הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת נשא: מי רשאי להיות בתוך המחנה?

פרשת "נשא", הארוכה בפרשות התורה, מביאה לשיא את סיפור חנוכתו של המשכן והעמדתו במרכז המחנה הישראלי. אם פרשות "צו" ו"שמיני" בחומש ויקרא התמקדו במקומם של הכהנים בחנוכת המשכן ובסדרי עבודתו – פרשת "נשא" מדגישה בעיקר את הקשר בין שבטי ישראל כולם למשכן, כאשר כל חלקה האחרון מוקדש לתיאור של המתנות שהובאו על ידי נשיאי השבטים למשכן. החזרה  המפורטת על המתנות שהביא כל נשיא ביום שהוקדש לו, למרות הזהות המלאה בין מתנות האחד לשני, נועדה להדגיש את החלק השווה שיש לכל שבט בקודש.

דווקא על רקע המאמץ של הפרשה להדגיש את השותפות הישראלית הנבנית סביב המשכן ראוי לשים לב לפסוקים המופיעים בראש פרק ה':

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

 עם הצבתו של המשכן במרכז המחנה נדרשו בני ישראל להרחיק אל מחוץ לגבולותיו את אלה המציבים איום על טהרתו. לשונה הקצרה של התורה קשה וברורה  – הרחקה של המצורעים, הזבים והטמאים אל מחוץ למחנה.

מדרשי ההלכה של חז"ל והפרשנים המסורתיים צמצמו את ההוראה הגורפת של התורה. לשיטתם ההרחקה היא מדורגת. המצורעים אכן נשלחים אל מחוץ למחנה (כפי שמתואר גם בפרשות תזריע ומצורע). הרחקתם של הזבים והטמאים אינה מן המחנה, אלא ממתחמיו של המשכן. אפשרות מהפכנית יותר נרמזת בשוליו של מדרש ההלכה על הפסוק:

"מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"

לשיטת אותו מדרש אין לקרוא את המלים "אשר אני שכן בתוכם" כמתייחסים אל המחנה או אל מי שנותרים בתוכו אלא:

"אשר אני שוכן בתוכם – חביבים הם ישראל אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (מדרש ספרי על פרשת נשא)

כך או כך, בגרסה המרחיבה או המצמצמת, פרשת "נשא" מציבה לפתחנו את העובדה שלא אחת הניסיון לגבש את המחנה סביב מוקד של זהות או של קדושה, גם כאשר הוא מוצג כמכיל את כולם, כולל בתוכו גם מרכיב של סימון גבולות, הרחקה והדרה. הנטייה הזו מתגלה לא אחת בשיח הדתי בכלל ובשיח הדתי בישראל בפרט. אין בישראל רב או אדם המבקש לדבר בשמה של היהדות שאינו מספר באהבת ישראל, באחדות וביחד כל שבטי ישראל. רבים מהם עוסקים באותה הנשימה בסימון קפדני של גבולות, בקביעה של מי בפנים ומי בחוץ, בהוצאתם של ה"טמאים" מחוץ למחנה.

האם הדבר אימננטי למהלך של גיבוש זהות ומרכז משותף , כפי שמציע פשט הפרשה? האם ניתן לצמצם אותו ולהעמיד אותו בגבולות נאותים כפי שהציעו חז"ל? או שמא יש להציע אלטרנטיבה יהודית רדיקלית יותר המסתייגת מהצבת הגבולות ומהעיסוק בשאלה מי רשאי להיות בתוך המחנה ומי נדרש לצאת ממנו?

השיח הישראלי והיהודי מסתובב יותר ויותר סביב שאלות של גבולות ושל ניסיון להגדיר מי טהור ומי טמא, מי רשאי להיכנס לאוהל ומי נדרש לצאת ממנו. "דובריה המיומנים" של היהדות ו"דובריה המיומנים" של הפטריוטיות הישראלית מתמחים בשליחת הטמאים אל מחוץ למחנה.

