הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת תצוה: כבוד ותפארת אל מול חילול שמיים

הרב ריק ג'ייקובס

מסכת אבות מלמדת אותנו שהכלל החשוב – "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – נלמד מן הנאמר במגילת אסתר על מזימת בגתן ותרש: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי…" (אסתר ב כב). ברוח המגילה וערב הפורים אפתח בשני רעיונות קצרים ששמעתי השבוע מפי עמיתים על פרשת "תצוה" ואוסיף עליהם דברים אחדים, בין השאר על שבת "זכור", המצוינת אף היא השבת הזו.

בין ציווי לדיבור

עמיתי, הרב ריק ג'יקובס, נשיא התנועה הרפורמית בצפון אמריקה, המבקר בארץ, מסר השבוע דבר תורה קצר בעת התפללנו יחד, גברים ונשים, ברחבה הציבורית של הכותל. הוא הפנה את תשומת ליבנו שבשלושת פסוקיה הראשונים של הפרשה, הממשיכה לעסוק במשכן, בכליו ובבגדי הכוהנים המשרתים בו, מתבקש משה לבצע שלוש שליחויות:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז כ)"

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ…" (שם כח א)

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה…" (שם ב)

תצוה, הקרב ותדבר – שלושה פעלים המורים על פעולה דומה, ובכל זאת שונים זה מזה בסגנון, בטון ובגישה. שלושה פעלים היכולים לייצג גישות שונות (ולא אחת משתלבות) של חיים דתיים, אבל לא פחות מכך של מנהיגות, חינוך, הורות, יחסי עבודה וזיקות אחרות בין האדם לזולתו. הגישות האלה, כאמור, משתלבות זו עם זו על פי רוב במערכות היחסים שלנו שיש בהם צד אחד האוחז בסמכות. השאלה הגדולה היא מי מהגישות תכתיב את הטון. גישת ה"תצוה" או גישת ה"הקרב" וה"תדבר".

בתלמוד הבבלי ובמדרשי ההלכה מופיעה מחלוקת קצרה בין החכמים מה המקור בתורה שאיפשר לחכמים לחדש מצוות, כדוגמת קריאת המגילה, הדלקת נר חנוכה והדלקת נר שבת. החכמים למדו זאת מהפסוק:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא)

רבי נחמן בן יצחק למד זאת מהפסוק:

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז)

ההכרעה אם היהדות שלנו היא בעיקרה יהדות של "לא תסור" או יהדות של "שאל אביך ויגידך" מסורה בידינו. יש שיציעו שיהדות שאינה מיוסדת על "לא תסור" אינה עמוקה ומשמעותית דיה. אנחנו מאמינים שבמרוצת הדורות, ובמיוחד בדורות אחרונים, הייתה זו הגישה של "שאל אביך ויגידך", המפתח להמשכיות יהודית.

כובד האחריות

את דבר התורה השני על פרשת "תצוה" שמעתי מפי חברתי הרבה גליה סדן, שהתייחסה בדבריה לפריט הלבוש הראשון של הכהן הגדול הנזכר בפרשה – אפוד הזהב. האפוד כיסה את חזהו ואת גבו של הכהן הגדול, מלפניו ומאחוריו, והיה עשוי "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שמות כח ו).

בהיותו מעין אפודה פתוחה, היו לאפוד שתי כותפות שנחו על כתפיו של הכהן הגדול. התורה מלמדת כי בשתי כותפות אלו שולבו שני אבני שוהם, שעליהן נחרטו שמות 12 שבטי ישראל. ששה על כותפת אחת וששה על השנייה. התורה מדגישה כי תכלית האבנים הייתה:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שם יב)

חברתי הרבה גליה הציעה לפרש פסוק זה כזיכרון לא לפני יי', כי אם כתזכורת לכהן הגדול עצמו למשא הכבד שהוא נושא על כתפיו ולאחריות הרובצת עליו תדיר לראות את טובת כל שבטי ישראל לנגד עיניו ולראות אותה בחובתו האישית. במספר פעמים מציינת הפרשה כי בגדי הכהן הוכנו על מנת שיהיו סמל של כבוד ותפארה:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם ב)

אפשר להבין את המילים כבוד ותפארת כמלים נרדפות, ואפשר לקרוא במילה כבוד לשון של כובד האחריות הטמון במשרה. על מנת שאדם ימלא את תפקידו באופן מפואר עליו קודם כל להבין את כובד האחריות, ולראות לנגד עיניו את שבטי ישראל כולם.

