הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת ניצבים: אלו שעברו מן בעולם ואלו שבאו לתוכו 

שבת פרשת "ניצבים" – השבת אחרונה של שנת תשע"ו – האחרונה לשבע שבתות הנחמה – שבת שעומדת בסימן הפרידה המרשימה מהנשיא פרס. הרמב"ן בפירושיו של פסוקי הפרשה קבע שכל עניינה בדברים לעתיד לבוא.

בערוב ימיו, ובפרשות האחרונות של התורה, נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. את הפסוק – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – פירשו המדרש והפרשנים המסורתיים לכיוון העתיד. בני הדורות הבאים הם שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואימותיהם בעת כריתת הברית. באותה הנשימה ניתן לפרש את הפסוק גם כצופה פני עבר, כ"מזמין" את הדורות הקודמים לנו להמשיך ולהיות עמנו במפעלינו.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך זיכרונותינו ואלו טמונים בתוך התקוות לעתיד.

לברוא עולמות בדיבור

מסורות קדומות המשוקעות בתלמוד ובמדרש, קובעות את ראש השנה כיום בריאתו של העולם או יום בריאתו של האדם. באחת משלוש הברכות המרכזיות של תפילת ראש השנה, ברכת הזכרונות, אנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון".

אחד מקווי המתאר הייחודיים של סיפור הבריאה המקראי, בהשוואה לסיפורי הבריאה של תרבויות דתיות קדומות, הוא מקומם של הדיבור והאמירה.

"ויאמר אלהים: יהי אור, ויהי אור". העולם נברא במילותיו של האל, שנתרגמו למציאות. אחד מפסוקיה היפים של הפרשה הוא "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". משה מדרבן את העם שלא לחשוב כי לעתיד לבוא יש להביא את דברי התורה מרחוק, מן השמיים או מעבר לים, וכי אין צורך בדמויות "גדולות מהחיים" על מנת להותיר את דברי התורה נגישים וקרובים.

לא פחות חשוב מכך הוא גם מזכיר את כוחם של הפה והלב; המילה הנאמרת והמחשבה. "בפיך ובלבבך לעשותו" – לא אחת אנחנו נוהגים להבחין בין אנשי מעשה לאנשי דיבורים. בנאומו האחרון מזכיר משה שמילים ומחשבות בוראות עולמות, ושכוחם של הלב והפה לעשות מעשים, לא קטן מכוחה של היד.

לא בשמיים היא

דבריו אלו של משה, על דברי התורה הנמצאים קרוב אלינו, העמידו לנו את אחד מסיפורי החכמים הידועים והחשובים שבתלמוד, שהפכו לקו מנחה של ההלכה וגם של רבים מאפיקי המחשבה היהודית החדשה. במסכת בבא מציעא בתלוד הבבלי (דף נד) ובא סיפור המחלוקת בן רבי אלעזר בן הורקנוס, משמר המסורת הקדומה, לבין החכמים בענייני טומאה וטוהרה של "תנורו של עכנאי".

רבי אליעזר מביא אותות ומופתים נסיים על להוכיח את עמדתו אך החכמים דוחים אותם. בצר לו מבקש רבי אליעזר התערבות אלוהית ואכן בת קול יוצאת מן השמים ומכריזה שהלכה כרבי אליעזר. בתגובה מתייצב רבי יהושע על רגליו ומכריז במילותיה של הפרשה: "לא בשמיים היא".

משעה שניתנה התורה, היא נמצאת קרובה לבני האדם. הם המכריעים במחלוקותיה. בהמשכה של הסוגיה מתואר כיצד באותה שעה אמר הקב"ה: "נצחוני בני – נצחוני בני".

סיומה של הסוגיה מתאר כיצד צערו הגדול וכוחו הגדול של רבי אליעזר הובילו למותו של הנשיא באותם ימים רבן גמליאל. על השתלשלות הדברים האלה אומר התלוד כי כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (גרימת צער ועלבון). ההכרעה במחלוקת הופקעה מידי שמיים.

אותות ומופתים, ואפילו בת קול, אינם ראיה והוכחה בוויכוח המתנהל בכח מחשבתם של החכמים. באותה הנשימה – דווקא העברת הסמכות והכוח לפסוק ולהכריע הוא אשר מטיל את האחריות לניהולו בדרך הגונה ואנושית.

על הנסתר והגלוי

אחד הפסוקים הסותמים של הפרשה הוא"הַנִּסְתָּרֹת לַיי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

רוב הפרשנים הבינו פסוק זה כמתייחס לעניין חטאי האדם. חלקם נסתרים וידועים רק לאל. חלקם גלויים וידועים לכל צופה. ברוח הפרשנות שהעניקו חז"ל למלים: "לא בשמיים היא" בסיפור "תנורו של עכנאי", ניתן אולי לפרש את הפסוק גם כדרישה להכיר שמבחנם הגדול של התורה והמסורת הדתית הוא לא בחקר הנסתר אלא בעיצובם והתוויתם של החיים הגלויים.

אחד ממאפייניה של החוויה האנושית הוא העיסוק בנסתר והניסיון לגלות את אשר נעלם מעיננו.

חלק גדול מהאנרגיה הדתית הושקעה בעניין הזה במרוצת הדורות וגם בדורות אחרונים. לא מעט שרלטנות רוחנית צומחת על הקרקע הזו של כמיהת האדם לגלות את הצפון מעיניו. הצורך האנושי הזה לא ייעלם כנראה, אבל לפני כל מערכת רוחנית ודתית ניצבת ההכרעה מה מרכז הכובד שלה: הנסתרות או הגלויות, החיים בעולם הזה על כל מורכבותם או הרצון להתנתק מהם.

