הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת ויקרא: גבול של צניעות וזהירות

פרשת ויקרא, הפותחת את החומש השלישי, תיקרא השנה בשבת ראש חודש ניסן, שהיא גם שבת "החדש" – השבת האחרונה מבין ארבע השבתות המיוחדות העוסקות בענייני חג הפורים וההכנות לחג הפסח. ריבוי העניינים והפנים של השבת מביא לקריאה בשלושה ספרי תורה  בבוקר השבת. בראשון נקראת פרשת ויקרא; בשני – הקריאה המיוחדת לראשי חודשים; ובשלישי – הקריאה המיוחדת לשבת "החדש" הלקוחה מפרשת בא בחומש שמות והפותחת במלים:  "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה" (שמות יב א).

עיון בפרשת ויקרא, העוסקת רובה ככולה בדיני הקורבנות, ובקריאה המיוחדת לשבת "החדש" המציגה לראשונה את מצוות הפסח, מעלה קשר מעניין בין דיני הקורבנות במשכן ובמקדש לחג הפסח – האיסור על החמץ. בקריאה לשבת החודש אנו מוצאים את הציווי המוכר:

"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת"

בפרשת ויקרא מפורט הציווי לפיו גם כאשר מובא קורבן מתבואת הדגן – "מנחה" בלשון התורה – יש לוודא כי היא אינה חמץ:

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה" (ויקרא ב יב)

ציווי זה החוזר על עצמו מספר פעמים בתורה קובע כי אין להקריב חמץ על המזבח, כאשר גם במקרים יוצאי הדופן בהם מובא קורבן חמץ (במסגרת קורבנות התודה וקורבן הביכורים בשבועות), החמץ אינו עולה על המזבח ונאכל על ידי הכוהנים או מביאי הקורבן.

האיסור על העלאת קורבן חמץ על המזבח הוסבר על ידי מפרשים שונים כתזכורת למידת הענווה שנדרשת ממביא הקורבן. החמץ מסמל מלאות ושלמות, ומביא הקורבן נדרש לגשת אל הקודש מתוך התחושה ההפוכה של חוסר שלמות ושל רצון לתקן.

סיפור יציאת מצרים ואכילת המצות על ידי בני ישראל, הופך את המצה לסמל של היציאה לדרך ואת החמץ לסמל של מי שזמנו בידו ומי שאינו נדרש לצאת למסע הארוך. פרשת ויקרא מציעה כי מי שמביא קורבן ראוי שירגיש כמי שנמצא בראשיתו של מסע לשיפור ולתיקון ולא כמי שיכול "לשקוט על שמריו".

השבוע קראתי באתר המאמרים של אוניברסיטת בר אילן על פרשות התורה פרשנות מעניינת של עלי כהן להופעה של דיני המנחות המובאות מן התבואה באמצע הדיון של פרשת ויקרא בקורבנות המובאים מן החי; בין דיני קורבן העולה לדיני קורבנות השלמים. לשיטתו של בעל המאמר, השילוב בין דיני הקורבנות מן החי לדיני הקורבנות מפרי האדמה מחזיר אותנו לאחור לסיפורם של קין והבל – ראשוני מביאי הקורבנות. הבל, רועה הצאן, הביא קורבן מן החי, קין – בכור הבנים והחקלאי הראשון – הביא את הקורבן מפרי אדמתו. שילוב הדינים של קורבנות החי וקורבנות האדמה נועד, כך מציע עלי כהן, להזכיר כי כוונתו של מביא הקורבן היא החשובה ולא סוג הקורבן ומקורו.

ברוח הפרשנות המיוחדת הזו, ראוי לחשוב אם הציווי על אי הבאת קורבן חמץ מן התבואה אל המזבח לא נועד גם להזהיר אותנו לשים גבול לתחושת העוצמה והאדנות המתלווים לקשר העמוק שלנו עם האדמה עליה אנחנו יושבים. האם היה זה רק מקרה שקורבנו של קין הובא מפרי האדמה, ושדווקא הוא שקשר את גורלו אל הקרקע הרים את ידו על אחיו?!? הקשר העמוק אל הקרקע, אל האדמה ואל פירותיה מניב יבול מופלא של ברכות – אבל יכול גם לעוור את עינו של היחיד ועיניו של הציבור.

בעוד שבקורבנות מן החי מצווה התורה לחזר אחרי המובחר, לקורבן הבא מפרי האדמה – מן הדגן – מושם גבול של צניעות וזהירות.

