הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "עקב": נקודת האיזון בין החומר לרוח

בפרשת "עקב" ממשיך משה בנאומו, המקדים את סקירת המצוות שתחל בפרשה הבאה – פרשת "ראה". בדומה לשתי הפרשות הראשונות של חומש דברים, גם בפרשה שלנו, השלישית, ממשיך משה לשלב הזכרת האירועים המרכזיים בשנות הנדודים במדבר בצד דברי מוסר, תוכחה ועידוד המופנים אל עבר הדור הצעיר העתיד לרשת את הארץ. האירוע המרכזי אליו מתייחס משה בפרשה שלנו הוא מעשה העגל, שבירת הלוחות, ופיסולם של הלוחות השניים.

מתי לברך על המזון שאכלנו?

למרות שלהבדיל מהפרשות הבאות, פרשת "עקב" אינה מציגה לנו מצוות קונקרטיות, למדה המסורת ההלכתית מן הפרשה מספר מצוות חשובות – הבולטת שבהם היא המצווה לברך ולהודות על המזון שבא לפינו. מצווה זו – לברך את ברכת המזון – למדו החכמים מהפסוק:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י)

מפסוק זה למדו החכמים כי את ברכת המזון יש לומר רק בגין סעודה שניתן לשבוע ממנה (לשיטתם – סעודה שיש בה גם אכילת לחם), וכי הזמן לאומרה הוא לאחר סיום הארוחה וההגעה לשובע. בניגוד למסורת הנוצרית שמיקמה את הברכה המרכזית על המזון לפני הסעודה, בחרה המסורת ההלכתית לומר את דברי התודה על המזון רק לאחר ההנאה ממנו. אותם החכמים קבעו אמנם שגם לפני אכילת המזון יש לברך ברכה קצרה בהתאם לסוג המאכל (ברכות הנהנין), אבל הברכה המרכזית על אכילת המזון, זו שהחכמים מצאו לה עוגן בתורה – היא זו הנאמרת לאחר שהאדם השביע רעבונו.

בחירה זו אינה עניין של מה בכך. היא ודאי איה עולה בקנה אחד עם האינטואיציה לטעת עמוק באדם את הכרת הטוב ואת הבעת התודה; שהרי מה מתאים יותר למשימה זו מאשר הדרישה שלא להשביע את צרכי הגוף לפני שהבענו את תודתנו והערכתנו ליכולת לעשות כן? אחת הדרכים להבין את הבחירה הזו של המסורת היהודית הוא הדגש על מציאת נקודת האיזון הנכונה והמפרה בין חומר לרוח, ובין הקיום הגופני לזה הרוחני.

פרשת השבוע מדגישה באוזנינו – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם ג) – אבל היא לא מטשטשת לרגע כי ה"לחם" הוא תנאי הכרחי. לא ראוי להפוך אותו לבלעדי, אך גם לא ניתן להתעלם ממנו. אל מול גישות נזיריות וסגפניות שאפיינו קהילות וקהלים שונים בעם היהודי ובדתות האזור בתקופת פעולתם של חז"ל, הציבו חז"ל, ברוחה של התורה, גישה המכירה בצרכיו הפיסיים של האדם ובצורך לספקם בדרך ראויה ומלאה. העובדה כי האדם ראשית אוכל ושבע ורק לאחר מכן מברך, אינה מפחיתה לשיטתם של החכמים את הכרת הטוב, אלא רק הופכת אותה למחוברת יותר לחיים ולמצבו של האדם.

ביטוי נוסף לרעיון הזה ניתן למצוא בקשר העמוק שקשרו מעצבי התפילה היהודית בין ברכת המזון לבין תפילת העמידה – הליבה של חיי התפלה היהודיים. כשם שבחנוכה ובפורים (ובקהילות היהדות הרפורמית גם ביום העצמאות) מוסיפים לתפילת העמידה את ברכת "על הנסים" כך עושים זאת גם בברכת המזון. כשם בימים טובים, בחול המועד ובראשי חודשים מוסיפים בברכת המזון את פסקת "יעלה ויבוא", כך עושים זאת גם בתפילת העמידה.

