא החשש מלבשר בשורות רעות לפרעה והפחד מלהישיר מבט אל העתיד המסתמן. יוסף, שלמד על בשרו את תהפוכות הגורל, אינו מהסס לומר למלך את אשר הוא רואה בעיני רוחו. הוא מספר על השנים הטובות, אך מתמקד ברעות שתבאנה לאחר מכן.

למרות הסכנה בלקיחת התפקיד של נושא הבשורה הרעה, הוא בוחר לומר את אשר יש לומר. שנים לפני כן לא היסס לספר את חלומותיו לאחים ולאביו, עתה הוא אינו מהסס להביא את הבשורה הרעה לפרעה.

אולם לא בכך מתמצים זרעי מנהיגותו. כשם שיוסף אינו מהסס לבשר את הבשורה הקשה, כך גם הוא אינו מהסס להציג את הדרך להתמודד עמה. יוסף אינו שם עצמו רק כנביא המתריע בשער, אלא כאיש מעשה שהייאוש והחשש אינם כלולים בתפריטו. הוא יודע לצפות את הבאות, אך לא פחות מכך, גם את שיש לעשות על מנת לקדמן. מבלי שהוא מתבקש לכך על ידי פרעה הוא מציג בפניו לא רק את פתרון החלומות אלא גם את הפתרון למצוקה המסתמנת, ומתוך שכך הוא מציב את עצמו כמועמד הטבעי למשימה.

פרשת מקץ מעניקה לנו בפסוקיה הראשונים רמזים על הדמות הראויה של מנהיג/ה – זה המוכן / זאת המוכנה להישיר מבט אל המציאות ולומר גם את הדברים שפחות נעים לשמוע, ובאותה העת – זה המוכן / זו המוכנה גם להציע את שיש לעשות ולממשו.

שבת שלום וחג אורים שמח.


תגובה אחת

פרשת "מקץ", חנוכה וראש חודש טבת: ללכת צעד צעד

צוקרברג. איזו יהדות אנחנו רוצים?

צוקרברג. איזו יהדות אנחנו רוצים?

"יש לי יום יום חג"

שבת חנוכה וראש חודש טבת – אחת מהפעמים הבודדות במהלך השנה בהן מוצאים שלושה ספרי תורה מהארון. בראשון יקראו מתוך פרשת השבוע "מקץ"; בשני – פסוקים העוסקים בראש החודש; בשלישי – יוזמן / תוזמן העולה האחרון / האחרונה לתורה, על מנת לקרוא בפסוקי חנוכת המשכן, לכבודו של חג החנוכה.

סדר הקריאה נקבע על פי העיקרון ההלכתי של "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". בניגוד אולי לאינטואיציה האנושית להעניק חשיבות יתירה לדברים הפחות שכיחים, המסורת היהודית מתעקשת על חשיבותם של השגרה ושל התדיר. בלעדיהם – אין לרגעים / לאירועים / לדברים המיוחדים בחיינו בסיס לעמוד עליו. אז נכון, שההתמכרות לשגרה גם היא מסוכנת, ובמיוחד אם מדובר בשגרה בה יש מעט מרחב מדי לבחירה וליצירתיות – אבל באותה מידה רק הנכונות לראות בשגרה את הזירה המרכזית לעשייה שלנו יכולה להפוך את הערכים שאנחנו מאמינים בהם למציאות התדירה שלנו.

ייתכן ואת אותו המסר ניתן למצוא גם בהכרעה להדליק את הנרות כשיטתו של בית הלל, מהנר הראשון עד לשמיני. מבחינה הלכתית די להדליק נר אחד כל יום, ובאותה מידה ניתן להדליק שמונה נרות בכל אחד מהימים, כדי להרבות האור.

ההכרעה ללכת "צעד צעד" מהווה גם היא תזכורת להתקדם מתוך השגרה, ולשנות אט אט את התדיר.