מבלי לטעון ששאלת גבולות המחנה לעולם אינה רלוונטית, סיסמתה של התנועה הרפורמית בישראל – יהדות ישראל ללא מחיצות – משקפת יסוד שדרוש לנו וגורלי לנו יותר מתמיד.


השארת תגובה

פרשת "נשא": על רוח הקנאה ועל שיוויון מגדרי

אליס מילר. אולי גם הנשים החרדיות שהתמודדו לכנסת הקימו גשר לאלה שיבואו אחריהן בעתיד

פרשת נשא, השנייה לפרשות חומש במדבר, היא הפרשה הארוכה בתורה וענייניה, בהתאם, די מרובים. הפרשה ממשיכה את קודמתה, פרשת במדבר, בענייני חלוקת התפקידים בין משפחות הלוויים ובעניינים שונים הקשורים במשכן – בחנוכתו ובטקסים הנערכים בו. באמצעה של הפרשה שתי מצוות הקשורות בטקסי המשכן: מצוות אישה סוטה ומצוות הנזיר.

מצוות האישה הסוטה ואלימות משפחתית

מצוות הסוטה כוונה כנגד הסיטואציה בה רוח קנאה תוקפת גבר והוא חושד באשתו שבגדה בו, ללא שיש לדבר עדים. האישה נדרשת להתייצב לפני הכהן ולשתות "מים מאררים" – מים המעורבבים בעפר, שלתוכן נמחה דיו בו נכתבו הקללות שתנחתנה על ראש האישה באם אכן בגדה. אם כך היו פני הדברים – "וצבתה בטנה ונפלה ירכה והייתה האשה לאלה בקרב עמה" (במדבר ה כז).

בין הפרשנים המסורתיים היו כאלה ששמו דגש על רוח הקנאה שעברה על הבעל וביקרו אותה. חוקרי מקרא מודרניים הציעו שהמצווה הציבה למעשה מחסום בפני פגיעה באשה בגין אותה קנאה. למרות אפשרות זו, מצוות סוטה מהווה את אחת התזכורות הבולטות והקשות לחוסר השוויון המגדרי שמאפיין את החוק העברי והתורני הקדום ולפגיעות הבסיסית שאפיינה את מעמדה של האישה באותם ימים, עד כדי אלימות ודיכוי.

עדותו הקשה של המוסיקאי אילן בן עמי על רצח פרודתו דפנה בר ציון ז"ל שהתפרסמה השבוע הזכירה עד כמה אנו רחוקים מהשלמת המשימה להדוף את אותה רוח קנאות מגדרית והאלימות שנלווית לה גם כיום.

מצוות הנזיר, מעמד האישה בעולם היהודי ופרשת הרב ריסקין

מיד לאחר פסוקיה של מצוות האישה הסוטה מתארת פרשת השבוע את מצוות הנזירות. בניגוד גמור למצוות הסוטה, מסמלת מצוות הנזירות רגע די נדיר של שוויון מגדרי מרשים במשפט התורני. בניגוד לנזירות המוכרת לנו מן הנצרות, הנזירות המקראית וההלכתית לא הפרישה את האדם מן העולם. מדובר היה בהתחייבות דתית שאדם לקח על עצמו לפרק זמן מסוים (הנזירות הבסיסית היא של 30 ימים), במהלכו היה עליו להימנע מאכילת פרי הגפן ותוצריו (לדוג': שתיית יין), מתגלחת או מתספורת ומהיטמאות למת. בתום תקופת הנזירות הביא האדם קורבנות למשכן.

במציאות דתית של הקרבת קורבנות, טקסי מקדש ויכולת לעסוק בקודש מכוח ייחוס משפחתי בלבד (הכוהנים והלוויים), הייתה הנזירות כלי למוביליות דתית ולאופן המרכזי בו אנשים שלא היו חלק ממעגלי העוסקים בקודש יכלו לבטא מחויבות דתית אישית, החוצה את הרף הממוצע.

