הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "נח": מחיר הרצון "לגעת בשמיים"

מגדל בבל – יצירה עברית מקראית ייחודית

שתי הפרשות הפותחות את חומש בראשית, פרשת "בראשית" ופרשת השבוע שלנו – פרשת "נח", העניקו לאנושות סדרה מרשימה של סיפורים מכוננים ואפיים: מעשה הבריאה, הגירוש מגן עדן, מותו של הבל מידי אחיו קין וסיפור המבול. לרבים מן הסיפורים האלה קיימות גרסאות מקבילות באפוסים הגדולים של התרבויות המסופוטמיות הקדומות ותרבויות עבר אחרות. שונה מהם הוא הסיפור הקצרצר (עשרה פסוקים בסך הכל) הבא בסופה של הפרשה – סיפורם של מגדל בבל ובוניו.

סיפור זה לא זכה לגרסאות מקבילות בתרבויות אחרות, לרבות אלו שנשאו את סיפורו של המבול הגדול, וככל הנראה גלומה בה יצירה מקראית ייחודית. ייתכן שניתן להסביר עניין זה במגמה המונותאיסטית של המקרא. בתרבות דתית המכירה בפנתאון של אלים – מגוון השפות, התרבויות והאמונות האנושיות אינו מעורר תמיהה; לכל אל ואל יש אומה נבחרת, פולחן רצוי ושפה נבדלת. לעומת זאת, בתרבות דתית המקדשת את הרעיון של אל אחד בורא כל – יש הכרח לתת הסבר מדוע התפצלה האנושות לעמים וללשונות, וכיצד התפוגג לו המצב הבראשיתי, והרצוי יותר על פניו, של האחדות הכלל אנושית.

קריאת תיגר על אלוהים או שמא קריאת תיגר על האנושיות ?

עיון בדרך בה ניגשו בעלי המדרש לנתח את סיפור המגדל מלמד כי אולי דווקא בסיפור הקצר והשולי יחסית טמון לקח גדול לדורות האחרונים, ולחברה האנושית המצויה בעיצומם של תהליכי גלובליזציה מואצים (למרות התעוררותן המחודשת של הלאומיות והלאומנות בשנים האחרונות). שאלתם המרכזית של בעלי המדרש הייתה מה בדיוק היה חטאם של בני האדם ומדוע נענשו. מרבית בעלי האגדה ופרשני המקרא ראו ביוזמתם של בני האדם לבנות מגדל הכרזת מרד כלפי האל. מדרש בראשית רבא שם בפי בוני המגדל את האמירה כי אין לקבל את קביעתו של האל לפיה הוא יישב בעליונים ואילו בני האדם יסתפקו בתחתונים.

בני האדם, מציע המדרש, תיכננו להציב בראשו פסל של עבודה זרה ולתת חרב בידו:

"ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה" (בראשית רבא ל"ח, ו')

לפי שיטה זו, במרכז הסיפור ניצבת קריאת התיגר הכושלת של בני האדם על אלוהים. בניו של אדם הראשון, שגורש מגן עדן, מגורשים לארבע כנפות הארץ, לאחר שגם הם טעו בהבנת מגבלות כוחם וחצו את הקווים האדומים. דווקא בכל הנוגע להתנהגותם של בוני המגדל זה כלפי זה מעניק להם בעל המדרש ציון גבוה, בקובעו כי כיוון ש"היו אוהבים זה את זה" ומאוחדים בשפתם, נענשו רק בפיזורם ולא בעונש חמור מכך.

