תגית: פרשת פקודי

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", הנקראות יחד בשבת הזו, חותמות את חומש "שמות". בפסוקי הסיום של החומש מתואר כיצד חנך משה את המשכן ביומו הראשון של חודש ניסן, במלאת כמעט שנה לצאת בני ישראל מבית העבדים.

לרוב אורכו של ספר שמות מתוארים בני ישראל כסבילים וכחסרי יוזמה. הפעם היחידה בה עשו מעשה הולידה את עגל הזהב. פרשות ויקהל ופקודי מאזנות את התמונה ומציגות את בניינו של המשכן כמעשה של התגייסות המונים וכמפעל לאומי. ספר שמות נפתח בתיאור ערי המסכנות שבני ישראל בנו בכפייה בעבור המצרים ומסתיים בבניין המשכן. בפרשותיו הראשונות נאלץ משה לדרבן את העם ולדחוף אותו קדימה. בפרשת ויקהל הוא עוצר בעד העם מלהמשיך לתרום ולהתגייס למלאכת המשכן.

סיפור היציאה ממצרים והנדודים במדבר הוא בעיקרו רצף של כישלונות וטעויות של דור העבדים היוצא לחירות. פרשות השבוע שלנו מעניקות לדור הזה רגע של חסד ותהילה.

על כוחו של היחיד וכוחה של הקבוצה

אחד העניינים הצדים את העין בחלקה הראשון של פרשת "ויקהל" הוא המעבר התכוף מלשון רבים ללשון יחיד ולהפך בתיאור ההתגייסות לבניית המשכן:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ … וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז … וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה … וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה… וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם … כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה … הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיי " (שמות לה כא – כט)

עניין זה בא לידי ביטוי גם בפסוקים הבאים בפרשה, המציגים את בצלאל בן אורי ואת עוזרו אהליאב בן אחיסמך כמובילי המפעל וכבעלי החוכמה, התבונה והדעת הנדרשים למלאכה – אך באותה העת מדגישים כי הם היו חלק מקבוצה גדולה של אמנים ובעלי מלאכה שניחנו באותן התכונות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה… וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב … עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב… (שם לה ל – לו ב)

מעשה המשכן נשען על הירתמות כללית וגורפת של העם אבל גם על מעשיהם של יחידים. כוחה של הקבוצה לא טשטש את תפקידו של היחיד ואת תרומתו הסגולית; על אותו המשקל, מנהיגותם ותפקידם המרכזי של יחידים כדוגמת משה, בצלאל ואהליאב לא האפילה על התגייסותו של הציבור כולו. לרבות ריבוי הפרטים הטכניים של מלאכת המשכן וכליו, פרשות השבוע מצליחות להעביר את המסר בדבר דמותה של הקהילה הראויה. זו היודעת לפעול כקהל ובה בעת דואגת שלא יפקד מקומו של אף אדם.

רבים מהמפרשים שאלו מדוע נדרשה התורה להציג את התוכנית לבניית המשכן בפרשות "תרומה" ו"תצווה" ולשוב ולפרט בפרוטרוט את מעשה הקמתן בפרשות שלנו. התשובה טמונה אולי בכך ששתי הפרשות הראשונות מתמקדות במשה ובשיחתו עם אלוהים על אודות המשכן, ושתי הפרשות שלנו מזכירות ששנה אחרי היציאה מצרים מימושן של התוכניות והוצאתן מהכוח אל הפועל כבר דורשות יותר מאשר כוחו של אלוהים ומנהיגותו של משה, אלא את התגייסותו של העם ושל יחידיו.

מאות שנים אחרי ינסח הלל הזקן את הרעיון במילותיו הגדולות והפשוטות: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?".

