פרשת "ניצבים": האויבת הגדולה של חשבון הנפש

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" –  סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק:

"הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח)

מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכל, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהייתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה עניין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה.

ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן:

"עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א))

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להמחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קידשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני.

אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים".

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" – סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח). מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכול, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל-"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהיתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה ענין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה. ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן: "עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א)).

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להימחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קדשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני. אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים". חשבון הנפש, המהלך הגדול של התשובה, ובדק הבית יכולים להתקיים רק במקום שבו יש גם "נקודות של ספק". האמת המוחלטת והגורפת, שאין בה אפילו סדק צר לספק כל שהוא – היא האויבת הגדולה ביותר של חשבון הנפש. אם התורה הציבה נקודות מעל אחדים מפסוקיה כדי לאותת שיש כאן מקום לספק קל – על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים לעשות זאת – להציב פה ושם גם נקודות של סימני שאלה מעל לאמונות, לדעות ולמחשבות שלנו.

עלינו לעשות זאת לא על מנת להטיל ספק לשם ספק, ולא על מנת לפרום כל אמונה או דעה, אלא מתוך הבנה שהטלת ספק לפרקים, נכונות לחשוב על טיעוניו של הצד השני, וניסיון לרדת לסוף דעתה של העמדה הנגדית – כל אלה חייבים להיות חלק מהאמת שלנו.

הלוואי שנדע בשנה הקרובה לזרוע בין סימני הקריאה שלנו גם כמה סימני שאלה.

שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה.

פרשות "ניצבים" ו"וילך": תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

By Secretary of Defense, United States of America

השבת הזו ייקראו בבתי הכנסת פרשות "ניצבים" ו"וילך". שתיהן נקראות מדי שנה סביב ימיה האחרונים של השנה המסתיימת, וימיה הראשונים של זו הנכנסת. בחלק מהשנים נקראות שתי הפרשות באותה השבת (כבשנה שלנו). באחרות – זוכה כל אחת לשבת משלה. החיבור בין "ניצבים" לבין "וילך" משקף באופן מדויק את הרעיון המרכזי הטמון בעונה הנוכחית של לוח השנה העברי: התייצבות במקום ואז הליכה קדימה; ראשית, העצירה והעמידה לצורך חשבון הנפש ומאזן המעשים; ואז – היציאה לדרך, המשך הצעידה ומרוץ החיים.

בשתי הפרשות ממשיך משה בנאום הפרידה שלו מן העם, שילווה אותנו כמעט עד פסוקיה האחרונים של התורה, אותם נקרא בעוד שבועות אחרונים בבוקר שמחת תורה. בימיו האחרונים נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. ברוח הזו פירשו בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים את הפסוק מפרשת ניצבים:

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"

לשיטתם של הפרשנים, כל בני הדורות של העם היהודי היו שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואמותיהם למרגלות הר סיני, ועל פסגות הרי מואב – שם נפרד מהם משה.

באותה המידה, ניתן לפרש את דבריו של משה גם כצופים אל עבר העבר, כמזמינים וכמזמנים את הדורות הקודמים, אלו שכבר אינם בחיים, להיות עדים לרגע חידושה של הברית, ללוות את צאצאיהם באותה הדרך בה הם צעדו שנים קודם לכן.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך הזיכרונות שלנו ואלו טמונים וזרועים בתוך התקוות שלנו לעתיד.

תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

גם בפרשה השנייה שאנו קוראים השבת הזו – פרשת "וילך" – ישנה תנועה מתמדת בין העבר לבין העתיד. שמה של הפרשה נגזר אמנם ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל האמת היא, שהפרשה כולה עומדת בסימן של הליכה ותנועה קדימה. בפעם הראשונה, ממש לפני חתימת נאום הפרידה, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק העונש שנגזר עליו ועל אחיו אהרון בגין הכאת הסלע הוא זה המונע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיי' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו:

"יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי" (שם, ג)

אולם, חשוב מכך, הוא מדגיש כי בעצם אלהים הוא זה העובר לפני העם ולפני יהושע:

"יי הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו)

לפני שבועות אחדים בראש חודש אלול ציינו מלאת 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל. השבת הזו, כה אלול, מלאה שנה לפטירתו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל.

