הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת שופטים: על משמעות רדיפת הצדק

האסון ברמת החייל. לכפר על אוזלת היד של הציבור ורשויותיו

אסון התמוטטות החניון ברמת החייל. לכפר על אוזלת היד של הציבור ורשויותיו

פרשת שופטים, הניצבת במרכז נאומו של משה, הולמת את ימי ההכנה לכניסה אל תוך הארץ המובטחת. יותר מכל פרשותיה האחרות של התורה העוסקות בדינים ובמצוות, פרשת שופטים (כפי שנרמז בשמה) עוסקת בדיני הציבור, השלטון והמלכות – ובלשוננו במשפט החוקתי והמנהלי שמציגה התורה. כמה מתבקש שפסוקי הפתיחה שלה כוללים את הציווי:

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

רדיפת הצדק היא התנאי המקדים לירושת הארץ.

לרדוף אחרי הצדק פעמים

פרשני המקרא המסורתיים עסקו בשאלה מדוע התורה כפלה את המילה צדק בציווי: "צדק צדק תרדוף". פרשנות יפה אחת שהציע ר' אברהם בן עזרא היא שיש לרדוף את הצדק גם כאתה מרוויח מן הרדיפה, אך גם כאשר אתה מפסיד ממנו. הרמב"ן הציע פרשנות רלוונטית מאד לימינו:

"וטעם הכפל לומר הדיינין צריכים שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד…"

ענייני הצדק מסורים אכן למערכות השלטון ובראשן כמובן מערכת המשפט, אבל הדבר אינו יכול לבוא על חשבון המסירות האישית לרדיפת הצדק ולמעשה הצדק. חבריה שפרטיה אינם מתחנכים לאורו של הצדק, אינם חותרים אליו בזירות חייהם האישיים ואינם מחויבים לו בחיי היום יום אינה יכולה להקים מתוכה שופטי צדק ומערכות צדק.

צדק צדק תרדוף – גם היחיד וגם הציבור.

חזקת החפות וחקר האמת

פסוקיה הראשונים של הפרשה מתכתבים לצערנו גם עם קורות השבוע האחרון, במהלכו נחשפה פעם נוספת פרשת שחיתות גדולה בה מעורבים לכאורה אישי ציבור:

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם"

הרלוונטיות של הציווי העתיק למציאות החיים הישראלית ברורה מאליה. עם זאת, כדאי גם להמשיך ולקרוא בפסוקיה הבאים של הפרשה לקח לא פחות חשוב לאופן התנהלותה של חברה צודקת וראויה. לכל אורכה של הפרשה מודגשת החובה היתרה המוטלת על השופטים לחקור לעומקם של דברים בטרם הרשעה וגזירת דין, במיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות:

"… והֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל…"

השופט, כשליח הציבור, חייב שלא להסתפק בשמועה אלא לדרוש היטב לחקור ולראות ש"אמת נכון הדבר". דרישה זו באה לידי ביטוי גם בדיני העדים והעדות הנכללים בפרשה, הקובעים שאין להרשיע בהסתמך על עדות אחת.

בהמשכה של הפרשה מוצגים גם האפשרות, הסכנה והדין של עדות שקר. בלשון משפטית מודרנית, הוראות וציוויים אלו משקפים את חזקת החפות העומדת לכל אדם עד שהורשע ואת חובתה של מערכת המשפט שלא להרשיע על סמך השמועה או התחושה.

בצד המאבק הבלתי מתפשר בשחיתות השלטונית, ודווקא בשל מאבק זה, חובה על החברה הישראלית חותרת הצדק לחזור ולהדגיש גם את חזקת החפות. השבוע הורה בית המשפט העליון על שחרורו של אדם לאחר 4.5 שנות מאסר. פרשת שופטים, המצווה על הקמת מערכת המשפט ומציגה אותה כאבן הראשה של מערכת הצדק, לוקחת בחשבון שככל מערכת אנושית, גם השופטים יכולים לטעות, ויש להקפיד בכללים ודינים שירחיקו את הטעות. השופט או השוטר אינם מוצגים כנביא האל או כשליחו עלי אדמות, אלא דווקא כשליחם של בני העם, שופט בשר ודם; שוטר בשר ודם.

במערכת משפט מסוג זה, חזקת החפות חייבת לעמוד לאדם עד הרשעתו.

בסיומה של הפרשה מופיעה מצוות "עגלה ערופה" הקובעת תהליך של כפרה ציבורית במקרה בו נמצא חלל ולא נודע מי הרגו. במסכת סוטה במשנה נאמר ש"משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (סוטה ט ט ). ברגע בו מעשי הרצח נעשו כה נפוצים, נטלו ממצוות עגלה ערופה הרושם וטעם שלה. במציאות של שחיתות ציבורית גואה, יש הכרח לחשוב כיצד לא ניטל הרושם של חזקת החפות והיא ניצבת במלוא עוצמתה לצד הציווי לעקור את השוחד מיסודות חיינו.