על חירות ואחריות

השנה הזו אנחנו חותמים את חומש שמות בשבת האחרונה של חודש אדר, המכונה בשם "שבת החודש". בדומה לשבתות: "שקלים", "זכור" ו"פרה אדומה", גם בשבת הזו תצטרפנה לפרשות השבוע קריאה נוספת בתורה והפטרה מיוחדת. הקריאה תילקח מפרשת "בא" ועניינה ההכרזה על חודש ניסן כראש החודשים ומצוות הפסח. ההפטרה תקרא מתוך נבואתו של יחזקאל, החוזה בהיותו בגלות בבבל, את חידוש עבודת הקורבנות בחג הפסח וביתר המועדים ואת הכנת המקדש בראשית חודש ניסן לקראת החג המתקרב ובא.

שבת ה"חודש" היא למעשה השבת האחרונה של השנה המקראית. זו אשר מתחילה בניסן ומסתיימת באדר. בניגוד לשנה המתחילה בתשרי (שאומצה בסוף ימי הבית השני ובתקופת המשנה) השנה המקראית מקפלת בתוכה שחזור של המסע היהודי. ראשיתה ביציאה מבית העבדים וסיומה בגלות ובפיזור היהודים בין המדינות כמתואר במגילת אסתר.

בין פסח לפורים עוברת השנה המקראית מחג החירות לחג המסמל את עומק הישיבה בגולה, וחוזר חלילה. גם הקריאות המיוחדות של השבת מעבירות אותנו מבשורת השחרור מבית העבדים והיציאה למסע אל עבר הארץ המובטחת לחזון הנבואי של השיבה לאותה הארץ, לאחר שנשמטה מבין ידינו. רגע לפני חג החירות העתיק וחג החירות החדשה שבא לאחריו (יום העצמאות), מזכירים לנו חודש אדר המסתיים ושבת החודש לבל נראה את החירות הזו כמובנת מאליו.

מי שמבקש להבטיח אותה, חייב להזכיר לעצמו שהיא יכולה גם לחמוק מידיו.

כשקראתי את הפסוקים בפרשת "פקודי" המדברים על התקנת החושן ואבניו חשבתי על שירם של יענקל'ה רוטבליט והחצר האחורית "פרזות" הפותח באבני החושן הישראליות. רגע לפני חודש החירות והקמת המשכן הם אומרים את הדברים טוב ממני בהרבה:

***

מרחוק אפשר לראות

את אחלמה ואת כדכוד

אורות מנצנצים בחושך

והגבר באפוד

השמיע את מילות הקוד

הגענו אל אבני החושן

בין הים והנהר

הר ועמק וּמדבר

ארץ רחבת ידיים

חמוצי זיעה ודם

מן הקרב שטרם תם

המתים חייכו עדיין

אז אמרנו הודיה

על הנס שפה היה

הרודפים הפכו פנים לברוח

כחולמים היינו אז

עד לְבוא שלל חש בז

לעמוס כתפיים במלקוח

בין בזים לבוזזים

שם נפלו הנועזים

גם בארזים נפלה שלהבת

זה מקרה וזו שיטה

יד רוחצת אחותה

מנגבת באותה מגבת

אני מצדיע לדגל

ולכל חברי למסע

הביטו להיסטוריה בעיניים כי עשינו

מה ששום עם לא עשה

כנענים ויבוסים

מלפנינו בנסים

עזובת שדה ובית

במורד נעשקים

נסו בני הענקים

עד פליטים שם נעלמו מעין

אז בנינו את עוולות

והלכנו בִּגדולות

וגם גֶזל עיר ואם – מחורבותיה

שוב בנויה לתלפיות

כבשנים קדמוניות

בין שפלות לעמק אין שומע

איך פורחת הקריה

שמה קראנו אפליה

שם נישאת מראש הרי קיפוח

נידויים וחרמות

במישור דעות קדומות

שם בנינו את נזרע לרוח

אני מצדיע…

שבת שלום וחודש טוב.

"אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש"

פרשת השבת "פקודי" חותמת את חומש שמות. בדומה לפרשה הקודמת לה "ויקהל" עוסקת גם הפרשה שלנו בהקמת המשכן ובהתקנת כליו בפועל. פסוקיה האחרונים מתארים את השמשת המשכן ואת הגשמת תכליתו:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ לד)

חתימתו של ספר שמות בהקמת המשכן סוגרת מעגל עם ראשיתו של החומש ועם הסיפור הפותח אותו: שיעבודם של בני ישראל על ידי פרעה ומצרים. הן בראשיתו של הספר והן באחריתו ניצבים מעשים של בניין. הראשון – בניינן של פיתם ורעמסס ועבודתם של בני ישראל בתבן ובלבנים. השני – בניינו של המשכן בחכמת הלב וברוח ההתנדבות של העם, מנהיגיו ואומניו. סיפורו של ספר שמות הוא המעבר מ"קצר הרוח והעבודה הקשה" אל הרוח והמלאכה של מעשה המשכן. שני מאמצים קולקטיביים. האחד כולו עבדות. השני – חירות. האחד – כולו חומר. השני – מפגש של חומר ורוח.

המשכן – סיפור של הצלחה ושכר בצדה

בסמינר צוות שקיימנו השבוע שוחחנו על פרשת "פקודי". שניים מעמיתיי חידשו בעבורי דברי תורה. הרב אייאן צ'ייסר תהה על כמות המלים והפסוקים שהתורה מקדישה למעשה המשכן. התשובה שהציע לתהייה היא שמסעם של בני ישראל לארץ המובטחת היה בעיקר רצף של כישלונות להכעיס ושגיאות. על רקע  הרצף הזה ששיאיו הם מעשה העגל וחטא המרגלים, בולט מעשה המשכן כסיפור של הצלחה, של מאמץ משותף, של אחוות יצירה והתנדבות. העבודה במשכן רחוקה מעולמנו הרוחני מרחק עצום, וטוב שכך. העבודה למען הקמתו של המשכן היא אם טיפוס רלוונטית עד לימינו.

חברי הרב ניר ברקין הפנה את תשומת הלב לפסוקיה האחרונים של הפרשה המספרים כיצד נמלא המשכן בכבוד יי' עם הקמתו. הפרשה מתארת כיצד משה לא יכול היה לבוא אל הקודש מחמת הענן שמלא את האוהל. ענן זה עלה מן המשכן רק לקראת יציאתם של בני ישראל לשלב נוסף במסע, והמשכן פורק לחלקיו. ומכיוון שהפסוק האחרון של הפרשה והחומש מלמדים כי ענן יי היה במשכן בכל עת, הרי שעולה מכך שמשה לא היה יכול לגשת יותר אל הקודש עם הקמתו של המשכן.

לכל אורכו של המקרא, ובמסורת חז"ל שלאחריו, קיים מתח מובנה בין המגע עם הקודש ולבין המסך המבדיל בין קודש לחול. הקמתו של המשכן שיקפה שיא חדש בעבודה הדתית של עם ישראל, אבל באותה העת היא מסמלת גם אובדן מסוים של האינטימיות הרוחנית.

מי שעוסק בהקהלת קהילות ובבניית מסגרות לחוויה הרוחנית או הערכית, חייב לשים את לבו גם למחיר שיש לשלם בתהליך של ההתעצמות והמיסוד. לא קל להקים משכן, לא פחות קשה להבטיח שאחרי הקמתו הוא יהיה נגיש, פתוח ומזמין.

בין כבוד לכובד

פסוקיה האחרונים של הפרשה המתארים כיצד כבוד יי מלא את המשכן עם הקמתו ו"עלה מן המשכן" בעת שפורק לקראת המשך המסע, מייצרים גם מחשבה נוספת על התנאים הנדרשים להתקדמות ולצעידה קדימה. עלייתו של הענן מן המשכן סימלה שהגיעה העת להתקדם במסע, אבל אולי היא הייתה גם תנאי לכך. לפעמים, על מנת לצאת למסע, להתקדם אל עבר היעד הבא יש צורך ביצירת חלל, בפינוי מקום, בהפחתת משקל. לא בכדי ישנו קשר לשוני בין המילה "כבוד" למילה "כובד". כל עוד כבוד יי במשכן – העם אינו יכול לנוע קדימה. דווקא ההיעדר המחודש, הריק, הפירוק של המשכן הוא זה המאפשר את התנועה קדימה.