לצדו של קול פרשני זה, המתמקד בקריאת התיגר האנושית על האלוהים, קיים במדרש קול נוסף, המתמקד בסדרי העדיפויות האנושיים. קול זה צנוע ומצומצם בהיקפו, אך דווקא הוא שצריך להדהד בדורנו. בניגוד לתמונה האידיאלית של אחווה כלל אנושית העולה מרוב המדרשים, יש בין בעלי המדרש כאלה שנחרדו מן הרעיון של שפה אחת ואומה אחת, המבקשת "לעשות לה שם" באמצעות לבנים וחומר. מדרש "פרקי דרבי אלעזר", בלשונו המעובדת של ספר האגדה, מתאר כך את אשר אירע:

"שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו. אם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אלעזר, כ"ד)

לשיטתו של בעל המדרש הזה, המגדל הגבוה בעולם הטיל צל כבד על ערכם של חיי אדם. הרצון "לגעת בשמיים", להשיג, לכבוש, "לעשות שם" – הפך לעיקר, והמחיר האנושי האמיר בהתאם. השפה האחת, שלשיטת רוב הפרשנים סייעה בביצורה של תחושת האחווה, נדמתה, על ידי אחרים, כרועץ וכסכנה. להבנתם, במקום של "שפה אחת" אובדת ההכרה בייחודו של האדם היחיד ובערכו.

קורות המאה ה-20 עמוסות בעיבודים טראגיים לקול הפרשני השני. הרצון "לעשות שם", הביא, לא אחת, מנהיגים ואומות שלא לשים את לבם לבני אדם וחייהם. אך גם מבלי להרחיק לכת, דומה שסיפורו של המגדל על שני כיווני פרשנותו הופך רלוונטי מתמיד בעולם שנע תדיר בשני כיוונים סותרים. האחד – "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'); השני – לאומיות המתדרדרת לא אחת ללאומנות, ודתיות ואמונה המתרגמות במהירות לפונדמנטליזם. בעולם בו שפות מתות ותרבויות נעלמות; ובעולם שבו החומר "עושה את השם" יותר ויותר, סיפורו של המגדל מסמל את התקווה הגדולה, אך גם את תמרור האזהרה. בדרך אל אותו עולם, שבו בני האדם מדברים זה עם זה "בשפה אחת", מאותתות לנו חורבותיו של מגדל בבל לחשוב היטב למה משמשת אותנו אותה שפה, ומה המחיר שאנו עלולים לשלם על אובדן המגון, המייחד והמבדיל – ובאותה הנשימה, אנו נקראים לוודא כיצד ריבוי השפות והדברים אינו מאיים להחריב את אשר בונים בני האדם בעמל חיים.

לרקום את שמיכת הטלאים האנושית

שתי פרשות בלבד מקדישה התורה לסיפורה של החברה האנושית כולה, לפני שתחל את ההתמקדות בקורותיהם של משפחה אחת, שבט אחד ועם אחד. הפרשה הראשונה נפתחת בתזכורת כי כולנו חלק מרקמה אנושית אחת. הפרשה השנייה נחתמת בתזכורת כי גיוון וריבוי פנים הוא חלק ממציאות חיינו וכי הרצון ל"שפה אחת ולדברים אחרים" טומן בחובו סכנה.

האתגר שמציבה לנו התורה בדפיה הראשונים הוא איך לשמור על הרקמה מבלי לאבד את צבעיה ואיך ניתן במקביל לטפח את טלאיה הייחודיים והססגוניים, מבלי לקרוע את החוטים התופרים אותם זה לזה.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך.


השארת תגובה

פרשת נח: מסעות שהחלו – ראוי להשלימם

יצחק רביןבמרכזה של פרשת נח סיפור לידתה של האנושות מחדש לאחר המבול. באחריתה- סיפור רגע הלידה העם היהודי, כאשר מבטה של התורה הולך ומתמקד במשפחה אחת ובאדם אחד: אברם, איש אור כשדים, שיהפוך בפרשה הבאה לאברהם העברי, איש כנען.

מוסר, חוק וקיומו של העולם

מן המפורסמות הוא שסיפור המבול אינו ייחודי למקרא, ורבות מן התרבויות העתיקות, במזרח הקרוב והרחק ממנו, אחזו אף הן בגרסה של סיפור זה. המפורסמת שבין הגרסאות המקבילות היא סיפור המבול הבבלי, הנכלל בעלילות גלגמש.

