פרשת "תצוה": למי מצלצלים הפעמונים?

פרשת "תצוה" מציגה לראשונה את רעיון בחירתם של  אהרון ובניו לשרת בקודש ככוהנים. הפרשה ממשיכה את מסכת ההוראות של הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", ביחס לבנייתם של המשכן וכליו הקדשתם. במרכזה – תיאור בגדיהם של הכהן הגדול ויתר הכוהנים ואת אופן סמכתם לכהונה. פסוקיה האחרונים מסמכים את שתי הפרשות ומציגים את החובה להעלות קורבן תמיד במשכן בבוקר ובערב.

מתוך בני ישראל ובשמם

דווקא משום שהפרשה מתמקדת לכל אורכה בבחירתם של הכהנים, בתפקידם ובבגדי השרד שלהם, ראוי לשים לב לעובדה שהפרשה פותחת במלים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז כ-כא)

למרות שהכוהנים הם שמתקינים את המנורה ומעלים בה את נר התמיד, מדגישה הפרשה במילותיה הראשונות שהציווי הוא על בני ישראל – והכוהנים משמשים להם כשליח. אותו רעיון גם חותם את הפרשה:

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם"

הכוהנים הם המכהנים בקודש אך בני ישראל כולם הם המחזיקים ב"מניותיו". במובן זה – הפרשה העוסקת בבחירתם של הכהנים ובמעמדם העודף מזכירה שהם משרתי האל, אך לא פחות מכך גם משרתי הציבור.

פעמוני התרעה ואזהרה

בתוך המסכת המורכבת והמפורטת של דיני התקנתם של שמונת פרטי הלבוש והביגוד של הכהן הגדול, צדה העין את ההוראה להתקין רימונים ופעמונים בשולי מעילו של הכהן הגדול:

"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח לג-לה)

הליכתו של הכהן הגדול במרחבי המשכן, ובמיוחד עם כניסתו אל קודש הקודשים, מלווה בצלילי הפעמונים.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, תלה את צלצול הפעמונים בצורך להזכיר לכל אדם הנמצא במשכן לצאת מחוצה לו בשעה שהכהן הגדול נכנס לשרת בקודש, כדרישת הפרשה. קבעו שהמטרה של הפעמונים היא למנוע מהכוהנים במשכן לחשוב בטעות שאחד מהכוהנים ההדיוטות הוא שנכנס לקודש הקודשים. רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל הפירוש לתורה "הכתב והקבלה", איש המאה הי"ט, הציע בניגוד לרשב"ם שהפעמונים נועדו להיות תזכורת לכהן הגדול עצמו, שלא ישכח את חובותיו בקודש ואת תפקידיו וחובותיו בכל עת ורגע בהם הוא לובש את מדי כהונתו.

פירושו של בעל הכתב והקבלה עולה בקנה אחד עם הסוגיה במסכת זבחים בתלמוד הבבלי המציעה שכל אחד מבגדיו של הכהן הגדול נועדו להרתיע מפני סוג של חטא ותקלה אפשריים ולכפר עליהם. בסופה של סוגיה יפה זו מתייחס התלמוד הן למעיל ופעמוניו והן לציץ – אותו תליון מתכת שהונח על מצנפת ראשו על הכהן הגדול ועליו נכתב "קדש ליי" (שמות כז לו לז). כך נאמר בתלמוד על שני פרטי לבוש אלו:

"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול (הפעמון – גלעד קריב) ויכפר על הקול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים" (בבלי, זבחים פע ע"ב)

בסיומו של שבוע שהגדיש את המדמנה והסחי של חיינו הציבוריים, אין רלוונטיים יותר מן הפעמונים והציץ בשולי המעיל ועל המצנפת של הכהן הגדול. הלוואי ויכולנו לתפור בשולי החליפות של נבחרי הציבור שלנו פעמונים שיזכירו להם את משרתים בקודש הקודשים של מדינת ישראל, בשמנו ולמעננו, ולהניח על מצחם ציץ שעליו כתוב קודש לצורכי ציבור. בלעדי ההפנמה של האמת הזו – הופכת עבודת הקודש הציבורית לעבודה זרה ומסוכנת, כפי שקורה היום.