בהקשר זה, חשוב לעמוד על אמירתה הברורה של התורה כי האופציה הדתית, הרוחנית והקהילתית הזו הייתה פתוחה בפני גברים ונשים כאחד.

השילוב בין מצוות האישה הסוטה ומצוות הנזירות הופך את פרשת נשא לאחד מפרקי התורה הקוראים לנו להקדיש מחשבה לשאלת השוויון המגדרי ומעמדה של האישה בחיים היהודיים בפרט ובחברה שלנו בכלל. בשנים האחרונות מתחוללת בקהילות אורתודוכסיות בישראל ובתפוצות מהפכה שקטה, המתאמצת להעביר את מרכז הכובד ההלכתי והתרבותי מ"מצוות סוטה למצוות הנזירות", על דרך המשל. שנים לא מעטות לפני ניצניה של מהפיכה זו באה היהדות הרפורמית ולאחריה גם היהדות הקונסרבטיבית והציבה את שוויון מעמדה של האישה בחיי החול ובמיוחד בחיי הקודש כאחד העניינים הגדולים והמשמעותיים של יהדות זמננו.

דיון ראשון בעניין הזה, בהקשרה של היהדות הרפורמית, התקיים כבר בוועידות הרבנים הראשונות בשנות ה-40 של המאה ה-19. כיום מתנהל הדיון במלוא עוזו בעולם הציוני-דתי / אורתודוכסי-מודרני. גסות לבה של הרבנות הראשית כלפי הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, נטועה בדיוק בעניין הזה ובמנהיגותו החשובה של הרב ריסקין בזירה זו. גם החברה החרדית אינה חסינה בפני המהפכה הנשית.

אני קורא במצוות הנזירות שבפרשת השבוע ובדברי התורה "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר …" – וחושב על הנשים החרדיות האמיצות שהתמודדו לכנסת ה-20. לא מעט מהפוליטיקאים החרדים התייחסו אליהן כאל "אשה סוטה", הנזכרת כאמור גם היא בפרשה. כמו אליס מילר ש"נשארה מחוץ לארץ המובטחת" לאחר שנאבקה להתקבל לקורס טיס, אך הניחה במאבקה את הגשר עליו חצו נשים רבות אחרות, כך גם אותן נשים חרדיות. אם הן לא תגענה לכנסת, הרי שאלו שכן תגענה (וכבר בשנים הקרובות) יעשו זאת על גבי הגשר שהניחו על מים סוערים.

יברכך יי וישמרך – 48 שנים למלחמת ששת הימים

רגע לפני תיאור חגיגות חנוכת המשכן מפרטת הפרשה את ברכת הכוהנים המוכרת, בה מברכים בניו של אהרון את בני ישראל. חלקה הראשון של הברכה כולל שלוש מלים: "יברכך יי וישמרך". על השילוב הזה בין הברכה לבין השמירה אמר הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1892, מגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19): "שכל ברכה צריכה שמירה, שלא תיהפך לרועץ חס ושלום".

השבוע נציין 48 שנים למלחמת ששת הימים. בהינתן האיום והחשש הקיומי לגורלה של מדינת ישראל תוצאותיה של מלחמה זו היו ברכה גדולה מאוד. בהינתן מצבנו אחרי 48 שנים, בהיעדר פתרון לסכסוך ובהתמשכות המסוכנת והבלתי מוסרית של הכיבוש, לא השכלנו להישמר כראוי מן הברכה והיא הפכה לנו לרועץ גדול.

רק לפני שבועות מספר קראנו בפרשת "בהר" כיצד שנת היובל היא השנה של השבת האדמות וקריאת דרור לארץ וליושביה. הלוואי (והדבר מצריך הרבה תפילות ובייחוד מעשים, לנוכח המצב כיום) שבשנת היובל למלחמה היינו מצליחים לקרוא "דרור" לישראלים ולפלסטינים ממעגל הדמים.