תפילת העמידה נאמרת גם על ידי היחיד, אולם במניין מוסיפים לה את פרקי "הקדושה". כאשר האדם סועד בחבורה (של שלושה ומעלה) מתווספת לברכת המזון הקדמה מיוחדת – הזימון. קשרי העומק הרעיוניים והטקסטואליים בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון אינם דבר טריוויאלי. תפילת העמידה היא רגע השיא של תפילתו של האדם – רגע המעוצב כמעין התנתקות מהמתרחש סביב. האדם עומד ולא זז, מתפלל ולא מפסיק. נדרש למקסימום של כוונה והתרכזות. ברכת המזון לעומת זאת מסמלת את החיבור האולטימטיבי בין החומר לבין הרוח. האדם אוכל ושבע, ובעודו סביב לשולחן מברך את הברכה.

התפילה המסמלת את השאיפה להתנתקות משגרת העולם החומרי והתפילה המסמלת עד כמה נטוע האדם בתוך העולם הזה הופכות להיות שתי פנים של אותו המטבע. ככל הנראה לכך התכוונו הפרשנים שכתבו שללוחות השניים, הנזכרים בפרשה – אלו שמשה פסל במו ידיו ונשא אל פסגת ההר – הייתה עדיפות על פני הלוחות הראשונים שניתנו למשה בשלמותם על ידי אלוהים ואז נשברו – בכך שהיה בהם מעשה של שמיים וארץ, ולא מעשה שמיים בלבד.

ואיך אפשר לחתום שבוע בלי המחשבה הבאה…

בפרשת "עקב" מזכיר משה לא רק את חטא העגל ואת שבירת הלוחות, אלא גם את חטאם של דתן ואבירם, שותפיו של קרח למרד, ואת אשר אירע להם:

"וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם"

כששמעתי את הדברים שהושמעו השבוע בגני התערוכה בתל אביב, חשבתי לעצמי שוודאי יש גם בימינו כמה אנשים שהיו שמחים לטפל ב"הפיכה שלטונית" באותה הדרך. אלא שמה לעשות שמנהיגינו הנבחרים אינם בחזקת משה רבנו (לא בכל הנוגע לשיחתם עם אלוהים "פנים אל פנים", ולא בכל הנוגע למידת הענווה בה התברך משה).

המנהיגים האלה יצטרכו להסתפק בתובנות אחרות של פרשת השבוע. הנה אחת די חשובה:

"כִּי יי' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים  י יז-יט)

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת "עקב": על החובה לחנך בסוף החופש הגדול

החופש הגדול, הסוף

החופש הגדול, הסוף

שבת אחרונה של החופש הגדול; שבת פרשת "עקב"; השבת השנייה מבין שבע שבתות הנחמה שיובילו אותנו לשנה החדשה. מה צריך לברך בסוף החופש הגדול? "שהחיינו" או אולי ברכת הגומל?

נראה לי שאת ברכת "הטוב והמטיב" (שהזכרנו שבוע שעבר בהקשר ליום ט"ו באב, והזכיר גם בהקשר של הפרשה שלנו). הטוב – על ההזדמנות לחופש עם הילדים, שלמרות כל הקיטורים הוא מתנה נפלאה, והמטיב – שלכל דבר טוב יש גם סוף, ושבוע הבא חוזרים לשגרה.

אחד המוטיבים החוזרים על עצמם בפרשה, בה ממשיך משה את נאומו המסכם, הוא כפל הפנים שיש בהתנסויות של העם במדבר. מן הצד האחד מודגשת דאגתו של אלוהים: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה".

ובהמשך: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ".

מן הצד השני, בתום ארבעים שנות נדודים, לא מהססת הפרשה להדגיש את הקשיים שהיו מנת חלקו של העם, להגדירם כעינוי ולתת בהם סימנים של תכלית ומשמעות:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יי' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ… וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ…".

אפילו המן, שהוצג בחומש שמות כמתנתו של האל לעם, זוכה בפרשה לטעם אחר – של ניסיון קשה ומאתגר. במובן זה, פרשת עקב פותחת צוהר לתחושות ורגשות של משה ושל העם, שאולי לא זכו לביטוי, ובוודאי לא ללגיטימציה בתיאורי המסע הארוך במדבר.

רגע לפני הכניסה לארץ מתבקש העם למצוא תכלית ומשמעות גם ברגעי הקושי והאתגר, ולראות גם בהם מקור של תובנה וכוח.

בין הבית לבית הכנסת

הצגתו של המן כניסיון וכשיעור נחתמת במלים המוכרות:  "כי לא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי יִחְיֶה הָאָדָם". המלים הללו הן הקדמה ראויה  לאחד מן הפסוקים המופיעים בסמוך לו בפרשה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

חז"ל הבינו פסוק זה כמצווה על מתן הודיה על המזון שבא לפינו, וקבעו את פסוק הזה כמקור התורני לחיוב בברכת המזון, הנאמרת לאחר סעודה בה נאכל לחם. במסורת חז"ל נתעצבה זיקה הדוקה בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון. היחיד מחויב בשתיהן, אבל טוב ורצוי לחזר בעבורן אחרי מנין (תפילת עמידה – מנין של עשרה; ברכת המזון – מנין של שלושה ומעלה).

