הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת תרומה: מנהיגות בלב המשכן

פרשת תרומה היא השביעית לפרשות חומש שמות, והראשונה בין ארבע פרשות העוסקות בתוכניות להקמת המשכן והכנת כליו ובמימושן של התוכניות, הלכה למעשה (פרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי). אחרי הפרשות הרבות שהתמקדו בסיפור העלילה של עם ישראל (ממשפחה לשבט, ומשבט לאומה), ואחרי פרשת יתרו ופרשת משפטים, שהתמקדו ברעיון של הציווי האלוהי ואורחות החיים הנגזרים ממנו – ממקדת פרשת תרומה את תשומת הלב שלנו ביסוד נוסף ומרכזי של החיים הדתיים והחיים הקהילתיים: המעשה הפולחני והטקסי.

קריאת הפרשה אינה קלה. היא עמוסה בפרטים טכניים של המשכן וכליו, ואלו רק מעצימים את תחושת הריחוק של הקורא והלומד בן ימינו, הממעט בחשיבות המעשה הפולחני. תחושה זו הייתה ככל הנראה גם נחלתם של בני דורות עבר. זן הסיבה אולי לכך שבמרוצת הדורות הזמינה הפרשה קריאה יצירתית, שביקשה למצוא בפרטים המדוקדקים משמעויות ותובנות המשתרעות אל מעבר למפרט הטכני של המשכן.

במעין משחק מלים ניתן להציע כי בלי מדרש ופרשנים, רבים ניסו להפוך את המפרט הטכני למפרט תכני. אנסה לעשות זאת גם אני ביחס לכלי אחד של המשכן, החשוב מכולם – ארון הברית.

על עץ וזהב

השבוע הלך לעולמו חתן פרס ישראל דוד רובינגר, שצילומיו ותמונותיו הם ספר הפנים האמיתי של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. בתוכניות רדיו וטלוויזיה רבות עסקו בתמונותיו המפורסמות: מתמונת שלושת הצנחנים הניצבים ליד הכותל המשוחרר בעיצומה של מלחמת ששת הימים ועד לתמונותיו האלמותיות של דוד בן גוריון.

הבוקר באחת מהתוכניות הזכירו שתי תמונות פחות מוכרות של הצלם והאמן. את שתיהן מצאתי לאחר מכן בביתי באחד מהספרים שתיעדו את עבודתו. בשתי התמונות מככב ראש ממשלתה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין, שהשבוע מלאו 25 שנים לפטירתו (ד' אדר ב' תשנ"ב). באחת רואים את תמונתו של ראש הממשלה מתכופף על מנת לסייע לרעייתו עליזה ז"ל להכניס רגלה לתוך הנעל בעת טיסה לביקור רשמי. בשנייה, גם היא בעת טיסה, רואים את ראש הממשלה תופס תנומה על שני מושבי מטוס צמודים, עם רגליו חצי מקופלות וכרית פשוטה תחת ראשו.

חשבתי על שתי התמונות הללו של דוד רובינגר ז"ל בעת שקראתי את פסוקי הפרשה המתארים את החפץ הראשון של המשכן עליו מצווה משה: ארון הברית – ארון העדות.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ, וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה י-יא)

הארון, משכנם של לוחות הברית, נעשה מעץ, שצופה זהב מחוץ ומבפנים. לנוכח כמויות הזהב הרבות הנזכרות בפרשה, סביר להניח שניתן היה לצקת את הארון כולו מזהב, כראוי לחפץ המקודש ביותר במשכן – משכנם העתידי של הלוחות. מה ניתן ללמוד מהשילוב בין העץ והזהב? אולי ברוח תמונותיו של דוד רובינגר ובמיוחד ברוחו של רה"מ מנחם בגין ניתן לקרוא את תיאור ארון העץ מצופה הזהב כסמל לדרכם הראויה של מנהיגים, המתייצבים בלב המשכן (לא סתם מכונה ביתה של הכנסת בשם משכן הכנסת).

מנהיגות זקוקה לסוג מסוים של הוד והדר ואפילו של גינוני שררה. הללו מבטאים ומטפחים יחס של כבוד, כובד ראש ורצינות. על כך אמרו כבר חז"ל: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול" (בבלי, קידושין ל"ב ע"ב).

