הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


השארת תגובה

פרשת חקת: לדבר אל הסלע או להכות אותו

בארות הגז. ברצותנו הן תהיינה למקור מים חיים לחברה הישראלית

פרשת חקת – השישית בפרשות חומש במדבר – מדלגת אותנו על פני שנות הנדודים במדבר ומביאה אותנו לפתחה של הארץ המובטחת. זו הפרשה בה מניף משה את המטה להכות על הסלע, תחת לדבר אליו, וזו הפרשה בה נפרד משה ממרים ואהרון אחיו הגדולים. כמוהם גם הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.

בניגוד לתרבויות עתיקות אחרות, ובראשן התרבות המצרית-פרעונית, המנהיג אינו זוכה למה שאינו נחלת הכלל. לפני שתי פרשות נגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ. אך מתבקש שכך יהיה גם גורל מנהיגיו.

מצוות "פרה אדומה" וקדושת החיים

פרשת השבוע פותחת במצוות "פרה אדומה". אפר הפרה שעורבב במים חיים שימש לשיטת התורה לטיהור אדם או כלי שנטמאו בטומאת המת, כלומר באו במגע עם גופתו של אדם. המצווה העתיקה היא ביטוי נוסף לתפיסה היהודית בדבר קדושת החיים. המוות הוא אבי אבות הטומאה. חיי אדם לעומת זאת נושאים ערך עמוק ויסודי של קדושה.

היעדר הדרך להיטהר מטומאת המתים היא ההסבר ההלכתי שניתן על ידי רבים מבעלי ההלכה בדורות האחרונים לאיסור העלייה להר הבית, שהולך ומתפוגג בשנים האחרונים בחוגים לא מבוטלים של הציונות הדתית. במכון המקדש ובעוד חבורות השוקדות (במימון המדינה פעמים רבות) על הכנת כלי המקדש השלישי ישנו עיסוק נרחב גם בהלכותיה של מצוות "פרה אדומה". ספק גדול אם מה שמדריך אותם בעיסוק הזה הוא מה שמסתתר בתוך קנקנה של המצווה: קדושת החיים.

בארה של מרים וקולה של מרים

במלים לאקוניות משהו נפרדת הפרשה ממרים הנביאה, אחותו הגדולה והמגוננת של משה. למול תיאור הפרידה מאהרון: עלייתו להר ההר, הפשטתו מבגדי הכהונה והעברת "שרביט הכהונה" לבנו אלעזר, ולמול התיאור של האבל בין שלושים הימים על לכתו, מסתפקת הפרשה בציון פשוט של מות מרים:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ א).

לבעלי המדרש  לא קל היה לקבל את התיאור העני והדל של התורה. בהסתמך על העובדה שמיד לאחר פסוק זה, מספרת התורה "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן", קבעו חז"ל את האגדה על הבאר של מרים, שנדדה עם בני ישראל כמעט ארבעים שנים. עם מותה – חדלה הבאר להעניק לעם מים.

מדרשים אחדים מציעים שהיא נעלמה עם מרים. אחרים גורסים שהסלע בו הכה משה הוא למעשה הבאר של אחותו. היא ידעה להוציא ממנו מים בכוח שירתה ומנהיגותה. אחיה – משה ואהרן – נכשלים לדבר אל הסלע, ומרימים עליו את ידם. קרוב ל-1,800 שנים לאחר העלאתם של אותם המדרשים על הכתב, החל להופיע המנהג של הצבת כוס מרים על שולחן ליל הסדר לצדה של כוס אליהו הנביא. ההתחלה הייתה כמובן בחוגיה של היהדות המתחדשת והמתקדמת, ראשית בצפון אמריקה ומשם לישראל.

