הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

שבת "אחרי מות קדושים": המסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת

השבת הקרובה מפגישה אותנו עם שתי פרשות מרתקות וידועות: "אחרי מות" ו"קדושים". יחד עם הפרשה הבאה בתור, פרשת "אמר", נטבע בעזרתן הביטוי העממי: "אחרי מות קדושים אמור" (המתייחס לצורך לדבר רק במעלותיו הטובות של אדם אחר פטירתו). לא אחת נקראות שתי הפרשות בשבת הבאה אחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, הראויה באמת לכינוי "שבת אחרי מות קדושים".

העובדה שפרשת "אחרי מות" עוסקת בבדק הבית ובטיהור המשכן ושפרשת "קדושים" עוסקת ביסודות של חברה השואפת לקדושה, מזכירה את הצורך להמשיך במסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת, ובהכרח לכלול במסע הזה גם רגעים משמעותיים של בדק בית, חשבון נפש וכפרה.

השעיר לעזאזל

פרשת "אחרי מות" פותחת בתיאור סדרי הפולחן בעזרתם מטהר אהרון את המשכן מטומאתו. המלים הפותחות את הפרשה מקשרות את תהליך הכפרה למותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה ביום הסמכתם לתפקיד הכהונה (כמתואר בפרשת שמיני). בכך רומזת הפרשה שתהליך הכפרה אינו ריטואל הקשור לשגרה הפולחנית של המשכן גרידא, אלא לרעיון העמוק שגם במקום הקדוש ביותר וגם בקרב המנהיגות הקדושה ביותר יכולים להתגלות פגמים, טעויות וחטאים. עיקרון גדול זה, לפיו אין אדם, אין מנהיג ואין עם שחסינים מכישלון, בא לידי ביטוי מובהק בשילוחו של ה"שעיר לעזאזל".

בהשפעת התרגומים הנוצרים למקרא והשימוש של הספרות האירופאית במושגים מקראיים הפך הביטוי "שעיר לעזאזל" לניב לשון המתאר מצב של בריחה מאחריות והטלת האשמה על הזולת. עיון בפרטי הפולחן המתואר בפרשת "אחרי מות" מלמד שמבחינת התורה ההיפך הוא הנכון. כל תפקידו של "השעיר לעזאזל" הוא לחייב את המנהיג ואת העם להתוודות על חטאיהם ולקחת עליהם אחריות:

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה"

מצוות שילוח השעיר, שנקבעה על ידי ההלכה כמרכיב מרכזי בעבודת הכפרה השנתית של הכהן הגדול ביום הכיפורים, סימלה אמנם את היכולת של העם ומנהיגיו לכפר על חטאי העבר ו"להיפטר" מהם, אך תלתה את היכולת הזו בדרישה המקדימה ללקיחת אחריות, להודאה באשמה ולחשבון נפש.

אחד מאתגריה הגדולים של המנהיגות הישראלית ושל החברה הישראלית כולה הוא המעבר מהפרשנות העממית והמאוחרת של המושג "שעיר לעזאזל" לכוונה המקורית של התורה ביחס למעשה הפולחני, הרוחני והחינוכי העתיק – תיקון באמצעות לקיחת אחריות והודאה באשמה. עוד לפני הצבת הרף הרוחני והמוסרי הגבוה של פרשת "קדושים", מדגישה התורה את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, ולכפר, תוך קביעה כי לעתים באמת ניתן לשלח מעלינו את טעויות העבר, מבלי לערוף ראשים.

אבל מי שחושב שניתן לעשות זאת בלי לקיחת אחריות והודאה באותן הטעויות, מפספס לחלוטין את כוונת התורה. חמור הרבה יותר מכך, הוא שולח לדרך האומללה לא את השעיר – אלא את כולנו.