במסורת היהודית ניתן מקום חשוב למושג "הסתר פנים". גם בהקשר לסיפורה של מגילת אסתר, מצביעים הפרשנים על היעדרו של האלוהים מסיפור העלילה. לפעמים, על מנת שהאדם יפסע צעד אחד קדימה, אלוהים צריך לסגת צעד אחד לאחור. לא בכדי, לעתים קרובות אלו העסוקים כל היום באזכור שמו של האלוהים, ב"ייצוגו" וה"הגנה על כבודו", הם גם אלה המתקשים לצעוד קדימה.

חזק חזק ונתחזק

עם סיומה של הפרשה נכריז בבוקר שבת "חזק חזק ונתחזק" לציון סיומו של החומש. למה פעם חזק? אולי כדי להזכיר שרק במקום שבו החוזקה שלנו אינה באה על חשבון חוסנו של האחר ניתן באמת להתחזק לאורך זמן. במציאות הקשה והעגומה שלנו אנחנו וודאי צריכים "חזק" אחד כדי לעמוד מול הקמים עלינו. אנחנו גם צריכים "חזק" נוסף כדי שחזק את האמונה שלנו שניתן לברוא מציאות אחרת ולהפוך את הארץ הזו, המשכן שלנו, בסופו של המסע, לאוהל מועד ולארץ מובטחת.

שבת שלום וחודש טוב ושמח.

השנה המעוברת, שהביאה עמה ארבע שבתות נוספות ללוח השנה, מעניקה לנו את ההזדמנות לקרוא את פרשת "ויקהל", מבלי שנצמיד לה, כפי שאנו עושים ברוב השנים, גם את הפרשה הבאה "פקודי". ובכל זאת, אנו לא מותירים את פרשת השבוע לבדה. השבת הזו, מלבד היותה שבת פרשת "ויקהל" היא גם שבת "שקלים". הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו (השנה הזו – אדר ב').

לאחר הקריאה בפרשת השבוע נוסיף מספר פסוקים מפרשת "כי תשא" (אותה קראנו בשבת שעבר) העוסקים בתרומת מחצית השקל, ואף נקרא הפטרה מיוחדת מספר מלכים – אך על כל זאת בהמשך.

המקדש שבזמן

בדומה לפרשת הקודמת, גם פרשת "ויקהל" מצמידה אל מלאכת הקמת המשכן את עניינה של השבת. עוד קודם לתיאור ההתגייסות של העם למלאכת המשכן (בתרומה ובמעשה), מספרת הפרשה על כך שמשה הקהיל את העם והשמיע באזנם פעם נוספת את מצוות השבת והשביתה ממלאכה. בעלי המדרש והפרשנים תירצו את סמיכות העניינים ברצונו של משה להדגיש בפני העם, עוד בטרם התחלת המלאכה, שהקמת המשכן, למרות חשיבותה, אינה דוחה את השבת ואינה מצדיקה את עשיית המלאכה ביום המנוחה.

המסורת ההלכתית למדה מסמיכות העניינים עניין גדול נוסף. לשיטת ההלכה, המלאכות האסורות בשבת הן אותן אבות מלאכה והתולדות שלהן שנדרשו למלאכת המשכן. במסכת שבת שבמשנה (פרק ז ב) מתוארות ל"ח המלאכות שנדרשו להקמת המשכן ואליה צורפה גם ההוצאה של חפצים מרשות לרשות וטלטולם – סך הכל ל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. על הפער הדרמטי בין התיאור המצומצם בתורה של המלאכות האסורות בשבת לבין המערכת ההלכתית המסועפת של הלכות השבת קבעו החכמים את האמירה:

"כהררים התלוין בשערה – שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א ח)

בצד ההתפעמות מאותה מערכת הלכתית ומדרשית מפוארת העוסקת בהלכות השבת ומן העובדה שגם כיום מאות אלפי משפחות יהודיות מקפידות בהן, יש גם להכיר בעובדה שהיא הפכה את השבת למשא כבד של איסורים וירידה לפרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים הלכתיים.