ידינו לא שפכו את הדם הזה – האמנם ?

הזכרנו את מצוות עגלה ערופה החותמת את הפרשה וראוי להרחיב בה על רק אירועים נוספים שהתרחשו השבוע הזה. מצווה זו קובעת את קיומו של טקס כפרה במקרה בו נמצא חלל בשדה ואין יודע מי הרגו. זקני וכוהני העיר הקרובה למקום מציאת הגופה יוצאים לערוץ נחל יבש ליד העיר ומעל דמה של העגלה הנערפת במעשה של כפרה, רוחצים את ידיהם ומכריזים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

חכמי בבל וארץ ישראל ביקשו להבין את האמירה של הזקנים עליה מצווה הפרשה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה": "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?" חכמי ארץ ישראל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שהתרשלו בהרתעת הרוצח האלמוני, בכליאתו או בהרחקתו. חכמי בבל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שייתכן ולא טיפלו כראוי בנרצח, לא דאגו שיזכה לטיפול בתוך העיר, או לליווי בדרכו ממנה.

ימים אחדים עברו מאז התמוטטות החניון ברמת החייל וקבירתם של אנשים חיים תחת הררי החול והבטון. מספרם הסופי של הקורבנות אינו ידוע. מערכת המשפט תפעל את פעולתה למול הגורמים האחראיים, אבל ייתכן שגם כאן ראוי היה לקיים מעין טקס "עגלה ערופה" על מנת לכפר על אוזלת היד של הציבור ורשויותיו בקביעת הדין ובאכיפתו וביצירת אותה מערכת שאינה מעלימה את עיניה מרשלנות ומעיגול פינות.

הטקס הקדמון נועד להזכיר לחברה שבין אם נמצא האשם ובין אם לאו, ישנה גם אשמה המוטלת על החברה כולה, שהתרשלה ביצירת התנאים שיבטיחו שמקרים מסוג זה לא יתרחשו.

את התמונה הזו של דרישה ללקיחת אחריות ציבורית משלימה המצווה הידועה של העמדת ערי מקלט, שנזכרת בהרחבה גם בפרשה שלנו, כאחד מהיסודות החשובים של מערכת הצדק הקדומה. עיר המקלט נועדה להבטיח שלא יישפך דם נקי ושלא תבוצע גאולת דם במי שנטל את נפש רעהו בשגגה וללא כוונה. התורה מציגה בצדק את המצווה כמצווה שנועדה להגן על חייו של ההורג בשגגה. עם זאת, המצווה גם מייסדת דין ועונש לאותו אדם, שהרי אין הוא פטור לחלוטין מעונש ונגזרת עליו גלות. עיר המקלט מציעה לו הגנה וחיים, אך היא טומנת בחובה גם את הרחקתו מקהילתו וממקצועו לפרק זמן מסוים.

בצד ההכרה שנטילת נפש בשגגה או ברשלנות אינה כמעשה רצח, התורה (והמשפט המודרני) עדיין דורשים מהיחיד לשאת באחריות על מות זולתו. אירועי הדמים של השבוע המסתיים מהדהדים את החיבור בין דין ערי מקלט לבין עגלה ערופה, בין רדיפת הצדק של הציבור לרדיפת הצדק של היחיד, שהזכרנו בפתח הדברים, בין האחריות המשותפת לזו המוטלת על כתפיו של כל אדם.

וציוונו על רדיפת צדק…

שאלה מעניינת, שאינה זוכה להתייחסות מספקת במקורותינו, היא מדוע לא התקינו החכמים ברכות על רוב המצוות שבין אדם לחברו, כדוגמת מתן צדקה. יש שתרצו זאת בכך שהמצוות בין אדם לחברו אינן נוגעות רק ליהודים והן מעין מצוות החלות על כל בני האדם, ומכאן שאין לברך עליהן כבר ייחודי. אחרים הציעו שלמצוות אלו אין שיעור ולא ניתן לברך על דבר שאין לו סוף וחתימה. על דרך ההלצה היו שהציעו שבמעשה של צדקה אין מקום להתעכב ולברך קודם. במסורת תפילה של היהדות הרפורמית, השוקדת על המשך פיתוחה של שפת התפילה היהודית ורואה יתרון בחידוש היצירה הליטורגית גם בדורנו, ויתרו על הסברים אלו ותקנו את הברכה הבאה:

"ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לרדוף צדק"

הלוואי שנתברך ברדיפת צדק ובהשגתו.


