הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


פרשת "משפטים": לטפס במעלה קדושת החיים

800px-Henrietta_Szold

הנרייטה סאלד

שבת פרשת "משפטים", ואת המחשבות לקראת השבת הזו אני מעלה על הכתב בדרך חזרה מביקור קצר בקהילות הרפורמיות בממפיס ובאורלנדו בארה"ב, בתום שבוע עמוס שנפתח בהחלטת הממשלה על הקמת רחבת תפילה שיוויונית בכותל המערבי.

התגלות מתמשכת

אחרי הדיברות שהושמעו לאוזני העם במעמד הר סיני מציגה פרשת "משפטים" את קובץ החוקים התורני הראשון. מי שמעיין בקובץ החוקים המסופוטמי הקדום, הידוע בכינוי "חוקי חומרבי", מזהה בנקל את המשותף ואת הדומה, אבל גם את הניסיון של החוק העברי הקדום "לעלות מדרגה", להעצים את ערך החיים ואת קדושתם ולצמצם, לדוגמה, את ההבחנה המעמדית בין בן חורין לבין עבד.

חז"ל בבואם לפרש חלק לא מבוטל ממצוותיה של הפרשה עמדו על הצורך להוציא דברים מפשוטם על מנת להמשיך את המגמה הזו ולהעצים אותה. כך עשו עם הקביעה שאת הכלל "עין תחת עין, שן תחת שן…" (שמות כא כד) יש לפרש כפיצוי נזיקין כספי.

הגישה המסורתית כוללת את הפרשנות הזו במה שנמסר למשה מסיני, במסגרת התורה שבעל פה. הגישה הרפורמית מציעה שפרשת משפטים קוראת לנו להמשיך ולטפס באותו מעלה מפותל של קדושת חייו של האדם ולראות בירושת הדורות הקודמים, נקודת זינוק לקפיצות מדרגה נוספות.

התגלות – חוק – התגלות

לפרשת משפטים שני חלקים. הראשון – פרשת המצוות והחוקים, השני – מעין חזרה על סיפור מעמד הר סיני, בגרסה מעט שונה. חוקרי המקרא הציעו שמדובר בשתי גרסאות לקדומות למעמד ששולבו על ידי העורכים המקראיים.

הפרשנים המסורתיים הציעו הסברים שונים ללוח הזמנים המתואר בפשט המקרא.

כך או כך, פרשות "יתרו" ו"משפטים" מציגות עלילה שבה בין שני סיפורי ההתגלות הגדולים של חומש שמות,מופיע קובץ החוקים להתנהלותה של החברה העברית הקדומה. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לרעיון שמבחנם הגדול של החיים הדתיים או הרוחניים טמון בעולם המעשה וביכולת שלהם לסייע בבניינה של חברה מתוקנת.

אם לא כך הם פני הדברים – יש בהם לא מעט מן העבודה הזרה.

נעשה ונשמע

הביטוי "נעשה ונשמע" שמופיע בחלקה השני של הפרשה הוא אחד מן הסמלים הבולטים של המסורת היהודית לקבלת עול המצוות. רבים מהפרשנים המסורתיים השתמשו בביטוי זה כדי להקדים את חובת הציות לרצונו של האדם לחקור בטעמי המצוות ולהבין אותן. הקריאה בסיפור ההתגלות וכריתת הברית שבחלקה האחרון של הפרשה מאפשר להציע לסיפור פרשנות שדווקא מדגישה את חובת השמיעה ולא רק את הציות.

על פי המתואר בפרשת "יתרו" ובפרשת "משפטים", התגובה ראשונה והספונטנית של העם להתגלות ולהצגת הדברות והמצוות הוא ההתחייבות לעשיה ולציות:

בפרשת "יתרו" –

"כל אשר דבר יי נעשה" (שמות יט ח)

ובפרשת "משפטים" –

"ויאמרו: כל הדברים אשר דבר יי – נעשה" (כד ג)

משה אינו מסתפק בכך. למחרת היום הוא מקריא את הדברים באוזני העם:

"וייקח ספר הברית ויקרא באזני העם…" (כד ז)

אחרי הקראתם של הדברים, משתנה מטבע הלשון של העם –

"ויאמרו כל אשר דבר יי נעשה ונשמע" (שם)

אחרי שתי הפעמים בהם מתחייב העם לעשות את אשר ציווה, מבטא מטבע הלשון: "נעשה ונשמע" את הרעיון שלא די בציות אלא יש גם לשמוע, להתחקות אחרי הטעם ומתוך שכך גם לפרש ולדרוש.