בעידן בו חלקים גדולים מהעם היהודי אינם בוחרים לשאת המשא הזה, נכון יהיה להעלות מחדש את קרנה של השבת המקראית – זו המתוארת בחומשי התורה ובספרי הנביאים והכתובים. אין בה את כל לט אבות המלאכה, התולדות שלהן והתולדות של התולדות המגיעות עד לענייני הכנת תה וייבוש הגוף במגבת – אבל יש בה עקרונות מרכזיים של אי עשיית מלאכה, הימנעות מפעילות כלכלית-מסחרית, הקפדה במנוחתו של הזולת (גם אם הוא עובד בעבורך) ועונג של היחיד, המשפחה והקהילה.

בין דיבור לבין מעשה, בין חזון של יחיד לעשיה קהילתית

 מתוך אחת עשרה פרשות חומש שמות – חומש "יציאת מצרים" – ארבע פרשות מוקדשת להקמת המשכן. בפרשות "תרומה" ו"תצוה" מצווה משה על המלאכה ופרטיה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" מתארות את מעשה ההקמה עצמו.

מה פשר החזרה? מדוע לא להסתפק בציון שמשה ובני ישראל עשו את אשר הצטוו? ראשית, אולי כדי להזכיר את הפער שבין דיבור למעשה ואת האתגר הגדול שטמון שהוצאתם של דברים מן הכוח אל הפועל; שנית – וחשוב עוד יותר – על מנת להזכיר את חשיבותן של העשייה המשותפת ושל ההתגייסות הקהילתית.

פרשת "ויקהל" פותחת במעשה הקהלתם של בני ישראל. על פניו מדבר פשט הפרשה על כינוסם לצורך הודעת מצוות השבת. העיון בהמשכה של הפרשה מלמד שהרעיון הקהילתי עובר בה כחוט השני. העם כולו, נשים כגברים, נשיאי האומה ופשוטי העם, כולם נרתמים למלאכה, בנדבת ממון וחומר ובעצם המלאכה:

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו… ויבאו האנשים על הנשים…" (שמות לה כא-כב)

ההתגייסות רבה כל כך, עד שמשה נדרש להורות על עצירתה:

"ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה… והלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו ה,ז)

פרשת "ויקהל", כשמה כן היא, מדברת על כוחה של הקהילה ועל רשת הכוח הטמונה בהתגייסותם של רבים למלאכה. פרשות "תרומה" ו"תצוה" שייכות לאלהים ולמשה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" שייכות לעם.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מגמת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל. תנועה זו מחזירה לציבור הישראלי הלא אורתודוכסי את הנגישות לאוצרות רוח ותוכן רבים ואת הבעלות עליהם. לא פחות חשובה היא המשימה של התנועה הזו להחזיר לשיח הישראלי גם את חכמת הקהילה ואת המיומנות בבניין וטיפוח רשתות כוח קהילתיות.

למהלך הזה שותפים רבים ומפעימים, כדוגמת קהילות הבוגרים של תנועות הנוער, התחדשות המתחוללת בחלקים מן ההתיישבות העובדת, יישובי הסטודנטים ועוד. התנועה הרפורמית הישראלית הכפילה את מספר קהילותיה בשנים האחרונות והיד עוד נטויה.

עתידו של המרחב הפרוגרסיבי בישראל תלוי גם ביכולתו להקהיל את אנשיו בקהילות מגוונות, פלורליסטיות ואקטיביסטיות.