שתי מחוות התפילה רגישות מאוד ללוח השנה. תפילת "יעלה ויבוא" הנאמרת בחגים וראשי חודשים, משולבת הן בתפילת עמידה והן בברכת המזון; כך גם תפילת על הנסים של חנוכה ופורים. מטבע התפילה של שתיהן משתנה לכבוד השבת, ובזו גם בזו יש מקום לשילוב תחנונים ובקשות בצד תפילת הקבע.

ברכת המזון היא תזכורת טובה וראויה שהזירה המרכזית של החיים היהודיים אינה בית הכנסת כי אם הבית, וכשם שבית הכנסת יכול להיות "מקדש מעט" כך גם השולחן שסביבו סועדים. דווקא בעידן שבו חלקים גדולים מהציבור היהודי בישראל בוחר שלא לפקוד את בתי הכנסת, כדבר שבשגרה, היכולת לשלב ביטוי משפחתי וביתי לזהות היהודית (בדרך מסורתית יותר או פחות) הופכת לנחוצה יותר ויותר.

בין הבית לבית הספר

לאחר שהפרשה הקודמת, פרשת "ואתחנן", הציגה בפנינו את פסוקי הפרשה הראשונה של שמע ישראל, מוצגים בפרשה שלנו פסוקיה של הפרשה השנייה של קריאת שמע (פסוקי הפרשה השלישית, המתמקדים במצוות הציצית, לקוחים מפרשת "שלח לך" בחומש במדבר).

פרשנים רבים עסקו בדמיון ובהבדל בין שתי הפרשות. הבולט שבהם היה הרמב"ם שראה בפרשה הראשונה ביטוי לעבודת האל לשמה. בפרשה השנייה, המבטיחה מטר בארץ בעקבות שמירת המצוות ומאיימת בבצורת ואובדן הארץ עקב אי שמירתן, ראה הרמב"ם ביטוי לעבודת האל שלא מתוך לשמה. חיבורן של שתי הפרשות יחד מעיד לשיטתו על כך שלמרות בכורתה המובהק של עבודה לשמה, גם מתוך שלא לשמה ניתן להגיע בסופו של יום למדרגה הגבוהה יותר.

הבדל אחר שראוי לשים אליו לב הוא העובדה שהפרשה הראשונה בלשון יחיד: "ואהבת את יי אלהיך" ואילו הפרשה השנייה פותחת בלשון רבים: "והיה אם שמוע תשמעו". בשתיהן, לאחר הפתיחה נוכל למצוא גם את הלשון השנייה.

החיבור של שתי הפרשות יחד בקריאת שמע מדגיש את הרצף שקיים במסורת היהודית בין חובותיו ומעמדו של היחיד לבין חובותיו ומעמדו של הציבור. בהקשרו של "ימי סוף הקיץ" בהם אנחנו נמצאים, כדאי לשים לב שבשתי הפרשות מופיע הציווי על לימוד הבנים, כמעט באותן מלים. בפרשה הראשונה מופיע הציווי בלשון יחיד: "ושננתם לבניך ודברת בם". בפרשה השנייה מופיע הציווי בלשון רבים: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם".

חובת החינוך, הקניית הידע והערכים לדור הבא, היא שילוב בין חובת היחיד – ההורה, לבין חובת הציבור. רק במקום בו שתי החובות הללו נפגשות, והבית ובית הספר שניהם יחד הם בתי חינוך, יכולה להתקיים ההבטחה שבסופה של הפרשה השנייה של "שמע ישראל": "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע יי לאבותיכם לתת להם".

גיבור גדול ונורא באהבת הגר

בפתח הדברים הזכרנו את תפילת העמידה, בהקשרה של ברכת המזון הנלמדת מן הפרשה. הפרשה היא גם זו שהעניקה את אחד ממטבעות הלשון הנאמרים בפתח התפילה. בברכה הראשונה של התפילה, ברכת אבות (ובקהילות היהדות הרפורמית – ברכת אבות ואמהות), נאמרות המלים: "האל הגדול, הגיבור והנורא" הלקוחות הפרשה: "כִּי יְי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".