בשנים האחרונות חודר המנהג גם למשפחות אורתודוכסיות, הרואות בחילוץ הקול הנשי היהודי מן האלם שהיה מנת חלקו – כאחת המשימות החשובות של יהדות זמננו. באתרי הציונות הדתית מתנהל בימים האחרונים ויכוח עז סביב פסיקתו של הרב אבינר שיש להחרים חופות בהן נשים עולות לברך את אחת משבע הברכות. אם הרב אבינר היה בדור יוצאי מצרים הוא וודאי היה משתיק את מרים הנביאה בשירתה ובריקודיה לאחר קריעת הים. אם היה חי בתקופת חז"ל ספק אם היה דורש את המדרש המציע שמרים היא זו שהשקתה את העם בנדודיו.

לאורך כל הדורות היו בעם שלנו כאלה שידעו לדבר אל הסלע וכאלה שבחרו להכות בו. קולן של הנשים המברכות את שבע הברכות בחתונת יקיריהן הוא קול של מים חיים. פסיקתו של הרב אבינר היא כקול מטה שחובט בסלע.

על בארות של מים ובארות של גז

בסיומה של הפרשה, במסגרת תיאור קצר ומסתורי למדי של חלק מתחנות המסע של בני ישראל, מופיעה גם שירת הבאר – שירה קצרה שנשאו בני ישראל לציון באר המים שהוענקה להם. הפרשנים הציעו שמדובר בבארה של מרים או בסלע ממנו הוציאו משה ואהרון מים בסופו של דבר. בפתח השירה מציינת התורה:

"הִיא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יי לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (במדבר כא טז).

שני פסוקים לאחר מכן, כשמתוארת שירת העם מפסיקה הבאר להיות מתנת האל לעם כולו וכך היא מתוארת:

"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם, וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (שם יח).

בימים הקרובים יוכרע גורלן של הבארות. לא בארות המים אלא בארות הגז. ברצותנו הן תהיינה למקור מים חיים לחברה הישראלית. ברשלנותנו – מקור מים חיים למעטים. שירת הבאר מראה כיצד מתנה השייכת לעם כולו, נתפסת על ידי העם עצמו כ"באר שחפרוה שרים – כרוה נדיבי עם". במידה רבה זה מה שקורה עם בארות הגז שלנו.

העובדה ש"נדיבי עם" כורים אותן, אסור לה שתטשטש את העובדה שהן מתנה שניתנה לכולנו.

את והב בסופה

בתוך התיאור הקצר של תחנות המסע מופיע פסוק מיוחד וסתום:

"עַל-כֵּן, יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה:  אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת-הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא יד).

פשט המקרא נוגע ככל הנראה לערי מואב שנכבשו על ידי ישראל ובהן העיר והב. חז"ל בחרו למצוא בפסוק הגאוגרפי משמעות אחרת לגמרי: 

"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו אב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפה'. ( תלמוד בבלי מסכת קידושין ל ע"ב).

רש"י בפירושו מרחיב:

"מתוך שמקשים זה על זה, ואין זה מקבל דברי זה, נראין כאויבים, וזה הוא שנדרש בפסוק: 'ספר מלחמות' – מלחמה שעל ידי ספר, 'והב בסופה' – אהבה יש בסופה".

את המלים על פרשת השבוע אני כותב מסן פרנסיסקו. בעוד שעות אחדות אצטרף לכנס "לימוד" שיפגיש קהל יהודי מגוון מהאזור לסוף שבוע של לימוד, שיח ומפגש. בערב שבת ובבוקרה יתקיימו זה לצד זה מניינים עם מחיצה ובלי, מניינים עם כלי נגינה ובלעדיהם. ההבדלים והמחלוקות לא יטושטשו, אבל מתוך שהן נעשות סביב אותו הספר, אותם הטקסטים, אותם הזיכרונות ואותן התקוות – "אהבה יש בסופה".

לתשומת לבו של שר הדתות דוד אזולאי, שממשיך גם בעיתוני סוף השבוע הזה לכתוב את "ספר מלחמות יי" במקום את "ואת והב בסופה".

שבת שלום!