שבת שקלים ובדק הבית

אם פרשת "ויקהל" עומדת כנגד הרעיון של התרומה והנדבה, איש איש כיכולתו, הרי ששבת שקלים עומדת כנגד הרעיון שלכולם חלק שווה בקודש ובמרחב הציבורי. ייסודה של השבת המיוחדת במאבק בין זרמי היהדות בימי הבית השני על שאלה כיצד יש לממן את עבודת הקודש במקדש. חוגי הכהונה ועשירי העם דרשו שהמימון ייעשה בדרך של תרומות ונדברות של יחידים. החכמים (הפרושים בלשונו של יוספוס פלוויוס) דרשו שהדבר יעשה באמצעות מס אחיד, שיבטא את הרעיון שלכל אדם חלק שווה במקדש.

משניצחו החכמים נקבעה הקריאה המיוחדת בשבת שלפני ראש חודש אדר – התקופה בשנה בה נאסף המס המיוחד. לטובת העניין נלקחו הפסוקים מפרשת "כי תשא" המזכרים את תרומת "מחצית השקל" שנאספה במפקד הראשון אחרי היציאה ממצרים – ערב הקמת המשכן: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".

שנים רבות לפני הוויכוח הישראלי על גבולות ההפרטה קבעה המסורת היהודית את העיקרון: שישנם דברים השייכים לציבור כולו במידה שווה.

ההכרה בעיקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין.

ההכרה בעקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין. על יסוד  הוראות המשנה קבע הרמב"ם בהלכות שקלים שבחיבורו משנה תורה את ההוראות המחמירות הבאות ביחס להתנהלות הכהן הנכנס ל"תרום את הלשכה" (ליטול ממנה כספים לקניית צרכי המקדש):

"שיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו… שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' "(הלכות שקלים פרק ב)

כשבאו החכמים לקבוע את ההפטרה המיוחדת לפרשת שקלים הם בחרו בפרק מספר מלכים ב' העוסק בשיפוץ המקדש בימי יהואש מלך יהודה, מנדבות העם. בפסוקי ההפטרה מסופר כיצד הכהנים לקחו את כספי הנדבה לעצמם. יהואש בתגובה דורש מהם להקדיש את הכסף אך ורק ל"בדק הבית" ומפקיד כהנים "שומרי סף".

קורותיה של החברה הישראלית בשנים האחרונות מלמדות עד כמה "בדק בית", "שומרי סף", וניקיון כפיים הופכים את שבת "שקלים" לרלוונטית מתמיד.

שבת שלום ומבורך!

השבת הזו אנחנו מסיימים את חומש שמות, באמצעות הקריאה בשתי הפרשות החותמות את הספר: "ויקהל" ו-"פקודי". בנוסף, השבת הקרובה היא אחת מארבע השבתות המיוחדות בתקופת חודש אדר בהן מנצלים את קריאת המפטיר וההפטרה על מנת לעסוק בעניינם של תקופת השנה, חגיה ומצוותיה. אחרי שבת "שקלים" ושבת "זכור" שצוינו לפני פורים מגיע עכשיו תורה של שבת "פרה". חז"ל התקינו בעבור שבת זו קריאה נוספת בפסוקי מצוות פרה אדומה (פרשת חקת בספר במדבר) המתארים את סדר ההיטהרות מטומאת המת, כהכנה לקראת הרגל הראשון – חג הפסח.

בפרשות ויקהל ופקודי מתוארת הקמתו של המשכן והתקנת כליו, לאחר שבפרשות תרומה ותצוה הוצגה התוכנית המפורטת. פרשנים רבים עסקו בשאלה מדוע נדרשה התורה לחזור על כל הפרטים במסגרת תיאור מימושה של התוכנית. חמשה ימים לפני הבחירות לכנסת, אולי ניתן למצוא בחזרה הזו תובנה לדורות, שמן הצד האחד המבחן האימתי הוא מבחן המעשה והמימוש בפועל, ומן הצד השני איכותם של אלה תלויה לא אחת בחשיבה מוקדמת, בכוונה מתוכננת ובראייה לרחוק.