"וינפש בן אמתך והגר"

פרשת "משפטים" ושתי הפרשות הקודמות לה: "יתרו" ו"בשלח" מזכירות את מצוות השבת. התייחסותה של פרשת "משפטים" היא הקצרה ביותר, פסוק אחד בלבד. באותה נשימה זו היא גם ההתייחסות החדה והברורה ביותר –

"ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבת…" (כג יב)

הבהירות והחדות האלה נשמרות גם בהמשכו של הפסוק, כאשר הפרשה מסבירה את תכליתה של המצווה –

"… למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר"

לפני מספר שבועות התחוללה סערה זוטא סביב הצעת החוק של חבר הכנסת מיכאל זוהר שנועדה להביא לסגירה מוחלטת של בתי מסחר בשבת ולהטלת קנסות כבדים על המפעלים פעילות מסחרית בשבת.

טוב שהצעת החוק הזו לא הגיעה אפילו לקריאה ראשונה. אין בה שמץ של מידתיות, של ניסיון לאזן ולאתר נקודת אמצע, והיא עושה שימוש נלוז בטיעונים סוציאליים על מנת לכפות נורמות דתיות; אולם בצד ההתנגדות המוצדקת והנכונה להצעות חוק מן הסוג זה, אסור לנו לזנוח את העיסוק בהשלכות החברתיות של המסחר בימי המנוחה ולמצוא את ההסדרים המידתיים והמתאימים לאפשר לאזרחי ישראל לממש את הבחירות התרבותיות שלהם מחד ולהבטיח את המימוש של התכלית הסוציאלית שגלומה ברעיון יום המנוחה השבועי מאידך.

אין רעה גדולה יותר בכפיה הדתית ובחקיקה הדתית, מאשר להרחיק אותנו מהניסיון לטול מהמסורת היהודית קריאות כיוון מוסריות וחברתיות ראויות ונכונות.

"מדבר שקר תרחק"

לא יבשה הדיו מעל החלטת הממשלה להקים רחבת תפילה שוויונית בכותל המערבי, ושר התיירות יריב לוין יצא במתקפה חריפה על היהדות הרפורמית ועל אי תמיכתה במדינת ישראל. היכרותו השטחית של היהדות הרפורמית בישראל ובתפוצות (וגם זאת על דרך המחמאה) לא מנעה ממנו להכריז שתוך שני דורות לא יישארו כבר יהודים רפורמים.

יומיים אחרי פרסום הדברים ישבתי בחדרו של עמית וחבר, הרב סטיב אנגל, רב הקהילה הרפורמית באורלנדו. כשהחלה להישמע שירה בעברית יצאתי מהחדר לראות את פשר הקולות. באולם בית הכנסת התאספו 300 ילדים. בדומה לכל שבוע אחר, הם סיימו את לימודי אחר הצהרים ב-Hebrew School בחצי שעה של שירים ישראלים ושירי תפילה בעברית.

מבלי לדעת שאני שם, נחתם המפגש השבועי (כתמיד) בשירת "התקווה", כאשר הקבוצה התורנית עומדת על הבמה ואוחזת בדגלי ישראל. אני מקווה שהשר לוין לומד השבוע את הפרשה. אני מקווה שהוא מתעכב במיוחד על המצווה: "מדבר שקר תרחק" (כג ז).

ואפרופו, תפילה שוויונית…

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד היתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916 בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מנין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית".

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


פרשת משפטים: על גבולות ההפרטה והפילנתרופיה

6o4vlbk5__w470h314q85השבת הזו יש לנו הזדמנות לשמוע קול הבוקע מהמסורת היהודית הקדומה ביחס לגבולותיה של ההפרטה ולקשר בינה לבין אתיקה, שקיפות ומלחמה בשחיתות. שבת אקטואלית ומעוררת מחשבה.