שני דברי תורה שמעתי השבוע על פרשת תצוה. האחד על חשיבותו של הדיבור המקרב, השני על כובד האחריות לראות תמיד את כל שבטי ישראל כמשא על כתפיך. יש בקרבנו רב אחד, העוסק בהכנה של נערים ונערות לשירות צבאי. בדבריו שהתפרסמו גם השבוע הזה, לא היה דבר וחצי דבר משני הרעיונות האלה שטמונים בפרשת השבוע. בניגוד לבגדי הכהן הגדול, לא היה בהם לא כבוד ולא תפארת, רק חילול שם שמיים.

את מה אנחנו זוכרים

בצד פרשת השבוע, יקראו השבת בבית הכנסת גם הפסוקים מפרשת כי תצא בספר דברים העוסקים במחיית זכרו של עמלק, וסיפור מלחמתו של שאול בעמלק וזאת לציון שבת זכור. שבת זו היא השנייה לאירוע השבתות המיוחדות לקראת ובמהלך חודש אדר, והיא מצוינת תמיד בשבת המקדימה את חג הפורים, בשל המסורת שהמן היה מצאצאיו של מלך עמלק אגג.

הפסוקים הנקראים בשבת זכור מתארים את הרקע לאיבה הגדולה בין ישראל לעמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

על פניו, התיאור "ולא ירא אלהים" יכול להתייחס הן לעם ישראל (בצד תיאור היותו עייף ויגע) ויכול באותה מידה לתאר את עמלק, שבחוסר יראתו מאלוהים זנב בנחשלים. האפשרות לקריאה כפולה מזכירה פעם נוספת כי כל בחינה של מצבנו חייבת בו זמנית להסתכל על המתרחש מבחוץ ועל המתרחש בפנים.

במאמר על פרשת זכור של פרופ' שמעון שרביט מאוניברסיטת בר אילן, מצביע המחבר על היבט חשוב ומעניין סביב המושג יראת אלוהים. מושג זה נזכר בעניינן של חמש מצוות עשה ולא תעשה, כולן בין אדם לחברו:

"לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:כ)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:לב)

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (וי' כה:יז)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ…אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (וי' כה:לו)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ…לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ" (וי' כה:מג)

בין אם הביטוי "ולא ירא אלהים" בפסוקי מצוות "זכור" נרמז על עמלק ובין אם על ישראל, נראה שהוא קשור לעובדה שעמלק זנב בנחשלים שבסוף המחנה. עמלק תקף את החלשים והיה חסר יראת אלוהים בשל כך; עם ישראל היה חסר יראת אלוהים בכך שהותיר נחלשים מאחור ולא העמידם מלכתחילה בראש הטור. השבוע שמעתי אדם יקר ומעורר השראה מראשי זירת ההתחדשות היהודית מדבר על סכנת הקנאות והקיצוניות שמכרסמת בחברה הישראלית; כמה ימים לאחר מכן נשמע פעם נוסף קולו של רב שכל דבריו המכוערים דברי קנאות וקיצוניות.

שניהם דיברו על הסכנות לחברה הישראלית לשיטתם. שניהם שכחו לדבר על הנחשלים שבסוף המחנה הישראלי. העייפות, היגיעה וחוסר יראת האלוהים שלנו מתבטאת בראש וראשונה שם. את זה אנחנו צריכים לזכור; גם על זה (ואלי בעיקר על זה) אמרה לנו התורה: "אל תשכח".


השארת תגובה

פרשת "תצוה": אין מנהיגים קדושים

אולמרט

אולמרט בשערי בית הכלא, השבוע

פרשת השבוע "תצוה" ממשיכה את פירוט תכניות הקמת המשכן, תוך התמקדות בהקדשת אהרון ובניו לכהונה ובבגדיהם הייחודיים.

יש רק תפקידים חשובים

בדברים על הפרשה הקודמת "תרומה" הזכרתי את דעתו של רש"י המחילה על שתי הפרשות את הכלל התלמודי ש-"אין מקודם ומאוחר בתורה". לשיטתו, מעשה העגל ולוחות הברית המתואר בפרשת השבוע הבא "כי תשא" קדם לציווי על הקמת המשכן, ושתי הפרשות "תרומה" ו"תצוה" היו אמורות לבוא בסמיכות לשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות: "ויקהל" ו"פקודי", המתארות את הקמת המשכן בפועל.