בהקשר הזה מעניין לציין ששני הכינויים לבית הנבחרים הישראלי: שמו של המוסד ושמו של הבניין עצמו, לקוחים מהתורה וממסורת חז"ל. שמה של הכנסת נגזר משמו של מוסד ההנהגה היהודי בראשית ימי הבית השני – "הכנסת הגדולה", ומכאן גם נגזר מספר החברים בכנסת – 120 נבחרים. שמו של הבניין עצמו – משכן הכנסת – לקוח כמובן ממשכן בני ישראל שעל הקמתו אנו קוראים בפרשות השבוע הזה. בחתימתה של פרשת פקודי מתוארת חנוכתו של המשכן וכיסויו בענן הכבוד. על פי פסוקי הסיום של ספר שמות תנועתו של מחנה בני ישראל קדימה נקבעה על ידי נוכחותו של הענן במשכן:

"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ".

הלוואי ונשכיל לכסות את משכן הכנסת בענן המסוגל באמת להוביל את החברה הישראלית קדימה.

ועוד בעניינן של הבחירות: בראשיתה של פרשת ויקהל מתארת התורה את היקף התגייסות והתרומה של בני ישראל למלאכת הקמתו של המשכן, עד אשר משה נאלץ לעצור את מסע ההתנדבות –

"אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".

בצד חלוקת המנדטים יש לבחירות הקרובות עוד תוצאה משמעותית אחת – אחוז ההצבעה. גם כאן, הלוואי ורוחה של פרשת הקהל תיתן את אותותיה – בהתייצבות מלאה של העם בישראל למלאכת בניית המשכן שלנו. משיחות עם חברים ומכרים רבים אני יודע, שלמרות התסכול מקיומן של בחירות בקצב תכוף ותחושה כללית שהמערכת הפוליטית שלנו רחוקה מלתפקד באופן ראוי, הרגע הזה של הטלת המעטפה לקלפי מעביר עדיין רעד קטן של התרגשות. מבלי להישמע דרמטי מדי – ההתרגשות הזו מוצדקת. כשמאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם עודם נטולי חירות, כאשר הראש והלב אינם שוכחים עד כמה חידוש ימיו הריבוניים של העם היהודי אינו מובן מאליו, וכאשר נזכרים בעובדה המדהימה שעד לפני פחות ממאה שנים לנשים לא הייתה זכות בחירה במדינות דמוקרטיות – הרגע זה של ההתייצבות בקלפי הוא באמת רגע חגיגי. בכל ההצבעות הקודמות שלי, לפי הטלת המעטפה אני מברך את ברכת הזמן: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

לקראת הבחירות העלינו לאתר התנועה הרפורמית שני נוסחי תפילה וברכה מעוררי השראה שחוברו על ידי הרב עודד מזור ונועה מזור, תלמידת בית המדרש לרבנים שלנו. אתם מוזמנים לקרוא.

ורגע לפני סיום: הפטרת השבת, כאמור, אינה מתייחסת לפרשות השבוע כי אם לשבת "פרה" ולרעיון ההיטהרות מן הטומאה לקראת חג החירות. ההפטרה, הלקוחה מנבואתו של יחזקאל, העניקה לשפה העברית את הביטוי "לב של אבן":

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

השבת הזו, בשעה שאשמע את הפסוק הזה בעת קריאת ההפטרה בקהילה שלנו, המחשבה שלי תתמקד במאמרו הבזוי של חגי הוברמן, פרשן ערוץ 7, על נאומה של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל. איזה לב אבן אטום וקשה צריך להיות לאדם על מנת שיעניק למאמר נגד נאומה של מיכל בעצרת במוצאי שבת שעברה את הכותרת שבחר להעניק לו. הלוואי וימצא לו לב חדש ורוח חדשה. הנה הקישור למאמר שלי על הכותרת האלימה ועל המחיר שכולנו משלמים.

שבת שלום, חג בחירות שמח, והלוואי ובאמת נתבשר השבוע ברוח חדשה.

ובמלות הסיום של הקריאה בחומש שמות: חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום, גלעד