שבת זכור – איך זוכרים?

השבת הזו היא גם שבת "זכור" בה אנחנו קוראים על מצוות הזיכרון של מעשה עמלק בבני ישראל ועל המצווה של מחיית זכרו. קריאה זו מצטרפת אל פרשת השבוע וקובעת גם הפטרה מיוחדת לשבת – סיפור מלחמת שאול בעמלק מתוך ספר שמואל א'. שבת זכור מצוינת מדי שנה בשבת שלפני חג הפורים. הסיבה הפשוטה היא שעל פי המסורת של חז"ל המן האגגי הוא צאצא של מלך עמלק – אגג, המוצא להורג על ידי שמואל הנביא.

בעומק הדברים קיים קשר נוסף ומשמעותי יותר. מגילת אסתר אינה רק מספרת את סיפור ההצלה של יהודי שושן ופרס אלא גם ואולי בעיקר את הסיפור כיצד הוטמע האירוע בזיכרון הקולקטיבי, באמצעות העלאת הסיפור על הכתב  וקביעת קריאתו של הסיפור מדי שנה (כמתואר בפרק ט' של המגילה).

שבת זכור מדברת על חשיבות הזיכרון. חג הפורים עוסק בדרך לשמר את הזיכרון ולקבע אותו לדורות. במובן זה – השנה העברית המקורית והמקראית נפתחת בחג הפסח בו אנחנו מצווים: "והגדת לבנך", ונחתמת בחג הפורים המזכיר את הצורך לא להותיר את הזיכרון כמסר בעל פה אלא להעלות אותו על הכתב.

שבת שלום וחג שמח.

"כי תבוא": ארמי אובד ותמונת ילד אחד קטן

פליטים הונגריהוְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה

פרשת "כי תבוא" נפתחת בשתי מצוות הקשורות בארץ: מצוות וידוי הביכורים ומצוות וידוי מעשר עני. החקלאי העברי נדרש להביא את ביכורי יבולו לכהן (במקדש) ולהצהיר בפניו את מקרא הביכורים. מדי שלוש שנים נדרש החקלאי להפריש מעשר נוסף על זה הרגיל (שהוענק ללווים) ולתת אותו "ללוי, ליתום, לגר ולאלמנה". גם כאן נדרש החקלאי העברי להכריז הכרזה המעידה על מתן המעשר לנזקקים. בעקבות המעשה הזה, יכול החקלאי לחתום את הצהרתו בבקשה:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש" (דברים כו טו)

בשתי המצוות האלה של הכרת התודה על הישיבה בארץ המובטחת ושל המעשר הניתן לעני ולחלש חותם ספר דברים את פרשת המצוות – חזרתו של משה על המצוות לקראת כניסתו לארץ. לא צריך להרחיב על הלקח שגלום בעובדה שפרשת המצוות הענפה נחתמת לא רק בדרישה להכרת הטוב שהוא מנת חלקנו אלא גם במצווה של הושטת היד "ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה" וביצירת הקשר בין המעשה הזה לבין התקווה להמשיך ולהתברך בארץ זבת חלב ודבש.

"ארמי אובד אבי" – מה הוא הזיכרון היהודי היסודי ומה הוא מלמד אותנו?

מעטות מאוד הן המצוות בהן נדרש האדם ללוות את המעשה באמירה או תפילה. מקרא הביכורים – אותה הצהרה שנשא החקלאי עם הביאו את טנא הביכורים למקדש – היא הבולטת שבהם. כאשר עורכי הגדת הפסח חיפשו טקסט יסודי לבסס עליו את הסיפור ולהעמידו ככלי החינוכי המרכזי הם בחרו במקרא הביכורים, שניצב עד היום במרכזה של ההגדה. במספר מצומצם של מלים סיכם החקלאי את סיפור השעבוד במצרים, את היציאה מבית העבדים והכניסה לארץ המובטחת.

