הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "שמיני": השתיקה שהפכה לצעקה

בשבת שאחרי חג הפסח אנחנו חוזרים למחזור הרגיל של קריאת פרשות השבוע המפגיש אותנו עם פרשת "שמיני". הפרשה הקודמת, "צו", נחתמה בשבעת הימים במהלכם שהו אהרון ובניו בתוך המשכן, כחלק מתהליך הקדשתם. הפרשה שלנו נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מן המשכן ו"הלידה" אל תוך המעמד והתפקיד החדש.

דממת העבר וזעקת העתיד

חלקה הראשון של פרשת "שמיני" מתאר כיצד הפך יום החגיגה של הקדשת אהרון ובניו ליום של אסון. בעיצומו של המעמד החגיגי למול עיני העם כולו, שני בניו הגדולים של אהרון, נדב ואביהוא, מקריבים לפני אלוהים אש זרה שלא צוו עליה. התגובה מיידית ואיומה:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יי' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי'"

לאחר תיאור האסון מציגה הפרשה את תגובתם של שני האחים המנהיגים. הדוד משה, והאב השכול אהרון:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

משה מסביר ומתרץ; אהרון שאיבד את שני בניו – בוחר בשתיקה, בדממה הזועקת יותר מכל הקולות גם יחד. התורה אינה מתארת לנו כל תגובה רגשית אחרת של אהרון, לא צעקה ולא בכי. קולו חוזר אליו רק כאשר משה טוען כנגד שני הבנים הנותרים שנמנעו מלאכול את הקורבן שהוקרב. ברגע הזה, נסדקת שתיקתו של אהרון והוא מטיח כלפי האח:

"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יי וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם?!? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?!?"

כל עוד מדובר היה בבנים שמתו עמד אהרון בשתיקתו וכינס את כל אבלו פנימה. ברגע בו דובר בעניינם של הבנים הנותרים, פורץ קולו של אהרון, והזעקה נשמעת לראשונה מגרונו.

בימים האחרונים חשבתי על שתיקתו של אהרון לנוכח מות שני בניו ועל שבירתה, לאחר שצפיתי בדברים הקשים של ההורים השכולים בכנסת. אמו של הדר גולדין ז"ל, לאה, דיברה על התקופה הארוכה בה היו בני המשפחה דוממים, ועל חוסר היכולת להמשיך ולהימנע מהשמעת הזעקה. חברתי האמיצה, מיכל קסטן קידר, רעייתו של דולב ז"ל, שדיברה גם היא בדיון באומץ כדרכה, התראיינה למחרת היום אצל אילנה דיין. כפי שגם כתבה היום בטורה ב"ידיעות אחרונות", דבריה נישאו לא רק מתוך האחריות לשאת את זכרו של דולב, אלא גם ובעיקר מתוך האחריות למשפחות השכולות של העתיד, אלו אשר אינן יודעות עדין שהאסון יקיש בדלתן. בדומה לאהרון הכהן, גם היא הציעה שהאבל הוא בעיקרו עניין של דממה; אבל האחריות למנוע את התרחבותו של מעגל השכול – זהו כבר עניין לצעקה גדולה.

כמה חבל שהיו בדיון האלה חברי כנסת נלוזים שלא ידעו לקיים את "וידם אהרון"; הלוואי ויתקיימו בפרנסי המדינה שלנו דברי הפרשה על תגובתו של משה לזעקה שבקעה לבסוף: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

לפתוח את מנעול השתיקה

בכל השנים העבריות שאינן מעוברות, כמו השנה שלנו, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". שתי מלים בלבד, ככתוב, מתארות את תגובתו של האב, שיום ששונו הפך ליום אסונו: "וידם אהרון".

במשך שנים ארוכות, רבים מאוד מפליטי החרב וניצולי הזוועה בחרו בדממה. בניגוד למשה, שלא ניסה לפרוץ את דומיית אחיו ושמע את הזעקה רק אחרי שכבר התפרצה מחזהו של אהרון, לנו יש את המשימה לכבד את דומייתם של אלו הבוחרים להמשיך בה, אך גם להזמין ברגישות ובאהבה את הניצולים שטרם עשו כן לפרוץ את מנעול הלב ולצאת משתיקם. בניגוד למשה, עלינו לשכנע אותם קודם שישמיעו קול, שאנחנו קשובים מתמיד ושדבריהם וחשובים בעיננו כאוצר יקר.

הרב הרפורמי והפילוסוף פרופ' אמיל פקנהיים טבע את המושג: "המצווה התרי"ד" – הציווי המוטל על כל יהודי, שלא להעניק לנאצים ניצחון לאחר תבוסתם. להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את היכולת לשאת תקווה ולפעול למען תיקון העולם, ולא להחריש. היכולת לשמוע את שיש לניצולים לומר לנו בשנותיהם האחרונות; והתבונה כיצד לסייע להם להיחלץ מן הדומייה – היא יסודה של המצווה התרי"ד.