בין "ואהבת לרעך כמוך" ל"מה ששנוא עליך…"

לא אחת נוטים אנשים לבלבל בין ניבי הלשון המכוננים: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הראשון מופיע בפרשת "קדושים"; השני כלל אינו מופיע בתורה. שניהם זכו ליחסי ציבור מצוינים מצדם של חכמים גדולים ובולטים.

הלל הזקן, כאשר התבקש על ידי אדם לגיירו בעודו עומד על רגל אחת, אמר:

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ומכאן – לך ולמד" (בבלי, שבת לא ע"א)

רבי עקיבא שאיבד על פי האגדה אלפים רבים של תלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו, קבע:

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ספרא, פרשת קדושים)

התרגום הירושלמי של התורה לארמית (המכונה גם בטעות תרגום יונתן), קשור בין שתי האמרות ומציע את הכלל "מה ששנוא עליך…" כתרגום וכפירוש למצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכהסבר למשמעות המעשית של העיקרון המוסרי המאתגר.

הכריכה והשילוב שמציע התרגום לשתי קריאות הכיוון הערכיות מתאים מאד למציאות החיים שלנו ולמה שמתרחש במרחב הציבורי שלנו, ברחוב ובדף הפייסבוק. באוויר מופרחות אין ספור סיסמאות של אהבת חינם, אהבת ישראל, אחדות ועוד; על הקרקע בוערת אש של שנאה. תרגום יונתן מציע לנו שהמבחן של "ואהבת לרעך כמוך" מתחיל באותה הוגנות בסיסית ובניסיון לייצר קוד ערכי ומוסרי המציב כלי משחק יסודיים המוציאים את השנאה היוקדת מחוץ למשוואה.

אף אחד לא באמת נהנה משנאתם של אחרים אליו. אף אחד אינו אמור להפוך את השנאה לאחר לשיטת הפעולה העיקרית שלו. לפני שאנחנו מדברים על אהבה, בואו נדבר על אי שנאה, ועל קביעת גבולות מפני אותו שיח אלים ומוקצן שמדרדר אותנו אל עבר אסונם של תלמידי רבי עקיבא – האסון שבגינו, על פי מסורת הגאונים והראשונים, נקבע כובד הראש של ימי ספירת העומר.


תגובה אחת

פרשת קדושים: בין פולחן לבין אתיקה, בין דין תורה לבין דרך ארץ

השבת המיוחדת והטעונה שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות מפגישה אותנו השנה הזו עם פרשת "קדושים" שבחומש ויקרא. בשנים שאינן מעוברות נקראת הפרשה המיוחדת הזו לאחר יום העצמאות. השנה, בזכותו של אדר ב', מהווה הפרשה רקע הולם ל"עשרת ימי הזיכרון וההודיה" של הלוח העברי-ישראלי.

פרשת "קדושים" מוקדשת בעיקרה לשורה ארוכה של מצוות. חלקן מצוות אמונה ופולחן. מרביתן מצוות אתיות, מוסריות וחברתיות העוסקות ביחסי אדם עם חברו ובבנייה של חברה על יסודות של צדק ומשפט.

עצם הכללתה של הפרשה בחומש ויקרא הידוע כ"תורת כוהנים" נושאת עמה שיעור חשוב. גם בתוך מסכת המצוות פולחניות, המתמקדות בענייני טומאה וטוהרה, מלאכת הקורבנות ותפקידם של הכוהנים והלוויים משרתי המשכן – בפסגת השיח הדתי והערכי נמצאים האתיקה, המוסר, ויחסי אדם וחברו ואדם והחברה בה הוא חי. הוגים דתיים רבים, מזכירים כי אחרי המלים הידועות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט כ) מופיעות המלים "אני יי" ומדגישים בכך שאין כאן עניין הומניסטי גרידא אלא סוגיה אמונית. על אותו המשקל ראוי להזכיר כי לפני המלים "אני יי" באות המלים "ואהבת לרעך כמןך".