קשה להאמין שבנימין זאב הרצל היה רק בן 38 כאשר כינס את הקונגרס הציוני הראשון, וכאשר התייצב מול שועי עולם עם רעיונותיו הלא שגרתיים בלשון המעטה. קשה להאמין גם מה הספיק שמעון פרס בשנותיו הארוכות. פרשות השבוע שלנו, "ניצבים" ו"וילך", פרשות השבת האחרונה של שנת תשע"ז, מזכירות לנו את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם על פני האדמה.

מי יודע אלו "בנימין זאב הרצל" ו"שמעון פרס" מתהלכים וצומחים בקרב ילדינו. מרגש לחשוב על יבול הברכה שהם יכולים להביא לנו ולארץ הזו.

שבת שלום, תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.

פרשת ניצבים: אלו שעברו מן בעולם ואלו שבאו לתוכו 

שבת פרשת "ניצבים" – השבת אחרונה של שנת תשע"ו – האחרונה לשבע שבתות הנחמה – שבת שעומדת בסימן הפרידה המרשימה מהנשיא פרס. הרמב"ן בפירושיו של פסוקי הפרשה קבע שכל עניינה בדברים לעתיד לבוא.

בערוב ימיו, ובפרשות האחרונות של התורה, נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. את הפסוק – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – פירשו המדרש והפרשנים המסורתיים לכיוון העתיד. בני הדורות הבאים הם שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואימותיהם בעת כריתת הברית. באותה הנשימה ניתן לפרש את הפסוק גם כצופה פני עבר, כ"מזמין" את הדורות הקודמים לנו להמשיך ולהיות עמנו במפעלינו.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך זיכרונותינו ואלו טמונים בתוך התקוות לעתיד.

לברוא עולמות בדיבור

מסורות קדומות המשוקעות בתלמוד ובמדרש, קובעות את ראש השנה כיום בריאתו של העולם או יום בריאתו של האדם. באחת משלוש הברכות המרכזיות של תפילת ראש השנה, ברכת הזכרונות, אנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון".

אחד מקווי המתאר הייחודיים של סיפור הבריאה המקראי, בהשוואה לסיפורי הבריאה של תרבויות דתיות קדומות, הוא מקומם של הדיבור והאמירה.

"ויאמר אלהים: יהי אור, ויהי אור". העולם נברא במילותיו של האל, שנתרגמו למציאות. אחד מפסוקיה היפים של הפרשה הוא "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". משה מדרבן את העם שלא לחשוב כי לעתיד לבוא יש להביא את דברי התורה מרחוק, מן השמיים או מעבר לים, וכי אין צורך בדמויות "גדולות מהחיים" על מנת להותיר את דברי התורה נגישים וקרובים.

לא פחות חשוב מכך הוא גם מזכיר את כוחם של הפה והלב; המילה הנאמרת והמחשבה. "בפיך ובלבבך לעשותו" – לא אחת אנחנו נוהגים להבחין בין אנשי מעשה לאנשי דיבורים. בנאומו האחרון מזכיר משה שמילים ומחשבות בוראות עולמות, ושכוחם של הלב והפה לעשות מעשים, לא קטן מכוחה של היד.

לא בשמיים היא

דבריו אלו של משה, על דברי התורה הנמצאים קרוב אלינו, העמידו לנו את אחד מסיפורי החכמים הידועים והחשובים שבתלמוד, שהפכו לקו מנחה של ההלכה וגם של רבים מאפיקי המחשבה היהודית החדשה. במסכת בבא מציעא בתלוד הבבלי (דף נד) ובא סיפור המחלוקת בן רבי אלעזר בן הורקנוס, משמר המסורת הקדומה, לבין החכמים בענייני טומאה וטוהרה של "תנורו של עכנאי".