השארת תגובה

פרשת שופטים: על עגלה ערופה וחיים שהתמוטטו

עגלה ערופה, הגרסה המודרניתפרשת "שופטים" ניצבת במרכזו של חומש דברים. מעטות הפרשות בתורה ששמן (שלרוב נגזר מאחת מן המלים הפותחות) מיטיב לתאר את רוב תוכנן. רוב פסוקיה של פרשת שופטים עוסקים בדיני מערכת המשפט והממשל, בעת שלום ובעת מלחמה. מצוותיה של הפרשה מתייחסות, בין השאר, לשני מנגנוני שלטון: השופטים והשוטרים והמלך.

"שום תשים עליך מלך" (דברים יז טו) – רשות או מצווה ? והשופטים ?

אחד הוויכוחים הגדולים והמתמשכים בשאלת יחסה של מסורת היהודית לסוגיות של שלטון וממשל נסוב סביב הפרשנות למצוות מינוי המלך שמופיעה בפרשה. האם מדובר בחובה המוטלת על העם בשבתו בארץ או שמא עניין של בחירה ואפילו בחירה מעט מגונה. מלשון התורה: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבתי" (שם יד) אפשר לשמוע קול של הסתייגות. הדיון התלמודי במסכת סנהדרין אינו מוכרע לכאן או לכאן. רבים מן הפוסקים, ובראשם הרמב"ם ראו במינוי המלך מצווה מחייבת של ממש. אחרים כדוגמת הרמב"ן – ראו במינוי המלך ענין של רשות ובחירה.

על חובת מינוי המלך ניטש ויכוח פוליטי והלכתי מימי מינויו של המלך הראשון שאול בידי שמואל ולאורך הדורות. על מינוים של השופטים והשוטרים – לא התעורר דיון דומה. כאן דבריה של התורה ברורים וחדים:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק (שם טז יח)

בעלי ההלכה והאגדה לא נדרשו בעניין זה לפרשנות יצירתית. אין חברה מתוקנת ללא מערכת משפט ומערכת אכיפה. יותר משאופיה של חברה נמדד על ידי דמות המשטר היא נקבעת על ידי דמותה של מערכת המשפט ויכולתה שלא להטותו ולא "להכיר פנים" כלשון הפרשה.

פרשת השבוע מתריעה בעיקר מפני השוחד והשחיתות שיכולות לדבוק גם במערכת המשפט ועשיית הצדק (כפי שראינו לצערנו בחודשים האחרונים), אולם תחת הדרישה של לא להטות משפט ולא להכיר פנים, חייבת לחסות גם הדרישה ממערכת המשפט לעמוד אמיצה מול פניו של השלטון ולא להטות את דעתה מחמת דעתו.

עוד לא יבשה השבוע הדיו מעל המלים המושחזות שהופנו אל בית המשפט העליון סביב פסיקתו בעניין בתי המריבה בבית אל ופסיקתו בעניין "חוק המסתננים", ודוברי השלטון כבר השחיזו מלים חדשות בעניין החלטות בג"ץ סביב העציר המנהלי ששבת הרעב. לא השורה התחתונה של הפסיקה מטרידה אותם אלא עצם המחשבה שהמשפט והשופט קודמים למלך.

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – למה פעמים, ומה מבקש חבר הכנסת ניסן סלומינסקי?

פרשת השבוע העניקה לנו את אחד הפסוקים המפורסמים והמוכרים של התורה – "צדק צדק תרדוף". חניכי תנועת הנוער שלנו, נוער תל"ם (התנועה ליהדות מתקדמת), בחרו להדפיס פסוק זה על חולצת התנועה. למה פעמיים "צדק"? אולי כי צריך להזכיר שגם רדיפת הצדק צריכה להיעשות בצדק, וכי השגת המטרה של עשיית צדק לא יכולה לקדש אמצעים שיש בהם פגיעה בצדק.

ואפרופו נבחרי ציבור שחושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים – השבוע הגישו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' וניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט) הצעת חוק לתיקון חוק יסודות המשפט. החוק שנחקק בשנת 1980 קובע שבמקום בו אין חקיקה, הלכה פסוקה או יכולת להכריע בדרך ההיקש יפנה בית המשפט ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". בתיקון מבקשים חברי הכנסת להקדים את הביטוי: "עקרונות המשפט העברי" למטבע הלשון החשובה שמופיעה כיום בחוק.

מעבר לעובדה שגם הם כנראה מודים שבשיטת משפט בת 3000 שנים לא הכל עולה בקנה אחד עם ערכי החירות, הצדק, היושר והשלום, התיקון מבקש לקבוע שההלכה היא הדין השיורי במדינת ישראל. מעניין מה הם מבקשים לטול מההלכה לאור העובדה ש"עקרונות החירות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל" לא מספיקים להם.

די לקרוא את פרשת שופטים על מנת להבין איך במקורות שלנו שוכנים זה לצד זה ביטויים נצחיים של רדיפת צדק ופרשנויות שבתקופות מסוימות הן ביטוי לקידמה ולמוסריות ובחלוף הזמן הן אינן יכולות להתקבל על דעתו של בעל מצפון.