במה באה לידי ביטוי גדולתו וגבורתו של אלוהים? במשפט יתום ואלמנה ואהבת הגר לתת לו לחם ושמלה. למרות שמשה עדיין לא מפרט באוזני העם את המצוות, עניין אליו יגיע בפרשה הבאה, פרשת "ראה", מיד לאחר תיאור מידותיו אלו של האלוהים, נגזר מהן ציווי ברור לעם: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

חשבתי השבוע על מלים אלו בעת שכתבתי מאמר דעה על יוזמת סגן שר הבטחון, הרב אלי בן דהן,  שהובילה להוראה האוסרת התנדבות של  חיילים בקרב ילדים של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. מסורת חז"ל פרשה את המושג גר, כאילו מתייחס לגרי צדק, אולם מפשט התורה היוצר הקבלה בין הגר לבין מצבם של בני ישראל במצרים, ברור כי הכוונה היא לזר המסתופף בצלנו.

מה גדולתו של אלוהים לפי הפרשה שלנו? שהוא מעניק לחם ושמלה לגר. איך שוב פיספסו "דובריו הרשמיים" של אלוהים במדינת ישראל, את ההזדמנות ללכת בדרכיו.

אחד המסרים הבולטים של הפרשה הוא הדרישה מן האדם להכיר שלא הוא לבדו אחראי על הצלחותיו. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יי אֱלֹהֶיךָ … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

רגע לפני פתיחתה של שנת הלימודים החדשה טוב להישמר מלשכוח את תרומתם האדירה של המורים והמורות לטיפוח הילדים שלנו. מעבר לחופש, הקיץ הוא תזכורת טובה לעוצמת המאמץ שנדרשת בהתנהלות שלנו עם השותפים הצעירים שלנו בבית. אפשר רק לדמיין את עוצמת המאמץ שנדרשת מול כיתה של 30 (במקרה הטוב) שותפים כאלו.

בשבת בה הקריאה בתורה עומדת בסימן של הודיה והכרת הטוב, נכון להפנות אותן גם למורות ולמורים שיקבלו את פני ה"אוצרות" שלנו ביום חמישי הקרוב. הנה כמה מטבעות ברכה שנוצרו בקהילות שלנו לכבוד העוסקים במלאכה הקשה והקדושה הזו:

***

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אמותינו שרה רבקה רחל ולאה ומורינו משה, עזרא, רבי  עקיבא, ברוריה, רבנו שלמה יצחקי, רבנו משה בן מימון, אליעזר בן יהודה, ליאו בק, הנרייטה סאלד ויאנוש קורצ'אק. הוא יברך את המורים המסורים העמלים לקרב את צאצאי עמך לדברי תורתך.

הקדוש ברוך הוא יצליח את דרכם ויברכם בחן ובשכל טוב, סבלנות ואורך רוח, ובפרנסה טובה. ויקוים בנו בזכותם אשר כתוב בברכת "אהבה" שבתפילת השחרית: "ללמוד וללמד לשמור לעשות  ולקים את כל דברי תורתך האהבה". ונאמר: אמן.

***

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואמותינו שרה רבקה רחל ולאה,

ואת דורי הדורות של מחנכים ומחנכות יהודיים

הוא יברך את המחנכים של ילדינו, המתחילים שנת לימודים חדשה.

מי שברך את משה רבנו ביוזמה ומנהיגות – הוא יברך את מורינו בהתלבות.

מי שברך את הלל בסבלנות – הוא יברך את מורינו באורך רוח.

מי שברך את רבנו משה בן מימון ברוחב האופקים ובעומק המחשבה – הוא יברך את מורינו ברדיפת הדעת.

מי שברך את יאנוש קורצ'אק באהבת הילדים ובאמונה בהם וביכולתם – הוא יברך את מורינו ביכולת לקבל ולכבד כל ילד

***

תפילת המורה והמחנכ/ת

אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו

אתה החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.

חננו בידע ולמדנו להורות.

פתח ליבנו אל תלמידינו

ואל תורתך הנשמעת בכל קול וקול.

שמחנו בלימוד, בחינוך, בגילוי ובחידוש

והשרה עלינו רוח טובה

להבין להשכיל לשמוע

ללמוד וללמד.

תן בליבנו אהבה

למען נלמד ונילמד זה מזה

ונרבה תלמידים בעולם ככתוב:

"והעמידו תלמידים הרבה" (פרקי אבות, א א)

ברוך אתה ה' שומע תפילה.

***

שבת שלום ושנת לימודים טובה ופוריה!