לאהוב שלום ולרדוף שלום    

השבת הראשונה שאחרי חג הפסח פותחת את מחזור הקריאה והלימוד השנתי בפרקי אבות – המסכת מסדר נזיקין שבמשנה, המקבצת דברי מוסר ודברים בשבח תלמוד התורה, מפי הדורות הראשונים של החכמים יוצרי התורה שבעל פה. בכל אחת מהשבתות, משבת זו ועד לראש השנה, יילמד אחד מפרקי המסכת בשעות אחר הצהרים של השבת. אחת המשנות המוכרות מן הפרק הראשון, מזכירה את אהרון הכהן, גיבור הפרשה: "הלל אומר: היה מתלמידיו של אהרון; אוהב שלום ורודף שלום; אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ברוח הדברים שנכתבו למעלה – לא די לאהוב את השלום. צריך גם לרדוף אחריו.


השארת תגובה

פרשת "צו": מהי דרכו של אלוהים?

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

פרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", היא השנייה לפרשות חומש ויקרא. בחלקה הראשון – חזרה על חמשת סוגי הקורבנות שדיניהם כבר פורטו בפרשה הקודמת: העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. בתוך סוגי קורבנות אלו נכללים עיקר קורבנות הציבור וקורבנות היחיד, קורבנות החובה וקורבנות הרשות. בחלקה השני של הפרשה מתואר מעמד הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה במשכן. בסיומו של המעמד נסגרת משפחת הכהונה בתוך המשכן למשך שבעה ימים. בפרשה הבאה, פרשת "שמיני", מתואר מעמד הסיום של שמונת "ימי המילואים" ויציאת הכוהנים מן המשכן, במהלך שמזכיר מעין לידה מחודשת; לידה אל תוך התפקיד החדש.

קודם החוק ואחר כך משרתיו

העובדה שהתורה מפרטת את דיני הקורבנות בפרשה שלנו ובפרשה הקודמת עוד טרם הקדשתם של הכוהנים למלאכתם נראית כדבר מובן מאליו וכסדר נכון של העניינים, אולם ניתן היה לתאר את הדברים גם בסדר ההפוך. ראשית – מתקדשים הכהנים. לאחר מכן מורה להם משה את דיני העבודה והמלאכה. מתוך שכך, אולי ניתן להבין את סדר הדברים בו בוחרת התורה כמעין תזכורת להיות אהרון ובניו שליחי ציבור ונושאי משרה, הנבחרים אל התפקיד ולא מכוננים אותו.

בדומה למקומות רבים אחרים במקרא, גם בסדר הזה מתגלם עיקרון "שלטון החוק". כל מנהיגי העם, לרבות הכהן הגדול הראשון, כפופים לדין ומשימתם היא לבצעו. הם אינם מחוללים את החוק אלא רק מיישמים אותו.

כשהקודש מתערבב עם החול

השנה הזו נלמדת פרשת "צו" בשבוע פורים, ויתרה מכך – בעבור אנשי ירושלים החוגגים את שושן פורים, החג נושק ממש לשבת. ספק אם ישנו ניגוד גדול יותר בין קדושת ושמחת השבת לבין קדושת ושמחת חג הפורים. הראשונות מיוסדות על עיקרון של הבדלה דרמטית בין הקודש לבין החול. קדושתו ושמחתו של החג מבוססות דווקא על ההטחה של הקודש בחול, ועל ערבוב של שניהם "עד-דלא-ידע".

ההשקה המיוחדת של החג לשבת השנה הזו היא הזדמנות טובה לשים את הלב למקום שתופסות שתי חוויות הזמן השונות הללו בתרבות ובמסורת היהודית, ולניסיון היהודי לייצר חוויה דתית שיש בה עת להפרדה ולהבדלה וגם עת לערבוב ושילוב. תרבות שיש בה רק קדושה הנובעת מן ההבדלה מסתכנת באיבוד הקשר בין מציאות החיים השוטפת לבין החוויה הרוחנית. תרבות שמתעקשת רק לערבב בין החול לבין הקודש, מתקשה לזקק את אותם ערכים ואידיאלים שיש לשים אליהם לב באופן מיוחד.

המסורת היהודית מלמדת שמבחנם הגדול של הערכים והאמונות שלנו הוא בחיי היום יום, גם ברגעים של טשטוש גבולות ושל חוסר רצינות. בו בזמן היא מזכירה שעל מנת שנדע מה הם אותם ערכים שראוי לנצור, יש הכרח לעתים, כלשונו של אברהם יהושע השל, לבנות "היכלות שבזמן" שמוקפים חוה של הבדלה והפרדה.