הפסוק הפותח את ההכרזה: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם…" (דברים כו ה) העסיק את הדרשנים והפרשנים. מי הוא הארמי ומי הוא "אבי"? המדרש שאומץ על ידי ההגדה ועל ידי רש"י הציע שהארמי הוא לבן, דודו של יעקב, שביקש לפגוע בו ובביתו, עוד יותר משביקש זאת פרעה. האב הוא יעקב שירד למצרים עם בניו. רבי אברהם בן עזרא הציע שהכוונה היא ליעקב שאבד בארם, בשנות מנוסתו: "כאשר היה אבי בארם היה אובד… עני בלא ממון".

הרשב"ם, נכדו של רש"י, הציע שמדובר באב הראשון, אברהם, שהיה אובד וגולה מארם נהריים, ארץ מולדתו.

המסורת הפרשנית מציעה לנו שני נקודות מוצא לזיכרון היהודי ולסיפור היהודי: האחת – הרדיפה מצדם של שונאים ומבקשי רעתנו; השנייה – חווית הנדודים, הגרות והכמיהה להניח את הרגלים והראש בארץ מבטחים. בין שתי החוויות ישנו כמובן קשר, אך הן אינן זהות.

לא ניתן היה להישאר אדיש השבוע לתמונה הנוראית וקורעת הלב של גופו הקטן וחסר החיים של הפעוט שחופיה של אירופה היו לו מלכודת מוות ולא ארץ מבטחים. התמונה הזו, עם רבות אחרות, קוראת לנו דווקא אל הפרשנות של הרשב"ם למלים הסתומות מהפרשה: "ארמי אובד אמי". כולנו היינו אבודים, גולים ומהגרים. משם באנו. והזיכרון הזה הוא נקודת המוצא של הסיפור שלנו.

העולם העתיק לא הכיר בהרבה מאוד מהערכים המוסריים שאנחנו מאמינים בהם, אבל הוא התנהל בגבולות פתוחים, שאיפשרו לאברהם להגיע לארץ כנען וליעקב לרדת לשבור שבר במצרים. העולם שלנו מנסה לחתור לקידמה מוסרית, אבל מושתת על גבולות סגורים. במידה רבה הדבר נחוץ כדי להבטיח חלקים מאותה קדמה, אבל הוא מטיל על החלק השבע של האנושות עול מוסרי מיוחד.

הזוועות הבלתי נתפסות בסוריה בחמש השנים האחרונות והתמונה היחידה של התינוק האחד, מלמדים כמה רחוקה האנושות השבעה מלשאת את העול הזה כראוי.

כשהעיניים דמעו למראה התמונה, בראש התנגנו מילותיו של אברהם חלפי,"אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה":

כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה.
אך עדיין רואות עיני זוהר עיניו של ילד

ועוד רואות עיני: כוכב אין דומה לו בזוהר.
ואמהות דאוגות פנים נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים
מה יהיה עליהם? מה יהיה?
שמעו שמחתם הנושמת כאביב,

שנדמה כי לא יחלוף עד עולם.
כרוע אכרע לפני דמות אלוהים
אף אם מעיני נעלם.
אל נא תרע לתמימים.
הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומם.
אל נא תרע לתמימים 
הם אינם יודעים מדוע אדם מחלל את צלמו 
אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה
כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה.

במוצאי שבת הקרובה תצטרפנה הקהילות שנוהגות במנהג אשכנז לקהילות ספרד באמירת הסליחות. המנהג הספרדי פותח את פיוטי הסליחות בקריאה "בן אדם מה לך נרדם?!?". כוחן של התמונות גדול מזה של המלים.

הלוואי והתמונה הזו תעיר מעט את בניו של אדם הראשון, שנברא בראש השנה, מתרדמתם.