אחד ממאפייניו הייחודיים של סיפור המבול התורני, בהשוואה לרוב גרסאות הסיפור בתרבויות אחרות, הוא הדגש המושם על השחתת המידות של בני האדם כסיבה לאסון (בניגוד לדוגמה להפרעת מנוחם של האלים בסיפור הבבלי). עובדה זו מצטרפת לתיאור התורני של הברית הנכרתת בין אלוהים לנח ובניו לאחר המבול. במרכזה – הציווי המפורש:

"שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם"

דרישה זו נרמזה כבר בדבריו של האל לקין, אחרי רצח האח, אלם רק בפרשת נח מיוסד הקשר בין מוסר לחוק, והיא אשר מציגה לראשונה את הרעיון היסודי ששזור לכל אורכו של המקרא ולפיו דרכם מוסרית של האדם ושל החברה היא המכרעת את גורלם.

מי לא היה מציע את הקשת בענן אם היה אלוהים?

במסגרת הברית בין אלוהים לבני האדם, האל לא רק מטיל חובה על בני האדם ומעניק להם מחדש זכויות יתר למול יתר הברואים (העיקרית שבהן – אכילת הבשר), אלא אף נוטל על עצמו את החובה שלא להביא עוד מבול על הארץ:

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ"

במסגרת הברית מוצגת הקשת בענן כתזכורת. באופן מפתיע, התזכורת אינה מכוונת לבני האדם, אלא לאל עצמו:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"

האל, לשיטת התורה, אינו מסתפק בכך שהוא מטיל על עצמו מגבלה בכל הנוגע לשימוש בכוחו, אלא שהוא מעמיד לעצמו תזכורת מתמדת למגבלה זו. פרשת נח, המציגה במלוא העוצמה את פערי הכוחות בין אלוהים לאדם, מציגה גם את חובתו של בעל הכוח להגביל את כוחו ולהעמיד לעצמו מנגנון של התרעה ואזהרה. הכוח הוא דבר ממכר; ובעל הכוח – גם כאשר הוא נוטל על עצמו את החובה לשים לו גבול, אינו יכול לסמוך על התחייבותו הראשונית. התזכורת העצמית המתמדת הכרחית.

השבוע הזה, שר ישראלי בכיר כפר בהגדרתו של הרצח בכפר קאסם לפני 60 שנים כטבח. אם היה אלוהים – ספק אם היה מציע לבני האדם את הקשת בענן. לשיטתו של השר, ככל הנראה, בעלי הכוח לא צריכים להזכיר לעצמם פעם אחרי פעם גם את החובה לשמור על גבולותיו.

התורה חושבת קצת אחרת.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם וממשיך ללכת

השבת הזו וגם השבת הבאה תעמודנה, בין השאר, בין יום הזיכרון ה-21 לרצח רה"מ יצחק רבין. כבר כמה ימים עוסק השיח הציבורי בעצרת שעמדה להתבטל ובאירועי הזיכרון שיתקיימו ברחבי הארץ. פסוקיה האחרונים של פרשת נח מלמדים כי המסע אל עבר ארץ כנען לא החל בציווי של אלוהים לאברהם לעזוב את מולדתו, אלא בהחלטה של אביו תרח, לצאת אל הדרך:

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן"

בפתח הפרשה הבאה, "לך לך", אברהם מצווה לא על התחלת המסע אלא על המשכתו והבאתו לידי גמר. לפעמים היכולת להמשיך בדרך לא פחות קשה מהיציאה אליה, ולעתים הפיתוי להיעצר בעיצומה גדול מאוד. בדיונים הרבים על מורשת הרצח ומורשת האיש, ראוי לזכור את שמספרות לנו פרשות "נח" ו"לך לך": מסעות שהחלו – ראוי להשלימם.

שבת שלום ונתראה בכיכר.