פרשת "תצוה": למי מצלצלים הפעמונים?

פרשת "תצוה" מציגה לראשונה את רעיון בחירתם של  אהרון ובניו לשרת בקודש ככוהנים. הפרשה ממשיכה את מסכת ההוראות של הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", ביחס לבנייתם של המשכן וכליו הקדשתם. במרכזה – תיאור בגדיהם של הכהן הגדול ויתר הכוהנים ואת אופן סמכתם לכהונה. פסוקיה האחרונים מסמכים את שתי הפרשות ומציגים את החובה להעלות קורבן תמיד במשכן בבוקר ובערב.

מתוך בני ישראל ובשמם

דווקא משום שהפרשה מתמקדת לכל אורכה בבחירתם של הכהנים, בתפקידם ובבגדי השרד שלהם, ראוי לשים לב לעובדה שהפרשה פותחת במלים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז כ-כא)

למרות שהכוהנים הם שמתקינים את המנורה ומעלים בה את נר התמיד, מדגישה הפרשה במילותיה הראשונות שהציווי הוא על בני ישראל – והכוהנים משמשים להם כשליח. אותו רעיון גם חותם את הפרשה:

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם"

הכוהנים הם המכהנים בקודש אך בני ישראל כולם הם המחזיקים ב"מניותיו". במובן זה – הפרשה העוסקת בבחירתם של הכהנים ובמעמדם העודף מזכירה שהם משרתי האל, אך לא פחות מכך גם משרתי הציבור.

פעמוני התרעה ואזהרה

בתוך המסכת המורכבת והמפורטת של דיני התקנתם של שמונת פרטי הלבוש והביגוד של הכהן הגדול, צדה העין את ההוראה להתקין רימונים ופעמונים בשולי מעילו של הכהן הגדול:

"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח לג-לה)

הליכתו של הכהן הגדול במרחבי המשכן, ובמיוחד עם כניסתו אל קודש הקודשים, מלווה בצלילי הפעמונים.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, תלה את צלצול הפעמונים בצורך להזכיר לכל אדם הנמצא במשכן לצאת מחוצה לו בשעה שהכהן הגדול נכנס לשרת בקודש, כדרישת הפרשה. קבעו שהמטרה של הפעמונים היא למנוע מהכוהנים במשכן לחשוב בטעות שאחד מהכוהנים ההדיוטות הוא שנכנס לקודש הקודשים. רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל הפירוש לתורה "הכתב והקבלה", איש המאה הי"ט, הציע בניגוד לרשב"ם שהפעמונים נועדו להיות תזכורת לכהן הגדול עצמו, שלא ישכח את חובותיו בקודש ואת תפקידיו וחובותיו בכל עת ורגע בהם הוא לובש את מדי כהונתו.

פירושו של בעל הכתב והקבלה עולה בקנה אחד עם הסוגיה במסכת זבחים בתלמוד הבבלי המציעה שכל אחד מבגדיו של הכהן הגדול נועדו להרתיע מפני סוג של חטא ותקלה אפשריים ולכפר עליהם. בסופה של סוגיה יפה זו מתייחס התלמוד הן למעיל ופעמוניו והן לציץ – אותו תליון מתכת שהונח על מצנפת ראשו על הכהן הגדול ועליו נכתב "קדש ליי" (שמות כז לו לז). כך נאמר בתלמוד על שני פרטי לבוש אלו:

"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול (הפעמון – גלעד קריב) ויכפר על הקול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים" (בבלי, זבחים פע ע"ב)

בסיומו של שבוע שהגדיש את המדמנה והסחי של חיינו הציבוריים, אין רלוונטיים יותר מן הפעמונים והציץ בשולי המעיל ועל המצנפת של הכהן הגדול. הלוואי ויכולנו לתפור בשולי החליפות של נבחרי הציבור שלנו פעמונים שיזכירו להם את משרתים בקודש הקודשים של מדינת ישראל, בשמנו ולמעננו, ולהניח על מצחם ציץ שעליו כתוב קודש לצורכי ציבור. בלעדי ההפנמה של האמת הזו – הופכת עבודת הקודש הציבורית לעבודה זרה ומסוכנת, כפי שקורה היום.

שבת זכור – איך זוכרים?

השבת הזו היא גם שבת "זכור" בה אנחנו קוראים על מצוות הזיכרון של מעשה עמלק בבני ישראל ועל המצווה של מחיית זכרו. קריאה זו מצטרפת אל פרשת השבוע וקובעת גם הפטרה מיוחדת לשבת – סיפור מלחמת שאול בעמלק מתוך ספר שמואל א'. שבת זכור מצוינת מדי שנה בשבת שלפני חג הפורים. הסיבה הפשוטה היא שעל פי המסורת של חז"ל המן האגגי הוא צאצא של מלך עמלק – אגג, המוצא להורג על ידי שמואל הנביא.

בעומק הדברים קיים קשר נוסף ומשמעותי יותר. מגילת אסתר אינה רק מספרת את סיפור ההצלה של יהודי שושן ופרס אלא גם ואולי בעיקר את הסיפור כיצד הוטמע האירוע בזיכרון הקולקטיבי, באמצעות העלאת הסיפור על הכתב  וקביעת קריאתו של הסיפור מדי שנה (כמתואר בפרק ט' של המגילה).

שבת זכור מדברת על חשיבות הזיכרון. חג הפורים עוסק בדרך לשמר את הזיכרון ולקבע אותו לדורות. במובן זה – השנה העברית המקורית והמקראית נפתחת בחג הפסח בו אנחנו מצווים: "והגדת לבנך", ונחתמת בחג הפורים המזכיר את הצורך לא להותיר את הזיכרון כמסר בעל פה אלא להעלות אותו על הכתב.

שבת שלום וחג שמח.