הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת פנחס: האופציה הקנאית חיה בקרבנו

300px-The_Daughters_of_Zelophehadדבוק בפשט על מנת להכיר באתגר הלא פשוט

ספק אם ניתן היה לבחור פרשה מתאימה יותר לשבוע הזה מאשר את פרשת "פנחס". בפסוקיה הראשונים ובשמה מתייחסת הפרשה למעשה הקנאות שבצע פנחס הכהן, נכדו של אהרון. המעשה עצמו מתואר בפסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת. בפתח הפרשה שלנו – נמסרת ברכתו של האל לפנחס – כהונת עולם.

 "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

רבים מאלו שהתייצבו נגד השיח הקנאי והקיצוני שנשמע בימים האחרונים מעל במות מסוימות, וביקשו לעשות זאת גם בשמה של תורת ישראל, ציטטו את פרשנותו של הנצי"ב מוולוזין לפיה אלוהים מעניק לפנחס ברית שלום, על מנת למתן את נפשו הקנאית.

פרשנותו של הנצי"ב חשובה ויפה, אבל אולי דווקא השבוע יש להותיר את סיפור קנאותו של פנחס כפי שהוא, מבלי לנסות ולעגל בו פינות. מדוע? כדי להזכיר לנו שהמסורת שלנו, מהתורה והלאה, כוללת לא מעט "חומרי נפץ" קנאיים. אפשר לרכך אותם בפרשנות ובמדרש, ופעמים רבות ראוי לעשות כך. אבל ישנם גם רגעים בהם ראוי לא ליפות אותם אלא לדחות אותם בשתי ידיים ולצאת כנגדן חוצץ. לא מיתונה של הרוח הקנאית בדיעבד, אלא שלילתה מלכתחילה. לא ברית שלום, על מנת למתן את רוח הקנאים, אלא מאבק עיקש על מנת לעוקרה.

השבוע הזה, כשאקרא בפרשת פנחס, לא אחפש אחרי פרשנותו המנחמת של הנצי"ב, אלא אזכיר לעצמי עד כמה האופציה הקנאית חיה בקרבנו; עד כמה יש להיאבק בה.

פגיעתם של הקנאים אינה מכירה גבולות

פסוקה הראשונים של הפרשה מלמדים גם מי הם השנים אשר כנגדם כוון מעשה הקנאות של פנחס:

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".

פנחס הכהן המכה – בן לשבט לוי הוא. זמרי בן סלוא, האיש המוכה – ממנהיגיו של שבט שמעון. דורות לפני כן, ביצעו שני האחים, לוי ושמעון, את מעשה הקנאות באנשי שכם. על השנים האלה אמר אביהם יעקב:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה …" (בראשית מח).

פגיעתו של פנחס, צאצא לוי, בנשיא שבט שמעון, מזכירה את האמת ההיסטורית. פגיעתם של הקנאים מתקשה לשרטט גבולות. בסופו של יום היא מכוונת גם אל עבר שותפיהם לדבר הקנאות.

קול דממה דקה

המסורת המדרשית והפרשנית יצרה זיקה בין פנחס המקנא ל-יי' לבין אליהו הנביא, הפוגע בנביאי הבעל על הר הכרמל, ומצהיר לפני יי בהימלטו אל הר חורב:

"קנא קינאתי ליי אלהי צבאות" (מלכים א יט)

זיקה זו הובילה לקביעת סיפור בריחתו של אליהו למדבר כהפטרה של פרשת פנחס. בהפטרה זו מופיעים הפסוקים המוכרים:

"ויֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

אלוהים מבקש ללמד את אליהו לקח שהאמת מתגלה לא אחת לאו דווקא ברוח, רעש ואש (כפי שעשה אליהו על הר הכרמל) כי אם ב-"קול דממה דקה".

לנוכח אירועי הימים האחרונים, אולי גם ניתן לנסות לקרוא את הפסוק מאחריתו אל ראשו, ולהציע פרשנות הפוכה שאינה פחות מתאימה לאירועי הימים האחרונים. במקום בו ישנו רק "קול דממה דקה" ואין נכונות להתייצב ולהשמיע קול, שם עתיד להתפתח רעש, שם עלולה האש לאכול בחלקות הטובות ושם תסער הרוח בדרך שמפרקת הרים ומשברת סלעים.

"עת לחשות ועת לדבר".


השארת תגובה

פרשת פנחס: שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור לארץ המובטחת

הרצל

הרצל. ראשי המדינה על חשיבות חזונו של הרצל – אך הממשלה רוח גבית למונופול הרבני

פרשת השבוע, פרשת פנחס, פותחת בברכה של אלוהים לפנחס, נכדו של אהרון. בסיומה של הפרשה הקודמת, מתואר מעשה הקנאות של פנחס, הפוגע בנשיא שבט שמעון ובבתו של אחד ממנהיגי מדין, כזבי בת צור, המתריסים מול משה ומנהיגי העם במעשה מיני. בפתח הפרשה הנושאת את שמו מובטחת לפנחס כהונת עולם ו"ברית שלום".