כתלמידה ואחד ממנהיגיה של הציונות הרוויזיוניסטית, מנחם בגין האמין בתורה הזו והיה ממבטאיה המובהקים. עם זאת, מבחנה האמיתי של המנהיגות הוא האם גינונים אלו הם מהותה של המנהיגות או ציפוי חיוני אך חיצוני לה בלבד. מדרש דברים זוטא מציע שהארון נבנה מעץ "לפי שהתורה נקראת עץ חיים". יש המציעים שהזהב הנוצץ ראוי לסמל את תוכנו של הארון ושל תכולתו. המדרש מציע שדווקא העץ, הנסתר מהעין, מסמל את המהות האמיתית.

ההבחנה בין מנהיגות שגינוניה הם כל שדרתה לבין מנהיגות שהגינונים הם מעטפת חיצונית לתוכן של ממש ולצניעות היא אותה האבחנה בין ארון הברית מצופה הזהב לבין עגל הזהב שכולו זהב.

בצוואתו ביקש מנחם בגין שיקברוהו בהר הזיתים בקבר פשוט ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. רבים וודאי יסכימו שגם הבקשה הזו ל"ארון קבורה" מעץ ולא מ"זהב" סמלה את גדולת מנהיגותו.

ומכיוון שגם השבוע הזה מסתיים עם הקלטות של מנהיגים, הנה עוד מדרש נפלא על הארון, המתמקד הפעם דווקא בציפוי הזהב מחוץ ומפנים:

"'מבית ומחוץ תצפנו' – לפיכך הארון מצופה זהב מבית ומחוץ, לומר לך שתלמידי חכמים צריך שיהא תוכו כברו…" (משנת ר' אלעזר פרק י"ג)

הלוואי שנזכה לעוד הרבה תמונות של מנהיגים הנרדמים להם על שני מושבי מטוס צמודים והמתכופפים לסייע לנשותיהם לנעול את נעליהן. הלוואי ונזכה לעוד הרבה מנהיגים שתוכם כברם.

שבת שלום.

נ.ב חמש שנים לפני מותו בא דוד רובינגר לרחבת הכותל על מנת לצלם בעצמו (בגיל 86) שלוש מחברות קבוצת נשות הכותל בתמונת מחווה לתמונת שלושת הצנחנים. השבוע ציינו את ראש חודש אדר עם נשות הכותל ונוכחנו שוב כי המאמץ הוא לעולם לא רק "מחוץ" אלא גם "מבית". כתבה על תמונת הכותל החדשה התפרסמה ב-YNET. יהיה זכרו ברוך.


השארת תגובה

פרשת "תצוה": אין מנהיגים קדושים

אולמרט

אולמרט בשערי בית הכלא, השבוע

פרשת השבוע "תצוה" ממשיכה את פירוט תכניות הקמת המשכן, תוך התמקדות בהקדשת אהרון ובניו לכהונה ובבגדיהם הייחודיים.

יש רק תפקידים חשובים

בדברים על הפרשה הקודמת "תרומה" הזכרתי את דעתו של רש"י המחילה על שתי הפרשות את הכלל התלמודי ש-"אין מקודם ומאוחר בתורה". לשיטתו, מעשה העגל ולוחות הברית המתואר בפרשת השבוע הבא "כי תשא" קדם לציווי על הקמת המשכן, ושתי הפרשות "תרומה" ו"תצוה" היו אמורות לבוא בסמיכות לשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות: "ויקהל" ו"פקודי", המתארות את הקמת המשכן בפועל.

פרשנות זו של רש"י נועדה בראש וראשונה לתרץ את העובדה שלאחר מעשה העגל מצווה משה על הקמת אוהל מועד במתכונת שונה לחלוטין מהמשכן. באמצעות השינוי בסדר העלילה מיישב רש"י את העניין, אבל בדרך מתפספסת אמירה מעניינת וחשובה של התורה על אהרון, תפקיד הכהונה, ואי חסינותם של אנשי דת ואמונה מטעיות וחטאים. העובדה שהקדשתו של אהרון לכהונה מוצגת על ידי התורה עוד לפני מעשה העגל בו נכשל אהרון מזכירה את העיקרון היסודי שעובר כחוט השני במקרא כולו: אין אנשים מושלמים, אין מנהיגים חסינים מביקורת, אין מכהנים בקודש שאינם שוגים ונכשלים.

תרבות דתית שמבלבלת בין קדושת המשרה והתפקיד לקדושתו של האדם – זרה לרוחה של התורה, ואולי צריך לומר שהיא אחד הביטויים המובהקים לעבודה זרה הנעשית באצטלא של אמונה יוקדת.