הפעם הזו לשבת שלנו שלושה כינויים: שבת פרשת "משפטים", שבת מברכין של חודש אדר (בתקווה שהחודש הזה יביא אתו הרבה שמחה) ו-"שבת שקלים". הכינוי השלישי קשור בעובדה שזו השבת הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות בסמוך ובמהלך חודש אדר שבהן עוסקים בעניינים שונים של החודש ושל החודש הבא אחריו: ניסן. בשבת הזו אנו מזכירים את המנהג שהתפתח בימי הבית השני לאסוף מכל העם, במהלך חודש אדר, מס מיוחד של מחצית השקל ששמש לכלכת המקדש ולמשימות ציבוריות נוספות. הדרך בה יוזכר המנהג היא להוסיף לפרשת השבוע קריאה בספר תורה שני בו נקרא על איסוף שליש השקל מיוצאי מצרים בעת המפקד הגדול שערך משה והשימוש בהם לטובת בנית המשכן. גם ההפטרה שתקרא מחר מספרי הנביאים לא תתייחס לפרשת השבוע "משפטים" אלא לענין מחצית השקל.

בלשון הכלכלית של ימינו, מס מחצית השקל היה מס רגרסיבי שנאסף מכל אדם ללא קשר להכנסתו. על פניו יש להתפלא שדווקא החכמים, שהיו רגישים יותר מהכוהנים למצוקות ולצרכים של דלת העם, הם שהתעקשו להנהיגו.

הסיבה לכך מוסברת בסיפור מעשה שמופיע גם במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי וגם במגילת תענית. על פי סיפור זה בין הכהנים ועשירי העם לבין החכמים התנהל ויכוח נוקב. הראשונים גרסו שקורבנות הציבור בבית המקדש ימומנו מתרומות של יחידים. החכמים התעקשו שהקורבנות שמובאים בשם הציבור כולו ימומנו מהקופה הציבורית ולא מפילנתרופיה של טייקוני הבית השני. כדי להדגיש את העיקרון שלכל אדם בישראל חלק שווה במקדש בדיוק כמו של חברו התעקשו החכמים על הנהגתו של המס האחיד. בכך הפכה שבת שקלים לתזכורת שנתית של המסורת היהודית לגבולות שיש להציב להפרטה ולפילנתרופיה ולהגדרתם של התחומים בחיינו בהם ההון אינו נותן לבדו את הטון.

דווקא מתוך המסר הזה של הצורך בהצבת גבולות בפני ההון הפרטי והגנה על מרחב ציבורי משותף, מעניקות מצוות "מחצית השקל" ו-"שבת שקלים" תובנה נוספת הקשורה לצערנו למצבה של החברה הישראלית. מסכת שקלים במשנה, העוסקת בגבייתו של המס העתיק, מפרטת גם את הדרך בה שמרו והשתמשו בכספים שנאספו. בצד פירוט היעדים והשימושים עוסקת המסכת גם בכללי האתיקה, הזהירות והשקיפות המוטלים על פרנסי הקופה הציבורית בבית המקדש. בכך הזכירה המשנה שהמאבק בשחיתות שלטונית הוא מרכיב הכרחי בטיפוח אמון הציבור בעשיה הציבורית והשלטונית ושהאיום על העשייה הזו מגיע לא רק מחסידי ההפרטה אלא גם מצדם המתעלמים מניצול משאביו של הציבור לרעה.

הרמב"ם בחיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" לקח את לשונה של המשנה והרחיב אותה מעט ויצר בעבורנו את אחד הטקסטים העבריים המופלאים על אתיקה ציבורית ושקיפות שלטונית:

"כשיכנס התורם לתרום (כלומר לקחת מטבעות מן הקופה הציבורית – ג.ק) לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו: החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא ייתן לתוך פיו. ואע"פ שנזהרים כל כך, עני או מי שהוא נבהל להון, לא יתרום מפני החשד שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (הלכות שקלים ב י).

כמו שאמרנו: אקטואלי, מעורר מחשבה וגם קצת תקווה. אם כבר לפני אלפיים שנה הצלחנו לשים קווים אדומים להפרטה ולפירוקו של המרחב הציבורי המשותף – כנראה שזה אפשרי!

שבת שלום גלעד