הנצי"ב מוולוז'ין הציע שפנחס בורך בברית שלום כדי להעמיד גבול לקנאותו ולאזן אותה.

במקום בו יש חילול השם אין חולקים כבוד לרב

בעלי המדרש והפרשנים עסוק בשאלה כיצד יכול היה פנחס לעשות את אשר עשה מול עיניהם של משה ואהרון מבלי שקבל מהם הוראה. במענה לשאלה קובעים אותם המקורות את הכלל: "במקום בו יש חילול השם אין חולקים כבוד לרב".

במהלך כל ימות השבוע, בעקבות התאבדותו של תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, נחשפו עוד ועוד פרטים על דרך ההתנהלות של חצרו של הרב יאשיהו פינטו, שהורשע על פי הודאתו במתן שוחד. לנוכח הידיעות והמראות קשה להאמין כיצד מנהיגים, קובעי מדיניות ומשרתי ציבור בדרגים בכירים עלו אליו לרגל במשך שנים, ובהם גם אפרים ברכה זכרו לברכה.

אינני בטוח כלל שכולם חדלו ממנהגם לאחר שהתברר כי רבם הוא עבריין. הפרשה הזו, כמו גם סיפורים נוספים על המתרחש ב"חצרות הצדיקים", מלמדים כיצד "חלוקת כבוד לרב" הפכה להיות במקרים כה רבים בישראל חילול השם בפני עצמה.

בנות צלפחד, סרח בת אשר ויוכבד בת לוי

פרשת פנחס נחתמת בסיפורן של חמש בנות צלפחד: מחלה, נעה, חגלה מלכה ותרצה. בהיעדר אח הן דורשות לרשת את אביהן וזוכות לייסד הלכה חדשה. בכך מצטרפות בנות צלפחד לשתי נשים נוספות ששמן נזכר בפרשה: יוכבד בת לוי וסרח בת אשר. שתיהן מוארות במדרש כמנהיגות ומורות דרך והלכה.

המרחק בין הלכת בנות צלפחד לבין דין שווה לגברים ונשים גדול מאוד, אך בנות צלפחד הפכו לסמל יהודי לעמידתן של נשים על זכויותיהן. סיפורן אינו רק סיפור מגדרי אלא סיפור תורני על כוחו של היחיד העומד על זכויותיו ומתעקש להשיגן. בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר, ושתקרא בשבוע הבא, מסופר כיצד הלכת בנות צלפחד צומצמה, כך שהבנות היורשות את נחלת אביהן מחויבות להינשא עם בן שבטן. אלו הם ככל הנראה דינם ודרכם של מתקני ומתקנות עולם.

שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור, אך המסע לארץ המובטחת מתקדם.

מבחנה של מנהיגות – הכלת ריבוי הדעות

פרשת השבוע מתארת את פנייתו של משה לאלוהים למנות יורש שימשיך את דרכו:

יפקד יי אלהי הרוחות לכל הבשר איש על העדה" (במדבר כז טז)

מדרש תנחומא ומדרשים אחרים לומדים מהפסוק שמשה ביקש שימונה לו יורש "שיהא סובל כל אחד לפי דעתו" שכן "אין דעתו של זה כדעתו של זה". (תנחומא ישן פנחס א). מבחנה של המנהיגות אינה היכולת לכפות את דעתו של המנהיג אלא דווקא יכולתו להכיל את מגוון הדעות.

תזכורת מ"מדינת היהודים"

השבוע צוין יום הזיכרון השנתי של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. יומיים לפני טקס האזכרה הממלכתי בה דיברו ראשי המדינה על חשיבות חזונו של הרצל, העניקה הממשלה רוח גבית למונופול הרבני. אולי כדאי היה להזכיר להם קודם ההחלטה וקודם האזכרה את מילותיו של הרצל במדינת היהודים:

"ובכן, האם תהיה לנו לבסוף תאוקרטיה? לא! האמונה אכן מלכדת אותנו, ואילו המדע עושה אותנו חופשיים. על-כן לא ניתן כלל למגמות התיאוקרטיות של אנשי-הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא-הקבע שלנו בתחנות צבאיים. הצבא והכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים. אבל אל להם להתערב בענייני המדינה – עם כל הערכתה כלפיהם – פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ".

עצוב בין המצרים

כמה עצוב שבשבת הראשונה של ימי בין המצרים השנה הזו אנו שבים להוסיף לתפילותינו ולבקשות שבברכת המזון את התפילה לשלומם של השבויים והנעדרים.

הראש עודנו מלא תמיהות על הפרשה כולה, והבטן עודנה כואבת מהמילים שנשמעו בפגישת שליחו של ראש הממשלה עם משפחתו של אברהם מנגיסטו, אבל בלב – ישנה בעיקר התפילה שהוא  והאזרח הישראלי הנוסף, שיתכן ומוחזק בעזה, ישובו במהרה לביתם.