חוסר היכולת להבין כי אין מנהיגים קדושים, אלא רק מלאכת קודש, קשורה בטבורה למידת הענווה, שהפכה מצרך נדיר בקרב רבים מאנשי הדת ומאנשי הציבור. בעלי המדרש שמו לבם לעובדה שלמרות שהפרשה מדברת על ציווי האל למשה ועל תפקידו של משה למול אחיו, שמו של האיש והמנהיג כלל אינו נזכר. רוב המדרשים מייחסים עובדה זו לאיום של משה, המופיע בפרשה הבאה, "מחני נא מספרך" (שמות לב לב), במידה והאל לא יינחם על מעשה העגל.

פרשנות אחרת שניתן להציע היא שבפרשה בה מדובר על תפקידו של אהרון, ראוי היה להותיר לו את הבמה כולה, וכאילו להצניע את שמו של האח הבכיר, שעליו אומרת התורה במקום אחר: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם" (במדבר יב ז). פרשנים ובעלי מדרש והלכה עמדו על העובדה שפרשת תצוה, בה לא מוזכר שמו של משה, נקראת תמיד בשבוע בו חל ז' אדר, יום פטירתו של משה על פי המדרש (השנה יצוין היום באדר ב'). יום פטרתו של המנהיג שמקום פטירתו של נודע, מצוין בשבוע בו נקראת הפרשה המעלימה את שמו.

בסיומו של שבוע בו ליווה מבטנו את כניסתם לכלא של ראש ממשלה לשעבר ושל רב שפרנסי המדינה עלו לחלות פניו ולנשק את ידו מזכירים התורה ופרשניה שיעור חשוב על צניעות של מנהיגים ועל הסירוב להעניק להם חסינות.

שירת הנודד

למרות שעיקר עניינה של פרשת תצוה בהקדשת הכהנים ובבגדיהם, חוזרת הפרשה בפסוקיה האחרונים למבנה המשכן וכליו, בהצגת פרטיו של מזבח הקטורת שהוצג במשכן. גם בהקשרו של כלי זה מדגישה התורה את הטבעות והבדים המאפשרים לשאת אותו ממקום אל מקום בנדודי העם והמשכן. בעידן בו הולך ומתעצם הדיון סביב העלייה להר הבית, טוב להזכיר שמרכז הפולחן ועבודת הקודש הראשון של העם שלנו היה מתקן נודד שהורכב ופורק פעם אחר פעם, ושגם לאחר כניסתו של העם לארץ עברו מאות שנים עד שנבנה בית הקבע.

במסורת היהודית כונה בית הכנסת: "מקדש מעט", אבל בכניסה אליו נאמר דווקא הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

מתוך האמירה הזו, וברוח הדברים שנכתבו למעלה על אי חסינות מביקורת, אציין שמכל המאמרים הרבים שנכתבו על החלטת הממשלה בנושא הכותל, צדה את עיני ואת מחשבתי דווקא אמירתו של מאיר שלו, שמי שמקדש תפילה במקום מסוים ומתעקש אליו אינו יכול להיקרא באמת "רפורמי". אני לא מסכים איתו ודעתי על ההחלטה ידועה, שהרי הייתי בין השותפים להכנתה, אבל טוב שיש מי שמתריע בפנינו להמשך ולהיזהר מיהדות של מקדש ושל כתלים.

האזהרות הללו צריכות להיות נגדנו תמיד, גם כשאנו מתעקשים על מקום של קבע.

נשלמה פרים שפתינו

את התזכורת שביקש לתת לנו מאיר שלו, הענקנו לעצמנו פעמים רבות. פרשת "תצוה" מציגה לראשונה גם את עבודת הקורבנות בציווי על קורבן התמיד המוקרב בשעות הבוקר ובשעות המנחה של כל יום. לאחר החורבן קבעו חז"ל את תפילת השחרית ואת תפילת המנחה כתפילות החובה כנגד קורבנות התמיד.

אחת מהרפורמות שחוללו ראשוני היהדות המתקדמת בנוסח התפילה היתה השמטת הבקשה לחידוש הקורבנות. באותם ימים הם גם השמיטו את הבקשה לחזור לציון. לנוכח הדי השיח הדתי בישראל, טוב שהחזרנו את הבקשה לחזור לציון והבאנו את היהדות הרפורמית לישראל. עוד יותר טוב שאנחנו מתעקשים על יהדות ללא קורבנות וללא בית מקדש. הטיב לבטא זאת חברנו פרופ' חנוך יעקבזון מעורכי סידור התפילה הרפורמי הישראלי, במלים שנכנסו לתפילת השבת שלנו כתחליף לבקשה להחזרת עבודת המקדש למכונה:

קִרְבַת אֲלֹהִים חָפַצְנוּ – אִיכָה נִתְקָרֵב?

עֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ בִּקַּשְׁנוּ – בַּמֶּה נִּתְרַצֶּה?

וְהוּא אֵל מִסְתַּתֵר, מוֹשָׁבוֹ בְּרוֹם עוֹלָם,

כָּל הַיְקוּם בְּיָדוֹ וּמַעֲשָיו עַל כָּל נֶעֶלָם.

אֶפֶס כִּי מִצְוָה צִוָּנוּ לִשְׁמוֹר בְּרִיתוֹ לְדוֹר דוֹרִים:

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

אָחִיךָ כִּי יִמוּךְ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ.

הַגֵּר כִּי יָגוּר אִתָּךְ – וְאָהַבְתָּ אוֹתוֹ.

לַשָּׂכִיר אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ – בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ.

וּמַיִם שְׁתֵה מִבּוֹרֶךָ – וַהֲנַח לַקָּהָל אֶת שֶׁלּוֹ.

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ עֲשֵׂה

וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

שְׁנוֹת חַיִּים נָתַן לְךָ הָאֵל:

הֲבֵא קָרְבָּנְךָ מִשְׁעוֹתֶךָ.

***

הלב כואב על התרחבותו של מעגל השכול והכאב הישראלי גם השבוע הזה. הלוואי ויתקיימו בנו דברי הנביא: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי…"; הלוואי שלא נחדל להאמין שאפשר גם אחרת.

שבת שלום.

 


פרשת "תרומה": משכן ומקדש עושים בשלום – או לא עושים בכלל

ראש הממשלה דוד בן גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. מקור: ויקיפדיה

ראש הממשלה דוד בן גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. מקור: ויקיפדיה

פרשת השבוע, "תרומה", היא הראשונה מבין ארבע פרשות העוסקות במשכן ובבנייתו. למעט פרשת עגל הזהב (פרשת כי תשא), ילווה אותנו עניין זה עד לסיום הקריאה בחומש שמות. בסיומו של עוד שבוע, שהרבינו לעסוק בו במחלוקות סביב ענייני דת ומדינה (ענייני הכותל ופסיקת בית המשפט העליון בסוגית הטבילה של גרים רפורמים במקוואות ציבוריים), חלק מהמחשבות על הפרשה תלכנה גם בכיוונים מאזנים.

 וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

שתי פרשות בלבד אחרי מעמד הר סיני הנשגב, ופרשה אחת לאחר המסכת המגובשת והמרשימה של המצוות והחוקים בפרשת משפטים, פונה התורה לעיסוק כמעט כפייתי בפרטי הפרטים של מעשה המשכן. האם אין מדובר בצניחה חדה מדי של מדד הרוחניות, הקדושה והמוסר? מה פשר הקדשת ארבע פרשות למעשה המשכן, כאשר כל מעשה בראשית ומעמד הר סיני מתוארים בעשרות פסוקים בודדים? באחד ממאמריו על פרשת תרומה מפנה ישעיהו לייבוביץ' את תשומת הלב למדרש הבא המטיב לתאר את העניין:

"ר' יודה בר סימון בשם ר' יוחנן: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח), אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! 'הנה השמים ושמי השמיים לא יכלכלוך' ואתה אמרת ועשו לי מקדש?! …" (פסיקתא דרב כהנא, פסקה ב')

אחת הדרכים האפשריות להבין את המהלך היא הניסיון התורני להטמיע את ההכרה בהכרח להציב עובדות בשטח ולעגן את הרעיונות, הערכים והקווים המנחים של חיינו גם בתשתיות מוחשיות של חומר וצורה. הדמוקרטיה הישראלית היא בראש וראשונה תפיסות עולם, ערכים, נורמות וחוקים, אך האם היא יכולה להתקיים לא משכן הכנסת, משכנו של בית המשפט העליון, קריית השידור הציבורי ועוד מבנים בהם שוכנת הרוח? חשבון גדול צריך להיות לנו עם אלה ההופכים את הבניין לתכלית ולמטרה במקום להותירו ככלי; אולם אנחנו נדרשים גם לחשבון נפש האם אנחנו לא תמימים מדי לחשוב שהרוח יכולה להתקיים ללא המבנה.

בתקופה האחרונה, בהזדמנויות שונות של שיחה עם עמיתים שונים, אני חוזר למפגש המפורסם בין החזון איש לבן גוריון בשנת 1952. על דרך השמועה (במפגש נכח בנוסף רק הנשיא המנוח יצחק נבון ז"ל), השתמש החזון איש במשל העגלה המלאה והעגלה הריקה המגיעות לגשר צר משני צדדיו, המופיע במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (דף ל"ב ע"ב). על פי הסוגיה התלמודית יש להעניק קדימות במעבר לעגלה המלאה.