המישור המרכזי בו נבחן האדם על אמונתו צריך וראוי להיות המישור שבין האדם לזולתו.

את הרעיון הזה ניתן למצוא גם במנהג להתחיל בצהרי השבת הזו את מחזור הלימוד השנתי במסכת אבות שבמשנה. המסכת הבנויה באוסף אמירות, פתגמים ותובנות חיים של חכמי המשנה, עוסקת בשני עניינים גדולים: תלמוד תורה ואתיקה אישית.

רבים ממכמני הלשון של העברית, העוסקים בענייני אדם וחברו, מקורם בששת פרקי המסכת. החל מסוף תקופת הגאונים (מאה שמינית – תשיעית) יש בנמצא עדויות לקריאת פרק מהמסכת בכל אחת משבתות האביב והקיץ. המניע המרכזי לקביעת הלימוד הוא הרצון לשנות וללמוד את המסכת בימים שבין חג החירות לחג מתן תורה, וייתכן שלשם כך אף הוסף פרק נוסף למסכת, על מנת שמספר פרקיה יתאים למספר השבתות שבין שני החגים. קריאתה של המסכת המתמצתת את עולמם הרעיוני של חז"ל לפני חג מתן תורה היא ביטוי מעשי של העיקרון הגדול "דרך ארץ קדמה לתורה" או בלשון אחת מהמשנות במסכת עצמה:

"אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות, ג ד)

אהבה, תוכחה ותקומה

אחת מהמצוות בפרשה המקדימות במעט את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת בשנאה ובתוכחה. על פי רוב אנו נוטים לקשר בין השתיים. האדם נוטה להוכיח, לתקוף, להאשים את מי שהוא אינו אוהב. פרשת "קדושים" מציעה את ההיפך:

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט יז)

היכולת להוכיח את העמית, האדם הניצב לעומתך, היא דווקא תריס בפני השנאה, לשיטת התורה; דרך להבטיח ששנאתו לא תשתרש בלבך. התוכחה מחייבת את ההתייצבות שלך למול הזולת ואת אי ההתעלמות ממנו. סביר להניח שהוא גם ישיב לך בטוב או בתוכחה נגדית.

שנאת הלב מבוססת על חיץ, על הסרת המבט מעיניו של האחר. בעקבות הכרת הערך הגדול של התוכחה, חלק מבעלי המדרש והמפרשים פירשו את חלקו האחרון של הפסוק "ולא תשא עליו חטא" כמתייחס לדרך תוכחה. לאחר שעמדנו על מעלתה, דורשת התורה, לשיטת אותם הפרשנים, שהתוכחה תיעשה בדרך בה חטא כדוגמת הלבנת פנים או אמירת דבר שקר.

במדרש ההלכה "ספרא" מובא דיון קצר בין שלושה מהחכמים שפגשנו לאחרונה בהגדה של פסח. רבי טרפון גרס שבדור הזה אין מי שיוכיח. רבי אלעזר בן עזריה הציע שבדור הזה אין מי שיודע לקבל תוכחה, ורבי עקיבא (זה שגרס "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה") אמר שבדור הזה אין מי שיודע איך צריך להוכיח.

מבט חטוף על השיח הציבורי בחברה הישראלית, ערב יום העצמאות ה-68, מלמד עד כמה האגדה הזו רלוונטית מתמיד. תוכחה, ביקורת ושיח נוקב נתפסים כסימן של שנאה ולא כסימן של אהבה. במקום להבין שתוכחה מבטאת יחס של דאגה ואכפתיות היא נתפסת לא אחת כבגידה. מתוך הניסיון להשתקתה מתחדדת שנאת הלב כלפי מי שמנסה להוכיח. מנגד, גם השאלה כיצד יש להוכיח ומה היא הדרך הנכונה והזמן הנכון לעשות זאת, נותרת פעמים רבות מדי ללא מענה משוכלל דיו.