לקראת חג החירות המסמל את תחילת המסע אל עבר הארץ המובטחת ולקראת חג האביב וראשית הקציר המסמל את ההנאה מטובה של הארץ, טוב לזכור את הציווי של פרשת ויקרא שהמנחה המובאת מתבואת הארץ אינה יכולה לבוא אל המזבח כחמץ אלא רק כמצה. המחזיק בארץ והנהנה מטובה צריך לעשות זאת עם מידה גדושה של ענווה וזהירות. תחושה של אדנות, של עוצמה ללא גבולות, ושל "אני ואפסי עוד" עלולה להביא לתוצאות הרות גורל, כפי שמלמד אותנו סיפורו של מקריב הקורבן הראשון מפרי האדמה.

העיסה שתופחת והלחם המוחמץ מרחיבים בהגדרה את גבולם ותופסים את החלל כולו; המצה בצניעותה משאירה מקום גם לאחר. פרשת ויקרא מבקשת להזכיר לנו שבמיוחד בשבתנו בארץ ובגישתנו אל הקודש טוב לנו להיות כמצה ולא כחמץ.


השארת תגובה

פרשת "צו": אין חירות בלי אחריות

פרשת "צו" היא השנייה לפרשותיו של חומש ויקרא, והשנה הזו היא נקראת ונלמדת בשבת שלפני חג הפסח – "השבת הגדול". סמיכותה לחג מביאה לכך שבמקום ההפטרה הקבועה לפשרה מתוך נבואת החורבן של ירמיהו, תיקרא השבת הזו נבואתו של מלאכי – אחרון הנביאים – המזכירה בפסוקיה האחרונים את בואו של אליהו הנביא ואת השבת לב האבות על הבנים, והלב הבנים – על אבותם (מלאכי ג  כד).

על הציבור ועל נבחריו

חלקה הראשון של פרשת "צו" מוקדש לפירוט נוסף של דיני הקורבנות לסוגיהם: קורבן העולה; המנחה; קורבן החטאת, קורבן האשם וקורבן השלמים. הפרשה חוזרת בפסוקים אלו על רבים מהציוויים שכבר נזכרו בפרשה הקודמת – פרשת "ויקרא". ההבחנה בין שתי הרשימות של דיני הקורבנות נוגעת בין השאר לזווית ממנה הן מוצגות. בפרשה הקודמת הוצגו הדינים מזווית הראייה של האדם המבקש להקריב את הקורבן:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה…"

פרשת השבוע שלנו מציגה את דיני הקורבנות מן הזווית של הכוהנים המופקדים על ביצועה וניהולה של העבודה:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"

החזרה על דיני הקורבנות בשתי הפרשות מזכירה לנו את הקשר בין הציבור והיחיד לבין נבחריהם, את יחסי הגומלין שבינהם ואת הרעיון העמוק שמבחנה של כל חברה הוא לעולם כפול. מבחנו של הציבור כולו והיחיד כחלק ממנו ומבחנה של המנהיגות המובילה אותם. פני הדור כפני מנהיגיו; ופני המנהיגים כפני הדור. ציבור ויחיד המאשימים תמיד את מנהיגיהם אך אינם מוכנים לבחון את דרכם – עתידים להיכשל. מנהיגים שמסירים מעל עצמם את האחריות ומעבירים אותה רק לכתפי העם או חלק ממנו – אינם מנהיגים ראויים.

ומה ביחס לסדר הדברים? את בחירתה של התורה לעסוק קודם כל באדם ובקהל המבקשים להקריב קורבן ורק לאחר מכן בכוהנים, למרות שהם הגיבורים המרכזיים של חומש ויקרא (המכונה גם "תורת כהנים") ניתן להבין כתזכורת לכך שמנהיגים צריכים בראש וראשונה להיות נבחרי הציבור.

קודם כל הציבור וצרכיו, רק לאחר מכן באים מנהיגיו.

על כובד האחריות ועל הכבוד שבצדה

חלקה הראשון של הפרשה מוקדש כאמור לדיני הקורבנות. חלקה השני משיב אותנו אל סיפור חנוכתו של המשכן שליווה אותנו בפרשות האחרונות של חומש שמות. במרכזו של חלק זה – הקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם, משיחתם בשמן המשחה, "סימונם" בדם הקורבנות (על תנוך האוזן, האגודל והבוהן) והכנסתם אל המשכן ל"שבעת ימי המילואים".

ביום השמיני (שיתואר בפרשה הבאה) עתידים אהרון ובניו להגיח מן המשכן כמשרתים בקודש (כבמעין טקס של לידה מחדש).

כשם שהקדמת זווית הראייה של הציבור לזו של נבחריו מסמלת את סדר הקדימויות והחשיבות, גם בעניין זה ניתן לחלץ לקח מן הפרשה. ראשית מפרטת התורה את התפקיד והאחריות שמוטלים על הכוהנים, רק לאחר מכן בא תיאור הקדשתם והפיכתם למורמים מעם. הכוהנים נבחרו אמנם על ידי אלוהים, אך הם נבחרו לטובת ביצוע תפקיד ומשימה. היותם "אחרים" ביחס ליתר הציבור, נובעת בראש וראשונה מן האחריות אותה הם נושאים ולא מדבר הטבוע בהם כשלעצמם.