"כי נשני אלהים"

פרשת מקץ, בה מתוארת עלייתו של יוסף לגדולה במצרים, לאחר שפתר את חלומותיו של פרעה, נקראת בכל שנה בשבת חנוכה. הדבר הוא תוצאה של מהלך הקריאה בפרשות השבוע ולא בחירה מתוכננת של פרשה מן התורה ההולמת את החג. למרות זאת, ניתן למצוא קשר עמוד בין הפרשה לבין חלק ממסריו והתלבטויותיו של חג החנוכה – ובמרכזם השמירה על הזהות הייחודית בתוך מרחב מבולל. כשם שפרשת מקץ מתארת את תחילת המסע של האחים של יוסף לתיקון חטאם כלפי האח, כך מתארת הפרשה גם את מסעהו של יוסף שהתחיל באובדן הקול הייחודי והמשיך בגילויו מחדש.

פרשת השבוע מטיבה לתאר את ההיטמעות המהירה של יוסף בצמרת השלטון המצרי ואת נישואיו לבתו של כהן און. רגישותו הגדולה של המקרא לעניין שמו של האדם באה לידי ביטוי גם בשם המצרי שניתן ליוסף – "צפנת פענח", ועוד יותר מכך בשמות שני הבנים: "מנשה" – "כי נשני להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מא נא), ו"אפרים" – "כי הפרני אלהים בארץ עניי" (שם).

ביטוי מובהק יותר מזה לרצון לשכוח ולהיטמע קשה למצוא. העימות בין יוסף לבין אחיו, מחזיר את שני הצדדים לעברם, ומוביל אותם להיזכר באשר שכחו. המתח בין הייחודי לכללי, בין המקומי לגלובאלי, בין הפניית הפנים לעבר לבין הפנייתם לעתיד – ניצב במרכזו של חג החנוכה. בניגוד לשיח המאפיין את הגישה החרדית לחג, גם חג החנוכה וגם פרשת מקץ מדברים עם היכולת למצוא נקודות איזון ולהתמקם על ה"רצף". לא טמיעה ולא הסתגרות, אלא מציאת היכולת לשמור על הזהות היחודית מתוך שיח פתוח ופורה עם המרחב שבתוכו פועלת זהותך הייחודית.

מיהו יהודי ומהי יהדות?

חשבתי השבוע על פרשת מקץ, בעקבות דבריו של חבר הכנסת סמוטריץ' בגלי צה"ל שבהם התייחס למאמרו הקובע שהרצח בכפר דומא אינו יכול להיחשב כמעשה טרור ובהמשך השתמש במלים חריפות כנגד היהדות הלא אורתודוכסית והצורך שלא לתת לה לגיטימציה. באותו יום גם התפרסם הסטאטוס של מארק צוקרברג נגד הכרזותיו של דונלד טראמפ נגד כניסת מוסלמים לארה"ב. צוקרברג, נסיך הפייסבוק, נשא כידוע לאשה לא יהודיה, אבל כשכתב את תגובתו החריפה נגד טראמפ הדגיש שהוא כותב אותה דווקא כיהודי.

מה יהיו פניה של היהדות במאה ה-21? איך מבטיחים המשכיות יהודית במציאות גלובאלית ומבוללת? איך גורמים גם לילדו של צוקרברג לכתוב בעוד 30 שנים על זהותו היהודית? איך מבטיחים שהיהדות הישראלית לא תצבע בצבעי הלאומנות והגזענות של סמוטריץ'?

"לא בכח ולא בחיל"

לאחר הקריאה בשלושת ספרי התורה בשבת חנוכה השנה הזו מגיע תורה של ההפטרה מנבואתו של זכריה. ההפטרה נבחרה משום שיש בה תיאור של מנורת המקדש ונרותיה. מנורת המקדש נזכרת פעמים רבות בתורה ובספרי נביאים אחרים. מה החידוש של זכריה? שני הזיתים שלצדה. על בסיס נבואתו של זכריה הותקן סמל המדינה – מנורה ושני ענפי זית. מה פשרם? כך עונה הנביא: "ויאמר אלי … לא בכח ולא בחיל, כי אם ברוחי אמר יי צבאות" (זכריה ב).

מציאות החיים הישראלית מזכירה לנו יום יום, באופן תדיר, את הכוח ואת החיל. האם נדע להזכיר לעצמנו בתוך השגרה הזו גם את שני ענפי הזית? הלוואי.

שבת שלום וחג שמח.