בקהילות היהדות הרפורמית נוהגים השבת הזו לציין את שבת "תקומה" על משקל שבת "תשובה" שבין ראש השנה ליום הכיפורים. שבת תשובה היא שבת של תוכחה וחשבון נפש, ולא פחות מכך היא שבת שיש בה עדות של ברית ואהבה. אולי לנוכח סערת דבריו של סגן הרמטכ"ל ביום הזיכרון לקדושי השואה, טוב להקדיש את שבת פרשת קדושים גם למחשבה על תפקידה של התוכחה במניעת שנאה, על הקשר שבין עצמאות לשיח עצמאי ופתוח, ועל היכולת לחגוג את התקומה גם באהבה וגם בתוכחה.


2 תגובות

פרשת השבוע שלי: "ואהבת לרעך" – לא רק במעגל הקרוב

ארז ביטון

ארז ביטון

גם השנה הזו, ציינו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות בעיצומו של השבוע בו קוראים את פרשות "אחרי מות" ו-"קדושים". מבלי להתכוון לכך יצרה מסורת הקריאה בתורה תזכורת מדויקת שבצד הכאב הלא מרפה "אחרי מות קדושים" קיימת גם החובה לבדק בית מתמיד (כעניינה המרכזי של פרשת "אחרי מות"), ולחתירה לבנייתה של חברה שמעשיה נמדדים ב"מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק" (ויקרא יט לו) (כעניינה המרכזי של פרשת "קדושים").

הפסוק המוכר ביותר בשתי הפרשות הוא ללא ספק: "… ואהבת לרעך כמוך, אני יי" (ויקרא יט יח). על הפסוק הזה קבע רבי עקיבא את המאמר: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", הנזכר במקומות שונים בספרות חז"ל. בחירתו של רבי עקיבא במצווה מפרשת קדושים ניתנת להבנה בין השאר על רקע הביוגרפיה שלו: ראשית – התנכרותו של כלבא שבוע, חותנו, כלפיו וכלפי רעייתו רחל. שנית – הסיפור המובא בתלמוד הבבלי במסכת יבמות על 24 אלף תלמידיו, שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. סיפור זה, הקובע שמיתת התלמידים ארעה בין פסח לשבועות, שימש בסיס ותירוץ למנהגי האבלות של תקופת העומר, שהתפתחו מאוחר הרבה יותר.

בין אם מות התלמידים היה במגיפה כפי שמציע התלמוד, ובין אם, כפי שהציעה ההיסטוריוגרפיה הציונית, מדובר בסיפור כיסוי להשתתפות תלמידיו של רבי עקיבא במרד בר כוכבא – הרעיון שהאיום הגדול ביותר טמון ביחסים הפנימיים של הקבוצה ובאי היכולת לנהלם על בסיס של כבוד – מתגלם היטב במצוות "ואהבת לרעך כמוך" ובקביעתה ככלל הגדול בתורה.

בכל אותם המקומות בספרות חז"ל שמאמרו של רבי עקיבא מופיע (והקדום שבהם הוא מדרש ההלכה "ספרא"), יש למאמר זה המשך, הנאמר מפי תלמידו וחברו של רבי עקיבא: שמעון בן עזאי. במענה לדברי רבו-חברו הוא קובע: " 'זה ספר תולדות האדם' – כלל גדול מזה". בן עזאי בוחר בקביעה שבריאתו של האדם בצלם האלוהים הוא הכלל היסודי, בהתייחסו לפסוק מספר בראשית:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתו" (בראשית ה א)

ייתכן ובן עזאי בקש להציע כי הסיבה לחובת "ואהבת לרעך כמוך" טמונה בעובדה היסודית שכל בני האדם נבראו בצלם. ייתכן וביקש לרמוז שאסור לצמצם את החובה רק לאלו הנתפסים על ידך כרעיך. רמז לעניין הזה נמצא במאמר אחר של בן עזאי המופיע בפרקי אבות: "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד).