פרשנות זו של רש"י נועדה בראש וראשונה לתרץ את העובדה שלאחר מעשה העגל מצווה משה על הקמת אוהל מועד במתכונת שונה לחלוטין מהמשכן. באמצעות השינוי בסדר העלילה מיישב רש"י את העניין, אבל בדרך מתפספסת אמירה מעניינת וחשובה של התורה על אהרון, תפקיד הכהונה, ואי חסינותם של אנשי דת ואמונה מטעיות וחטאים. העובדה שהקדשתו של אהרון לכהונה מוצגת על ידי התורה עוד לפני מעשה העגל בו נכשל אהרון מזכירה את העיקרון היסודי שעובר כחוט השני במקרא כולו: אין אנשים מושלמים, אין מנהיגים חסינים מביקורת, אין מכהנים בקודש שאינם שוגים ונכשלים.

תרבות דתית שמבלבלת בין קדושת המשרה והתפקיד לקדושתו של האדם – זרה לרוחה של התורה, ואולי צריך לומר שהיא אחד הביטויים המובהקים לעבודה זרה הנעשית באצטלא של אמונה יוקדת.

חוסר היכולת להבין כי אין מנהיגים קדושים, אלא רק מלאכת קודש, קשורה בטבורה למידת הענווה, שהפכה מצרך נדיר בקרב רבים מאנשי הדת ומאנשי הציבור. בעלי המדרש שמו לבם לעובדה שלמרות שהפרשה מדברת על ציווי האל למשה ועל תפקידו של משה למול אחיו, שמו של האיש והמנהיג כלל אינו נזכר. רוב המדרשים מייחסים עובדה זו לאיום של משה, המופיע בפרשה הבאה, "מחני נא מספרך" (שמות לב לב), במידה והאל לא יינחם על מעשה העגל.

פרשנות אחרת שניתן להציע היא שבפרשה בה מדובר על תפקידו של אהרון, ראוי היה להותיר לו את הבמה כולה, וכאילו להצניע את שמו של האח הבכיר, שעליו אומרת התורה במקום אחר: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם" (במדבר יב ז). פרשנים ובעלי מדרש והלכה עמדו על העובדה שפרשת תצוה, בה לא מוזכר שמו של משה, נקראת תמיד בשבוע בו חל ז' אדר, יום פטירתו של משה על פי המדרש (השנה יצוין היום באדר ב'). יום פטרתו של המנהיג שמקום פטירתו של נודע, מצוין בשבוע בו נקראת הפרשה המעלימה את שמו.

בסיומו של שבוע בו ליווה מבטנו את כניסתם לכלא של ראש ממשלה לשעבר ושל רב שפרנסי המדינה עלו לחלות פניו ולנשק את ידו מזכירים התורה ופרשניה שיעור חשוב על צניעות של מנהיגים ועל הסירוב להעניק להם חסינות.

שירת הנודד

למרות שעיקר עניינה של פרשת תצוה בהקדשת הכהנים ובבגדיהם, חוזרת הפרשה בפסוקיה האחרונים למבנה המשכן וכליו, בהצגת פרטיו של מזבח הקטורת שהוצג במשכן. גם בהקשרו של כלי זה מדגישה התורה את הטבעות והבדים המאפשרים לשאת אותו ממקום אל מקום בנדודי העם והמשכן. בעידן בו הולך ומתעצם הדיון סביב העלייה להר הבית, טוב להזכיר שמרכז הפולחן ועבודת הקודש הראשון של העם שלנו היה מתקן נודד שהורכב ופורק פעם אחר פעם, ושגם לאחר כניסתו של העם לארץ עברו מאות שנים עד שנבנה בית הקבע.

במסורת היהודית כונה בית הכנסת: "מקדש מעט", אבל בכניסה אליו נאמר דווקא הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

מתוך האמירה הזו, וברוח הדברים שנכתבו למעלה על אי חסינות מביקורת, אציין שמכל המאמרים הרבים שנכתבו על החלטת הממשלה בנושא הכותל, צדה את עיני ואת מחשבתי דווקא אמירתו של מאיר שלו, שמי שמקדש תפילה במקום מסוים ומתעקש אליו אינו יכול להיקרא באמת "רפורמי". אני לא מסכים איתו ודעתי על ההחלטה ידועה, שהרי הייתי בין השותפים להכנתה, אבל טוב שיש מי שמתריע בפנינו להמשך ולהיזהר מיהדות של מקדש ושל כתלים.

האזהרות הללו צריכות להיות נגדנו תמיד, גם כשאנו מתעקשים על מקום של קבע.