החזון איש גרס שעגלתה של היהדות החרדית מלאה יותר (או בכלל) מעגלת הציונות החילונית ועל כן יש לתת לה קדימות. בן גוריון, כך נטען, ענה לו במטעניה הרבים של העגלה הציונית.

בשנים האחרונות אני מוצא עצמי חושב שלא המטען הוא בעייתה של הציונות הלא אורתודוכסית. מטענה מפואר, חשוב ומרשים. הבעיה היא בעגלה. העגלות מתרפטות, חלקן מתפרקות, לרבות מהן גלגלים שחוקים. פרשת תרומה מלמדת שגם לוחות הברית נדרשים לארון.

האתגר הגדול שניצב בפני המרחב הישראלי והיהודי הפרוגרסיבי, הדמוקרטי והליברלי הוא לא פיסול לוחות חדשים אלא בניית ארונות, עגלות ומשכנים שיאפשרו את המשך המסע לארץ המובטחת.

וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם

כבר עמדנו לא אחת על דרכם של חז"ל להשתמש בהפטרה (הפרק מספרי הנביאים, הנקרא בשבת בצמוד לקריאת הפרשה מן התורה) גם על מנת להציע לעתים מבט לא טריוויאלי ואולי אף מאתגר על הפרשה.

ההפטרה לפרשת תרומה לקוחה, באופן טבעי ומתבקש, מסיפור הקמתו של המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. ההפטרה פותחת בסיפור ברית השלום בין שלמה לבין חירם, שבעזרתה יכול היה שלמה להקים את המקדש:

"וַיי נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ, וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם… וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" (מלכים א פרק ה כו, לב)

בנייתו של המקדש הראשון נעשתה מתוך ברית של שלום, לאחר שודו אביו הצטווה שלא לבנות את הבית, בשל העובדה שימי מלכותו היו ימים של מאבק ומלחמות דמים. בדרכם המיוחדת, גם התנ"ך וגם חז"ל מזכירים לנו שמשכן ומקדש עושים בשלום, או לא עושים בכלל, בכלל!

על יריעות ועל קרסים

בתוך מעשה המשכן המפורט בפרשה מתוארים פעמים אחדות קרסי הזהב ששמשו על מנת לחבר יריעה אחת אל רעותה:

"חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית, מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ. ווְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב, וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים, וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות כו ד-ה)

המאמץ לקידום סובלנות דתית ופלורליזם בישראל, כמו גם מאמצים ערכיים חשובים אחרים, נשען על ההכרה שהחברה הישראלית מורכבת מיריעות שונות ומגוונות שהופכות את המגוון הישראלי לפסיפס רב פנים וצבעים, ושכל יריעה צריכה להיות מקבילה לאחותה במעמד ובהכרה.

מי שמאמין בכך חייב להשקיע את מרצו ומאמציו גם בהכנת הקרסים המחברים בין היריעות ובשמירתם הקפדנית למען לא יאבדו. שני המאמצים צריכים להתנהל זה בצד זה.

לא תמיד קל למצוא את נקודות האיזון ולעשות את הפשרות הנכונות, אבל אנחנו חייבים להעמיד לפני העיניים את העיקרון שהרכבת המשכן הישראלי מחייבת גם יריעות וגם קרסים. גם זו אחת מהסיבות לברך על החלטת הממשלה בעניין הכותל, המשקפת בהיותה פשרה, את הניסיון לייצר עוד יריעה פלורליסטית ושוויונית, אבל גם להבטיח את הקרסים שמחברים אותה ליתר היריעות.

השבוע בישיבת מועצת הרבנים והרבות הרפורמיים בישראל הובא בפנינו שירו הנפלא של בארי צימרמן, מורה ותלמיד חכם, איש קיבוץ גבעת חיים איחוד, על פרשת תרומה (מתוך ספרו "דורש טוב" העוסק בפרשות התורה):

רצינו שתהיה לך

הרגשה טובה

שיננו היטב

את הוראות ההרכבה.

 

לולאה אל קרס

חברנו יחדיו

זעה ניגרת

הפכנו זהב

 

הרבה טרחנו

שולחן ערכנו

מלון אורחים

לך פתחנו

 

כאן תוכל סוף סוף

לנוח מכל רע

אנחנו לא יעל

אתה לא סיסרא.

 

שבת של שלום!