חסד משפט וצדקה

ומכיוון ששושן פורים נושק השנה בשבת, עוד מחשבה אחת על חג הפורים ועל הפרשה, וליתר דיוק על ההפטרה שנקבעה לה מתוך נבואתו של ירמיה.

בהתאם לדרכם לא אחת ביקשו החכמים, משבצי ההפטרות, להזכיר לנו אמיתות ערכיות הנוגעות לפרשה אותה אנו קוראים ולומדים. אחרי פירוט דיני הקורבנות וסיפור הקדשתם של הכהנים לעבודת הקורבנות באה הפטרתו של ירמיהו ופותחת במלים הנוקבות:

"כי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז כב-כג)

לא הקורבנות או העבודה הפולחנית הם העיקר, כי אם ההליכה בדרכו של אלוהים. ומההי אותה הדרך? אחרי דברי נבואה קשים הנוגעים לחטא העבודה הזרה, נחתמת ההפטרה במילים ברורות של הנביא המבהירות היטב את התשובה:

"כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה"

חסד, משפט וצדקה הם המבחן המרכזי להליכה בדרך. הקורבנות נועדו לסייע לדבוק בה. כאשר הם הופכים למהות, הדרך אל עבר העבודה הזרה ברורה וחג כיוונית.

חג הפורים הוא החג היחיד בלוח השנה העברי בו מעשה הצדקה וגילוי החסד אינו בגדר מנהג רצוי ומבורך אלא בגדר חובה ומצווה. אדם אינו יוצא ידי חובתו בחג הפורים, אם לא הוסיף לקריאת המגילה סעודת החג ומשלוח המנות גם את המתנות לאביונים. דווקא בחג בו ניתן דרור לאדם לשכוח את עצמו ואת סביבתו, למתוח את גבולות השמחה ולרדוף אחרי ההנאה, הוא נדרש למעשה הברור של הושטת יד לזולת המתקשה.

זהו המבחן שמציבה הפטרת השבת. זה גם המבחן של החג הכי פרוע בלוח השנה העברי.

דברי שלום

כשחז"ל נדרשו לאופיו של אהרון הכהן הגדול הם הדגישו במיוחד את מידת השלום שהייתה טבועה בו. "היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום…." (פרקי אבות א' יב). על ההבטחה שניתנה לפנחס נכדו לכהונת עולם ולברית שלום, בעקבות מעשה הקנאות שביצע (המתואר בפרשת בלק בחומש במדבר) הציעו חלק מהמפרשים, שברית השלום באה להחדיר בו את התכונה של רדיפת השלום, שככל הנראה לא עברה לו בירושה מסבו.

השבוע הזה, בעת שקראנו את המגילה, שמתי את הלב בפעם הראשונה לעובדה שבפסוק האחרון של המגילה מוצג מרדכי גם כ"דובר שלום לכל זרעו". כך, בענייני שלום, נחתמת המגילה שכל כולה ענייני שנאה, מאבק, הרג ונקמה. כדאי לראות בכך סימן שגם במציאות מדממת מאוד, מבחנו האמיתי של מנהיג ומבחנו האמיתי של העם הוא ביכולת לרדוף שלום כאהרון, המוקדש לתפקידו בפרשה שלנו. ועל מנת לעשות כן צריך, כמאמר הפסוק האחרון של המגילה,  "לדבר שלום".


השארת תגובה

פרשת השבוע שלי: שביעי של פסח ושבת פרשת "שמיני"

מסורת עתיקה של חז"ל קושרת בין היום השביעי והאחרון של חג הפסח לבין קריעת הים וחציית בני ישראל בחרבה. ביטוי למסורת הזו ניתן בקריאה בפרשת "בשלח" בבוקר החג. במרכז הקריאה – שירת הים של משה ובני ישראל ושירתן של מרים והנשים. מאות שנים מאוחר יותר התקבעו גם המנהגים לגשת במהלך החג לשפת הים ולקרוא את השירה העתיקה וכן לקיים סדר של לימוד בליל החג (תיקון שביעי של פסח) בדומה לתיקון הנערך בחג השבועות. קריעת הים, שחותמת את סיפור הצלתם של בני ישראל מהמצרים ופותחת את סיפור המסע במדבר, פרנסה מדרשים אין ספור והעשירה את השפה העברית בביטויים לא מעטים. אחד מהם הוא הביטוי "מעשה נחשוני" או "קפיצה נחשונית" המציין מעשה חלוצי ופורץ דרך. הביטוי נקבע על יסוד מדרש האגדה המספר, שהים לא נבקע עד אשר נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קפץ למים הסוערים ונכנס אליהם עד גובה חוטמו. הטור המלא באתר התנועה ליהדות מתקדמת