נשלמה פרים שפתינו

את התזכורת שביקש לתת לנו מאיר שלו, הענקנו לעצמנו פעמים רבות. פרשת "תצוה" מציגה לראשונה גם את עבודת הקורבנות בציווי על קורבן התמיד המוקרב בשעות הבוקר ובשעות המנחה של כל יום. לאחר החורבן קבעו חז"ל את תפילת השחרית ואת תפילת המנחה כתפילות החובה כנגד קורבנות התמיד.

אחת מהרפורמות שחוללו ראשוני היהדות המתקדמת בנוסח התפילה היתה השמטת הבקשה לחידוש הקורבנות. באותם ימים הם גם השמיטו את הבקשה לחזור לציון. לנוכח הדי השיח הדתי בישראל, טוב שהחזרנו את הבקשה לחזור לציון והבאנו את היהדות הרפורמית לישראל. עוד יותר טוב שאנחנו מתעקשים על יהדות ללא קורבנות וללא בית מקדש. הטיב לבטא זאת חברנו פרופ' חנוך יעקבזון מעורכי סידור התפילה הרפורמי הישראלי, במלים שנכנסו לתפילת השבת שלנו כתחליף לבקשה להחזרת עבודת המקדש למכונה:

קִרְבַת אֲלֹהִים חָפַצְנוּ – אִיכָה נִתְקָרֵב?

עֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ בִּקַּשְׁנוּ – בַּמֶּה נִּתְרַצֶּה?

וְהוּא אֵל מִסְתַּתֵר, מוֹשָׁבוֹ בְּרוֹם עוֹלָם,

כָּל הַיְקוּם בְּיָדוֹ וּמַעֲשָיו עַל כָּל נֶעֶלָם.

אֶפֶס כִּי מִצְוָה צִוָּנוּ לִשְׁמוֹר בְּרִיתוֹ לְדוֹר דוֹרִים:

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

אָחִיךָ כִּי יִמוּךְ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ.

הַגֵּר כִּי יָגוּר אִתָּךְ – וְאָהַבְתָּ אוֹתוֹ.

לַשָּׂכִיר אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ – בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ.

וּמַיִם שְׁתֵה מִבּוֹרֶךָ – וַהֲנַח לַקָּהָל אֶת שֶׁלּוֹ.

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ עֲשֵׂה

וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

שְׁנוֹת חַיִּים נָתַן לְךָ הָאֵל:

הֲבֵא קָרְבָּנְךָ מִשְׁעוֹתֶךָ.

***

הלב כואב על התרחבותו של מעגל השכול והכאב הישראלי גם השבוע הזה. הלוואי ויתקיימו בנו דברי הנביא: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי…"; הלוואי שלא נחדל להאמין שאפשר גם אחרת.

שבת שלום.

 


השארת תגובה

פרשת "תצוה": על הדר ועל שלום

Begin,_Carter_and_Sadat_at_Camp_David_1978השבת הזו עומדת בסימנם של שני עניינים: פרשת השבוע "תצוה" והתוספת המיוחדת מן התורה שתקרא לאחר פרשת השבוע ואשר עוסקת במצוות זיכרון מעשיו של עמלק. על שם תוספת קריאה זו, הפותחת במלים "זכור את אשר עשה לך העמלק…" (דברים כה) מכונה השבת, המקדימה את חג הפורים, בשם שבת "זכור". הוספתה של הקריאה קשורה בעובדה שעל פי האגדה מתייחס המן הרשע לצאצאיו של מלך עמלק – אגג (ומכאן כינויו המן האגגי). גם הפטרת השבת מספר שמואל מתייחסת למצווה ועוסקת במלחמת שאול בעמלק, בקרע בינו לבין שמואל הנביא, ולהריגתו של אגג מלך עמלק (כאמור, אבי אבותיו של המן) על ידי הנביא והשופט הקשיש.

ראשית מחשבה אחת קצרה על פרשת "תצוה". במרכזה של הפרשה – תיאור בגדיו וכליו של הכהן הגדול, ובהם החושן והאורים והתומים. כבר בפתח הפרשה מדגישה התורה שבגדי הכהונה המיוחדים נועדו ליצירת רושם של פאר, הדר וכבוד: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח ב). ברוח זו מופיעים בספרות חז"ל התיאורים על ההדר הרב בעבודתו של הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים. תיאורים אלו שמשו בסיס לפיוט שמושר עד היום בתפילת המוסף של היום המיוחד: "אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול בצאתו מבית קודש הקודשים".

אל היסוד הזה של ההדר והתפארת שהיה גלום באהרון הכהן, צרפו בעלי המדרש והאגדה יסוד נוסף שהפך לסמלו של הכהן הראשון אחיו של משה – השלום. כך לדוגמה, בפרקי אבות אנו מוצאים את המאמר המייחס לאהרון את התכונה של רדיפת השלום: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום…" (אבות א יב).