רבי אליעזר מביא אותות ומופתים נסיים על להוכיח את עמדתו אך החכמים דוחים אותם. בצר לו מבקש רבי אליעזר התערבות אלוהית ואכן בת קול יוצאת מן השמים ומכריזה שהלכה כרבי אליעזר. בתגובה מתייצב רבי יהושע על רגליו ומכריז במילותיה של הפרשה: "לא בשמיים היא".

משעה שניתנה התורה, היא נמצאת קרובה לבני האדם. הם המכריעים במחלוקותיה. בהמשכה של הסוגיה מתואר כיצד באותה שעה אמר הקב"ה: "נצחוני בני – נצחוני בני".

סיומה של הסוגיה מתאר כיצד צערו הגדול וכוחו הגדול של רבי אליעזר הובילו למותו של הנשיא באותם ימים רבן גמליאל. על השתלשלות הדברים האלה אומר התלוד כי כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (גרימת צער ועלבון). ההכרעה במחלוקת הופקעה מידי שמיים.

אותות ומופתים, ואפילו בת קול, אינם ראיה והוכחה בוויכוח המתנהל בכח מחשבתם של החכמים. באותה הנשימה – דווקא העברת הסמכות והכוח לפסוק ולהכריע הוא אשר מטיל את האחריות לניהולו בדרך הגונה ואנושית.

על הנסתר והגלוי

אחד הפסוקים הסותמים של הפרשה הוא"הַנִּסְתָּרֹת לַיי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

רוב הפרשנים הבינו פסוק זה כמתייחס לעניין חטאי האדם. חלקם נסתרים וידועים רק לאל. חלקם גלויים וידועים לכל צופה. ברוח הפרשנות שהעניקו חז"ל למלים: "לא בשמיים היא" בסיפור "תנורו של עכנאי", ניתן אולי לפרש את הפסוק גם כדרישה להכיר שמבחנם הגדול של התורה והמסורת הדתית הוא לא בחקר הנסתר אלא בעיצובם והתוויתם של החיים הגלויים.

אחד ממאפייניה של החוויה האנושית הוא העיסוק בנסתר והניסיון לגלות את אשר נעלם מעיננו.

חלק גדול מהאנרגיה הדתית הושקעה בעניין הזה במרוצת הדורות וגם בדורות אחרונים. לא מעט שרלטנות רוחנית צומחת על הקרקע הזו של כמיהת האדם לגלות את הצפון מעיניו. הצורך האנושי הזה לא ייעלם כנראה, אבל לפני כל מערכת רוחנית ודתית ניצבת ההכרעה מה מרכז הכובד שלה: הנסתרות או הגלויות, החיים בעולם הזה על כל מורכבותם או הרצון להתנתק מהם.

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

פרשת "ניצבים": לכולם חלק, לכולם מניה

עובד זרלהתייצב וללכת וחוזר חלילה

בשבת האחרונה של השנה אנחנו קוראים את פרשת "ניצבים". בחלק מן השנים קוראים את הפרשה יחד עם הבאה אחריה: פרשת "וילך". השנה ניצבת כל פרשה בפני עצמה. "ניצבים" בשבת שלפני ראש השנה; "וילך" – בשבת הראשונה של השנה החדשה.

הצירוף הזה של "ניצבים" ו"וילך" מתמצת במידה רבה את המסר של הימים המיוחדים של התפר בין שנה אחת לשנייה, ימים של חשבון נפש ושל התחלות חדשות. "ניצבים" – כי חשוב גם לדעת מתי לעצור, להתייצב, להפנות מבט לאחור, להעריך מחדש את הדרך, לחשב מסלול. "וילך" – כי מי שרק מתייצב במקום, נסוג למעשה לאחור. כי העולם ממשיך ללכת גם כאשר אתה מחליט להתייצב, כי יציבות עלולה גם להפוך לקיפאון.