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 


השארת תגובה

פרשת "ניצבים": לכולם חלק, לכולם מניה

עובד זרלהתייצב וללכת וחוזר חלילה

בשבת האחרונה של השנה אנחנו קוראים את פרשת "ניצבים". בחלק מן השנים קוראים את הפרשה יחד עם הבאה אחריה: פרשת "וילך". השנה ניצבת כל פרשה בפני עצמה. "ניצבים" בשבת שלפני ראש השנה; "וילך" – בשבת הראשונה של השנה החדשה.

הצירוף הזה של "ניצבים" ו"וילך" מתמצת במידה רבה את המסר של הימים המיוחדים של התפר בין שנה אחת לשנייה, ימים של חשבון נפש ושל התחלות חדשות. "ניצבים" – כי חשוב גם לדעת מתי לעצור, להתייצב, להפנות מבט לאחור, להעריך מחדש את הדרך, לחשב מסלול. "וילך" – כי מי שרק מתייצב במקום, נסוג למעשה לאחור. כי העולם ממשיך ללכת גם כאשר אתה מחליט להתייצב, כי יציבות עלולה גם להפוך לקיפאון.

פגשתי השבוע תלמידי תיכון לשיחה לקראת ראש השנה. הם העדיפו לדבר על המחלוקת בין הזרמים. לא מעטים חזרו על הטענה המוכרת שרק בזכות אי השינוי של המסורת היהדות הצליחה לשרוד. אני התאמצתי לשכנע שסוד הישרדותו של העם היהודי וסוד הישרדותה של היהדות טמון ב"וילך" לא פחות מאשר ב"ניצבים" ושאנחנו צריכים את שתי הפרשות זו לצד זו וחזור חלילה.

חוטבי העצים של אז ושל היום

פרשת ניצבים נפתחת בדבריו של משה:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיך" (דברים כט ט-י).

בעלי המדרש והפרשנים התקשו להבין את המלים "מחוטב עציך ועד שואב מימך". בהנחה שמקצועות אלו מסמלים את הפועלים קשי היום, נכון היה שהתורה תתאר את ההתכנסות הקולקטיבית כמשתרעת מהעשירים והנשיאים ועד לחוטבי העצים ושואבי המים. הפרשן ספורנו (איטליה, מאות טו-טז) הציע שהתורה מבקשת להדגיש כי במעמד הזה צריכים להשתתף כולם – מראשון חוטבי העצים ועד לאחרון שואבי המים.

לא מדובר במחווה סמלית או במתן זכות נוכחות לשם יציאה כדי חובה. לכולם חלק, לכולם מניה. כשם שכל הנשיאים מוזמנים, כך גם כל אלה שחוטבים את העצים ושואבים את המים.

רש"י והרמב"ן בעקבות מדרש "תנחומא" הולכים אף רחוק יותר. לשיטתם הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים" רומז על אלו מעמי כנען שהצטרפו לעם ישראל בימיהם של משה ויהושע. בברית הישראלית שמשה מדבר בה, רגע לפני הכניסה לארץ, נכללים גם אלה שלא ניצבו בברית המקורית בסיני, אלא שבחרו להצטרף, ואפילו אלו שנכנסו במרמה (כמו הגבעונים בימיו של יהושע).

בברית המחודשת והמתמשכת כולם נכללים.

לכל אורך שנות קיומה היו לחברה הישראלית חוטבי עצים ושואבי מים. גם היום. אנחנו רואים אותם ברחובות בסרבלי העיריות מנקים את הרחוב, או מציצים מאחורי חלון המטבח באחד מבתי הקפה של הרשתות האהובות עלינו. הם מחליפים את המצעים כשאנו יוצאים לחופשה עם הילדים בסוף הקיץ וממלאים את קערות המזון העולות על גדותיהן בחדרי האוכל המפנקים. האם אנחנו מוכנים להאזין לקול העולה מהפרשה ולחשוב עליהם גם כחלק מהברית הישראלית ההולכת ונרקמת כאן בארץ המובטחת?!?

לא בשמים היא

בהמשך הפרשה אומר משה לבני העם המתכנסים לנאום הפרידה:

"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל יא-יד).

לפני שנים שמעתי את חברי חיים בן יעקב משליך את הפסוקים למציאות הישראלית. כמה פעמים אנו שומעים שלמסורת היהודית יש חשיבות מעבר לים, בתפוצות, אבל כאן במדינת ישראל אין בה באמת צורך בעבור האדם הלא אורתודוכסי?!? מנגד, כמה פעמים נתקלנו בגישה הזו שרואה במסורת, בתורה, בטקסט היהודי ובטקס היהודי כמשהו הנמצא למעלה בשמיים או על ראש ההר, ורק ליחידי סגולה היכולת והרשות לגעת בהם

?!? בפינו ובלבבנו לעשותו, או בלשונה הנפלאה של לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב".

לא בשמיים ולא מעבר לים, לא רק אצל אחינו ואחיותינו האורתודוכסים, ולא רק אצל אלו שטוענים שרק הם יכולים "לעלות לשמיים". לא בשמיים היא. אצלנו, בבית, סביב השולחן המשפחתי, בארון הספרים בסלון שלנו, בכיתה של הילדים שלנו, בבתי הכנסת שלנו, שבהם אנו לא בגדר אורחים אלא בעלי ובעלות הבית.

שבת שלום ושנה טובה!