השבוע צוין יום פטירתו ה-13 של ראש הממשלה מנחם בגין, יורשו ותלמידו של זאב ז'בוטינסקי, אבי תורת ההדר והכבוד הבית"רי. באחד מפרסומי מפלגתו פורטו השיגיו של ראש הממשלה המנוח. בטעות, ואולי לא, נשמט מן הרשימה הסכם השלום הראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית שנחתם בהנהגתו. הקשר שמציעה המסורת שלנו בין הדר לבין שלום נשמט מן הפרסום. בפגישה עם נשיא מדינת ישראל, מר ראובן ריבלין, בה השתתפתי השבוע מצאתי לקשר הזה סימנים עקבות ברורים. הדברים שציין הנשיא באותו פגישה יפים גם לעניינה השני של השבת, מצוות זיכרון מעשיו של עמלק ומחיית זכרו. המצווה הזו, על מילות הסיום של פסוקיה: "אל תשכח" מגדירה במידה רבה את קוד הדנ"א הרוחני והתרבותי של העם היהודי, כעם העסוק בשיחה בלתי פוסקת עם עברו, באמצעות הזיכרון שהוא נושא עמו. העבר היהודי, על מקורותיו ועל קורותיו, מהווה מקור השראה ולקח. כדרכו הטיב לבטא זאת ברל כצנלסון במאמרו האלמותי: "בין זיכרון ושכחה" (1935):

שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם. דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש.

מתוך הכרה זו בחשיבותו של הזיכרון ובהובלתו אל המעשה עולה גם הדרישה לחוש אחריות, כיחידים וכציבור, לדרך בה הזיכרון ההיסטורי מעצב את חיינו האישיים והלאומיים.

האירועים הקשים בפריז ובקופנהגן בשבועות האחרונים, שהצטרפו אל הפיגועים הרצחניים בבריסל ובטולוז, הזכירו לנו פעם נוספת שלמרות תקוותינו הגדולות, שנאת היהודים לא עברה מן העולם, וכי רוחו של עמלק עודנה מדריכה רבים ברחבי העולם. כיהודים ישראלים אנו צריכים לחזק את ידיהם במאמץ לקיים חיים יהודיים עשירים וחופשים בכל מקום בו חיים בני העם שלנו, ממש כשם שאנו מחזקים את ידיהם של הבוחרים לבוא ולעלות בשעריה של מדינת ישראל.

באותה נשימה אנו צריכים להזכיר לעצמנו שאין עם ואין דת שחסינים משנאתו של הזר וכי עלינו לעמוד תמיד על המשמר לבל יהפך הזיכרון ההיסטורי היקר לכר גידול פורה בעבור עשבים שוטים. ביומיים האחרונים התבשרנו על שני מקרים נוספים של אירועי "תג מחיר". לנוכח אירועי השנים האחרונות הדבר אינו מפתיע. רק לפני שנה בקרנו יחד עם אנשי פורום "תג מאיר" פועל נקיון תושב יפו, שהוכה קשות בליל פורים ברחובותיה של תל אביב. הדי הטבח שבצע ברוך גולדשטיין במתפללים במערת המכפלה בעיצומו של החג נשמעים עדין במחוזותינו, עת אחת מן המועמדים לכנסת הקרובה מקפיד מדי שנה לקרוא את מגילת אסתר עם חבריו סביב קברו של הרוצח. לנוכח העובדה שהתורה מצווה על מחיית זכר עמלק, לאחר שעם ישראל כבר נח מן המלחמות עם אויביו, האם יתכן שהתורה דברה לא רק על העמלק המאיים מבחוץ, אלא גם על האפשרות שרוחו התגנבה פנימה?

בעניינם של עמלק וצאצאיו אנו מוצאים בתלמוד הבבלי קביעה מפתיעה: "תנא: … מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (גיטין נז ע"ב). צאצאיו של עמלק, עליהם נאמר בקריאת התורה "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים" הפכו לחלק מן העם היהודי. אולי באה אגדה מיוחדת זו להזכיר לנו את מה שלמד אותו אדם שבקש להתגייר בעומדו על רגל אחת מפי הלל הזקן, שכבר הזכרנו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והשאר – פירוש הוא. לך ולמד" (בבלי שבת ל"א ע"א).

שבת שלום והלוואי וזיכרונו של העבר המשותף לנו יוביל אותנו לדבוק בתורתם של אהרון ושל הלל ולא בתורתם של אחרים.