הביטוי "צדק צדק תרדף" מזכיר לנו שהשגת הצדק תלויה גם ביכולת שלנו לנוע, להתקדם להתפתח. צדק שעומד במקום בחלוף הדורות עלול להפוך לעוול.

מצוות "עגלה ערופה" – בין ימי מלחמה לשלום

הבוקר, שישי, שמעתי ברדיו דבר תורה מפיו של הרב ישראל לאו, שמפאת חשיבותו בעיני, אני מעלה אותו על הכתב. פרשת שופטים נחתמת במצות "עגלה ערופה" – אותו טקס קדום ורב רושם שנערך עקב מציאת גופת אדם שאין יודע מי הרגו. זקני העיר הקרובה למקום יציאת הגופה יוצאים מחוץ לעיר לערוץ נחל. הם רוחצים את ידיהם במים לנוכח דמה הניגר של עגלה (יסלחו לי הצמחונים, שגם אני נמנה עליהם) ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא ז).

פרשנים הסבו את תשומת הלב לעובדה שמצוות עגלה ערופה מופיעה בתוך מסכת המצוות הנוגעות לזמן מלחמה, שמתחילות בפרשת שופטים וממשיכות אל חלקה הראשון של פרשת השבוע הבא: כי תצא.

מה מקומה של מצוות עגלה ערופה שאין לה קשר לדיני המלחמה ונוהגת גם ובעיקר בזמן של שלום לדיני המלחמה? הציע הרב לאו שמצוות עגלה ערופה עומדת כנגד האדישות לחייו של האדם, גם כזה שאין איש מכירו. מציאות מתמשכת של מלחמה ומאבק עלולה לטעת בלב היחיד והציבור אדישות מסוג זה. בעיצומם של דיני המלחמה – עוצרת התורה לרגע ומזכירה את החלל שנופל לא בשדה הקרב אלא בשדותיה של העיר היושבת לבטח.

דווקא חברה למודת אובדן וחללים צריכה להיזהר שבעתיים מלאבד את הרגישות לחייו של אדם – כל אדם.

טקס עגלה ערופה מול רחוב הירקון 89

השבוע התקיים בתל אביב טקס עגלה ערופה, למרות שכבר במשנה נקבע ש"משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (מסכת סוטה ט ט). בניגוד לפסוקי פרשת השבוע שלנו, הטקס לא התקיים עם עגלה ערופה, דם ומים, אלא באמצעות מודעה בעיתון שאלו היו מילותיה: "בצער רב ובלב כואב אנו מודיעות על מותה של אישה שהיתה בזנות שנים רבות ושמה קץ לחייה בדירה הדיסקרטית שבה חיה, סבלה, נוצלה ומתה". במקום ערוץ הנחל, נערך הטקס מול בית הבושת בו שמה קץ לחייה האישה בת ה-36. את זקני העיר והכוהנים החליפו החתומות על המודעה: "חברותיה וכל המבקשים שהיא לא תשכח".

חכמי בבל וארץ ישראל בקשו להבין את האמירה של הזקנים עליה מצווה הפרשה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה" – "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?" (שם).

חכמי ארץ ישראל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שהתרשלו בהרתעת הרוצח האלמוני, בכליאתו או בהרחקתו. חכמי בבל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שיתכן ולא טיפלו כראוי בנרצח, לא דאגו שיזכה לטיפול בתוך העיר או לליווי בדרכו ממנה.

רש"י הגדיל לעשות ומציע שיש לבקש כפרה גם אם כתוצאה מחוסר הטיפול בנרצח הפך זה לשודד שנטפל לבריות וכך מצא את מותו.

טקס עגלה ערופה שייך לעבר, אבל הכפרה על החללים שנמצאים בשדות הערים שלנו עדיין מונחת על ידינו וכתפינו. אפשר עדיין להשתתף בטקס החשוב באמצעות קריאת הבלוג של ורד לי בעיתון הארץ.

עם כמות המלים שנכתבו בשבוע האחרון על גשר אחד אומלל ומכוער בתל באביב – טוב שהיו מי שכתבו ואמרו מלים על חיים שהתמוטטו.

דליה רביקוביץ' – עשר שנים למותה – חמדה

שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,
וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ.

וְהָאוֹר הֵחֵל מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ,
וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד.
אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.

הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבֹעַ,
נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת,
אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ.

שׁוֹשַׁנֵּי נָהָר צְהֻבּוֹת פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶן לִבְלֹעַ
אֶת אַדְווֹת הַנָּהָר בְּחָפְזָן וְגִבְעוֹל הָעֵשֶׂב הַשָּׁט,
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ
וְאָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוה.

עוד שבת ומשפחתו של אברה מנגיסטו לא יודעת חמדה…