פגשתי השבוע תלמידי תיכון לשיחה לקראת ראש השנה. הם העדיפו לדבר על המחלוקת בין הזרמים. לא מעטים חזרו על הטענה המוכרת שרק בזכות אי השינוי של המסורת היהדות הצליחה לשרוד. אני התאמצתי לשכנע שסוד הישרדותו של העם היהודי וסוד הישרדותה של היהדות טמון ב"וילך" לא פחות מאשר ב"ניצבים" ושאנחנו צריכים את שתי הפרשות זו לצד זו וחזור חלילה.

חוטבי העצים של אז ושל היום

פרשת ניצבים נפתחת בדבריו של משה:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיך" (דברים כט ט-י).

בעלי המדרש והפרשנים התקשו להבין את המלים "מחוטב עציך ועד שואב מימך". בהנחה שמקצועות אלו מסמלים את הפועלים קשי היום, נכון היה שהתורה תתאר את ההתכנסות הקולקטיבית כמשתרעת מהעשירים והנשיאים ועד לחוטבי העצים ושואבי המים. הפרשן ספורנו (איטליה, מאות טו-טז) הציע שהתורה מבקשת להדגיש כי במעמד הזה צריכים להשתתף כולם – מראשון חוטבי העצים ועד לאחרון שואבי המים.

לא מדובר במחווה סמלית או במתן זכות נוכחות לשם יציאה כדי חובה. לכולם חלק, לכולם מניה. כשם שכל הנשיאים מוזמנים, כך גם כל אלה שחוטבים את העצים ושואבים את המים.

רש"י והרמב"ן בעקבות מדרש "תנחומא" הולכים אף רחוק יותר. לשיטתם הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים" רומז על אלו מעמי כנען שהצטרפו לעם ישראל בימיהם של משה ויהושע. בברית הישראלית שמשה מדבר בה, רגע לפני הכניסה לארץ, נכללים גם אלה שלא ניצבו בברית המקורית בסיני, אלא שבחרו להצטרף, ואפילו אלו שנכנסו במרמה (כמו הגבעונים בימיו של יהושע).

בברית המחודשת והמתמשכת כולם נכללים.

לכל אורך שנות קיומה היו לחברה הישראלית חוטבי עצים ושואבי מים. גם היום. אנחנו רואים אותם ברחובות בסרבלי העיריות מנקים את הרחוב, או מציצים מאחורי חלון המטבח באחד מבתי הקפה של הרשתות האהובות עלינו. הם מחליפים את המצעים כשאנו יוצאים לחופשה עם הילדים בסוף הקיץ וממלאים את קערות המזון העולות על גדותיהן בחדרי האוכל המפנקים. האם אנחנו מוכנים להאזין לקול העולה מהפרשה ולחשוב עליהם גם כחלק מהברית הישראלית ההולכת ונרקמת כאן בארץ המובטחת?!?

לא בשמים היא

בהמשך הפרשה אומר משה לבני העם המתכנסים לנאום הפרידה:

"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל יא-יד).

לפני שנים שמעתי את חברי חיים בן יעקב משליך את הפסוקים למציאות הישראלית. כמה פעמים אנו שומעים שלמסורת היהודית יש חשיבות מעבר לים, בתפוצות, אבל כאן במדינת ישראל אין בה באמת צורך בעבור האדם הלא אורתודוכסי?!? מנגד, כמה פעמים נתקלנו בגישה הזו שרואה במסורת, בתורה, בטקסט היהודי ובטקס היהודי כמשהו הנמצא למעלה בשמיים או על ראש ההר, ורק ליחידי סגולה היכולת והרשות לגעת בהם

?!? בפינו ובלבבנו לעשותו, או בלשונה הנפלאה של לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב".

לא בשמיים ולא מעבר לים, לא רק אצל אחינו ואחיותינו האורתודוכסים, ולא רק אצל אלו שטוענים שרק הם יכולים "לעלות לשמיים". לא בשמיים היא. אצלנו, בבית, סביב השולחן המשפחתי, בארון הספרים בסלון שלנו, בכיתה של הילדים שלנו, בבתי הכנסת שלנו, שבהם אנו לא בגדר אורחים אלא בעלי ובעלות הבית.

שבת שלום ושנה טובה!