כבודם הוא אך ורק תוצאה של כובד המשימה המוטלת עליהם.

לקח גדול לגבי הפסח

בתוך שלל הדינים הנוגעים לקורבנות, חוזרת פרשת "צו" גם על הדין לפיו אין ללוות את הקורבן בדברי חמץ. רוב הקורבנות הוקרבו כשלצדם מנחות – קורבנות מן הדגן שהוגשו מטוגנים, מבושלים או אפויים. באופן כללי, אסור היה להתפיח מנחות אלו עד כדי הפיכתם לדברי חמץ:

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ…"

אחד החריגים היחידים לכלל זה הוא קורבן השלמים – זבח שהובא על פי רוב כקורבן תודה או חגיגה –  ושמקריביו, ולא רק הכוהנים, אכלו ממנו על דרך של שמחה והכרת הטוב. קורבן זה היה מובא באופן מובהק יחד עם מאפי חמץ:

"…עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו"

דין זה של הקורבנות טומן בחובו לקח גדול לגבי חג הפסח. האיסור הברור והגורף על הימצאות חמץ בחג ומנגד העובדה שהחמץ מהווה חלק בסיסי בקורבנות התודה והשמחה, מלמדים שההודיה והשמחה אינם היסודות היחידים של חג החירות. באופן טבעי, וכפי שמשתקף היטב בהגדה ובמנהגי ליל הסדר, יש להם מקום חשוב במסכת הרעיונית של החג, אך הם אינם כובשים את הבמה כולה.

בצד השמחה ואמירת ההלל, מסמל איסור החמץ של החג גם את ההכרה בגודל האחריות שטמון בחירות ובאתגרים שהיא מציבה. כשאדם ועם חוגגים את חירותם הם אינם חוגגים כמי שמביאים זבח שלמים – נטולי דאגות וחרדות – אלא כמי שיודעים שהחירות מביאה עמה גם את אותו הנטל, שבלעדיו אין חירות אמיתית ומלאה.  

על המנחה

אחד מסוגי הקורבנות הנדון בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" הוא המנחה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת.

המנחה היא קורבן המובא מן הצומח, על פי רוב מן הדגן. לעתים הובאה המנחה בצד קורבן הבשר, ולעתים היא הובאה כעומדת בפני עצמה, כקורבנם של העניים שידם לא השיגה קניית בהמה להקרבה. בעלי המדרש הבחינו שבפרשת ויקרא מדובר על האדם המקריב קורבן, אך כאשר מתייחסת הפרשה למנחה מדובר על הנפש המביאה את הקורבן הצנועה. לשיטתם בא הדבר ללמד כי העני המביא את המנחה כאילו מביא את נפשו, לנוכח המאמצים הגדולים שעליו להשקיע להשגת הקורבן הצנוע.

העובדה שפרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", מונה את המנחה בתוך רשימת הקורבנות ומשתמשת באותה פתיחה בדיוק לתיאור דיניה – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…", מזכירה לנו שלא ללכת שולל אחרי פאר והדר אלא לכרוך עצמנו בכוונה הניצבת מאחורי המעשה.

ברוח זו כדאי גם לקרוא את מילות הפתיחה של ההפטרה המיוחדת "לשבת הגדול" – "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" – לא קורבן מפואר, אלא מנחה פשוטה היא הערבה. כשכל יהודה תדע לכבד את המנחה הפשוטה של האדם שידו אינה משגת – אז יערבו לאלוהים גם הקורבנות המפוארים. כשלא יהיו בעם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר", כפי שמתואר בפסוק השני של ההפטרה, יידון העם כזכאי במשפט על מעשיו.

התורים הארוכים של המבקשים חבילות מזון לעריכתו של החג גם השנה הזו מלמדים שטרם למדנו כיצד להכין מנחה ישראלית ערבה, ושהאחריות שלנו עדיין משתרכת הרחק מאחורי החירות שרכשנו לעצמנו כעם.

עד כאן שבת הגדול

מנהג רבות מקהילות ישראל לנצל את שעות אחר הצהרים של השבת הגדול על מנת לחזור על ההגדה ולהתכונן לסדר. מכאן גם נולד המשפט "עד כאן שבת הגדול" המופיע בחלק מן ההגדות בסיומו של חלק ה"מגיד".

בסיומו של שבוע שהביא למרקעים, למסכים ולדפי העיתונים תמונות זוועה אך גם כמה אמירות זוועה ביחס לרגש הישראלי הראוי כלפי אותן התמונות – הנה תזכורת קצרה של פרושו של אברבאנל, ממנהיגי יהדות ספרד המגורשת, למנהג של הטפת טיפות יין מהכוס בעת הזכרת המכות:

"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"

שבת של שלום, חירות ואחריות