קריאתה של פרשת קדושים עצמה מעלה את האפשרות שהמסורת שלנו מודעת לסכנה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" תיוחס רק לאלו הנתפסים כרעינו, כשייכים לקבוצה, למעגל הפנימי. פסוקים אחדים אחרי הפסוק המוכר והמצוטט ביותר מהתורה, ממשיכה פרשת קדושים למצווה נוספת, העושה שימוש כמעט באותן המלים. המצווה הזו, לצערנו, זוכה להרבה פחות תשומת לב: "כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים,אני יי אלהיכם" (ויקרא יט לה).

– – – –

עוד מצווה אחת של פרשת קדושים, ראויה לתשומת לב מיוחדת, בזכותו של חג העצמאות החולף:

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי" (ויקרא יט יד).

למרות כל סערותיו המכוערות והמתוכננות היטב של "פרס ישראל" השנה הזו, ולמרות שראש הממשלה, בנאומו כשר החינוך בפתח הטקס, בחר שלא להיוותר ממלכתי (בניגוד גמור לדרכו של נשיא המדינה החג הזה) – הטקס עדיין היה מרגש מאוד ומשמעותי. שיאו, ואני מאמין שכך חשים רבים, היה הפרס שהוענק למשורר ארז ביטון ולדבריו בשם חתני וכלת הפרס.

בודדים בלבד מבין פרשני המקרא פרשו את מצוות "לפני עיוור לא תתן מכשול" בדווקנות, כנוגעת אך ורק, למכשול המושם בפני זה שאינו רואה. רוב בעלי המדרש והפרשנות הרחיבו את המצווה לכל סיטואציה של השאת עצה רעה במכוון למי שעלול להיכשל בה. למראה דמותו של ביטון המקבל את הפרס, ולמשמע דבריו החשובים, מתחדד הצורך לפרש באופן מצמצם ומרחיב את המצווה בעת ובעונה אחת. מצמצם – בדרך הקושרת אותה לפשט הדברים – ליחסינו כלפי אנשים בעלי מוגבלות, נכות או צורך ייחודי. מרחיב – בתביעה שלא רק נמנע מהנחת מכשול אלא גם שנדאג כחברה להסיר מפניהם כל מכשול.

שיר אחד של ביטון שאני אוהב מאוד נקרא: "משפחה". הוא עוסק באחד המכשולים הגדולים שהוצבו בפניו כאדם צעיר שהתעוור, ונעקר כתוצאה מכך, ממשפחתו. השיר מדבר על יכולתו כילד להסיר מדרכו מכשול אחד בכאב גדול – תזכורת לחובה שמוטלת על חברה המבקשת להציב את "ואהבת לרעך כמוך" ואת "זה ספר תולדות האדם" ככללי היסוד שלה.

וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם,

תּוֹפְסִים שִׁבְעָה יְלָדִים בְּיֶלֶד אֶחָד

וְאוֹמְרִים לוֹ

תִּהְיֶה אַתָּה אָבִינוּ

וְאוֹמְרִים לָהּ

תִּהְיִי אַתְּ אִמֵּנוּ,

וְנִתְקָלִים גּוּף יֶלֶד בְּגוּף יֶלֶד

לֶאֱסֹף חֹם

בְּמַרְאִית עַיִן שֶׁל הִתָּקְלוּת.

וְעוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת

וְקוֹרְאִים לְיֶלֶד אֶחָד: אַבָּא שָׁלוֹם

וּלְיַלְדָּה אַחַת אִמָּא שׁוֹשַׁנָּה,

וּלְיַלְדָּה אַחַת הָיִיתִי קוֹרֵא אֲחוֹתִי אֲחוֹתִי רָחֵל

וּלְיֶלֶד אֶחָד אָחִי אָחִי יוֹסִי

כָּךְ הָיִינוּ עוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת כְּאִלּוּ

וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם.