הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשות "ויקהל" ו"פקודי": יותר חמוּר מדין בוזגלו

 

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", החותמות את חומש שמות, נקראות השנה יחד עם פסוקים מפרשת "חקת" המפרטים את מצוות פרה אדומה, וזאת לציונה של שבת "פרה" – השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות סביבות חודש אדר (שבתות שקלים, זכור, פרה והחודש). בשתי פרשות השבוע מתוארת מלאכת הקמת המשכן, התקנת כליו, הכנת בגדי הכוהנים וחנוכתו באחד לחודש ניסן – בסיומה של השנה הראשונה למסע בני ישראל במדבר.

בפסוקיה של פרשת פרה אדומה, שייקראו כמפטיר לפרשות השבוע, מפורטת המעשה הפולחני המטהר את האדם שנטמא כתוצאה ממגע עם מת או עם שרידיו. קריאתה של המצווה נועדה להזכיר לעם את הצורך להיטהר לפני חג הפסח והעליה לרגל.

"טוב להם ליתן חשבון"

בדיונו בהלכות הצדקה קבע בעל הטורים (רבי יעקב אשר, גרמניה וספרד, 1269-1343) שכעקרון אין לדקדק במעשיהם של גבאי הצדקה ולדרוש מהם דין וחשבון (יורה דעה קנז). עם זאת הלכה למעשה פסק:

"ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם ליתן חשבון"

מפרשי הטור ובראשם רבי יואל סירקיס (הב"ח, פולין 1561-1640) הציעו שיש ללמוד את הדבר מן הדין והחשבון שמסר משה על מלאכת המשכן ועל השימוש בתרומות שנאספו לטובתה מבני ישראל, בחלקה הראשון של פרשת "פקודי". כך לדוגמה כתב הב"ח בפירושו לדברי בעל הטורים:

"אולי למדו ממשה רבנו ע"ה שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מה' ומישראל"

המקור לפירושו של הב"ח בשורה ארוכה של מדרשים ששיבחה את משה על כך שחייב עצמו במסירת דין וחשבון לעם על השימוש בכספי התרומות. אחד מהם שנמצא בכתב יד בגניזה הקהירית גורס:

אמר רבי שמואל בר נחמן מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב); בנביאים: יי' אלהיכם הוא יודע, וישראל הוא ידע (יהושע כב); בכתובים: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג). וממי אתה למד? ממשה. עף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב) בקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור

בשנת 1976, סביב פרשת השר ידלין והחשד לשחיתות במעשיו טבע היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, את הכלל "דין ידלין – כדין בוזגלו". מסורת ישראל לא אימצה לחיכה את "מבחן בוזגלו" במובנו המשפטי הצר, אלא קבעה שדין ידלין אינו כדין בוזגלו – אלא חמור ממנו. מי שמבקש להיות פרנס על הציבור חייב בשקיפות, בטוהר מידות ובהימנעות ממראית עין. אלה הם התנאים ההכרחיים למנהיגות ראויה – אלא הם התנאים ההכרחיים לבנייתו של משכן בלב המחנה.

בהסתמך על מעמדו המיוחד של יום א' בניסן, אליו מתייחסות פרשות השבוע (יום חנוכת המשכן), ואליו גם תתייחס שבת החדש שתצוין בשבת הבאה (ראש השנה הקדום של עם ישראל), קבעה מסורת חז"ל ש-א' בניסן הוא ראש השנה למלכים, בעוד שראש השנה למניין השנים הוא א' בתשרי (משנה, מסכת ראש השנה א א). על פניו נראה שקביעתו של ראש שנה מיוחד למלכים נועדה להדר בכבודם ובמעמדם. לעומקם של דברים, ולנוכח מציאות חיינו, ראוי אולי לתרץ את העניין בצורך בחשבון נפש כפול ומכופל מצדם של העומדים בראש הפירמידה ובצורך לדקדק עמם באופן מיוחד.

להקהיל קהילות ולחדש את הרוח הישראלית

השבוע נפגשתי עם מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, לשיחה על הפעילות של רבנים ורבות רפורמים בקיבוצים ברחבי הארץ. חלק גדול מן השיחה הוקדש לחזון של חידוש החיים הקהילתיים בישראל במרחב הכפרי ובמרחב העירוני – חזון שמשותף לשתי התנועות ולגורמים רבים אחרים בחברה הישראלית. באופן לא מתוכנן התקיים דיון במהלך השבוע בו אנחנו לומדים את פרשת "ויקהל" שמילות הפתיחה שלה – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …" (שמות לה א) – שמשו את בעלי המדרש ואת הפרשנים לטובת הדגשת החשיבות של הקהלת קהילות ושל מימוש החיים היהודים במסגרת קהילתית. כך לדוגמה מלמד מדרש תנחומא:

"אמר להן הקדוש ברוך הוא, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי"

העיסוק ברעיון של הקהלת קהילות דווקא סביב הפרשה העוסקת בהקמתו של המשכן נושא עמו מסר חשוב לאתגרי הרוח והחברה שניצבים בפני החברה הישראלית. תולדותיה של החברה הישראלית משקפים במידה רבה ניסיון לבנות משכן אחד בלבו של המחנה הישראלי.

בעשורים האחרונים מתחוורת העובדה שהמחנה הישראלי מורכב קהילות קהילות, ושהניסיון לייצר משכן אחד אינו פשוט. יש החושבים שיש להתעקש על אותו חזון ותיק, ויש שחושבים שאין כלל מקום למשכן אחד ולמחנה אחד, אלא רק לדבוקה של שבטים וקהילות.

האתגר שניצב בפנינו הוא לעסוק בשתי המלאכות בעת ובעונה אחת, ולהצליח לבנות מחנה אחד שקהילות רבות בו.


השארת תגובה

פרשת "ויקרא" ושבת "זכור": להיטען ולהמשיך לתקן

חנה סנש - 480 ויקיפדיה

חנה סנש. ללכת אחרי הקול הקורא

פרשת השבוע "ויקרא"' מכניסה אותנו אל מסע הקריאה והלימוד השנתי בחומש השלישי, המכונה על ידי חז"ל "תורת כוהנים", ובלועזית – ספרם של הלוויים. שני השמות מעידים על כך שבמרכז הספר – מעמדם ועבודתם המיוחדת של המשרתים בקודש: הכהנים והלוויים. דיני הקורבנות, עבודת המשכן, ענייני טומאה וטהרה ועוד.

אחרי אלפיים שנים בהם הצליחה היהדות לחדש את פניה ולשמור על חיוניותה גם ללא המערכות הרעיוניות והמעשיות הללו – הקריאה בפרשות החומש מציבה לא אחת אתגר רעיוני ופרשני. קל יותר למצוא השראה בסיפוריהם של חומש בראשית וחומש שמות, ובפרשות המציגות מערכת של דינים ומשפטים הנוגעים בעיקר לבניינה ולתיקונה של החברה. עם זאת, מי שמאמין שעבודת הקורבנות והמשכן שיקפה גם היא צרכים, אמונות, פחדים ותקוות של האדם היחיד ושל הקהילה, יכול למצוא גם בין אין ספור הפרטים בפרשת ויקרא ואחיותיה, רעיונות ועקרונות שתקפים גם היום.

השנה הזו, הקריאה מפרשת "ויקרא" לא ניצבת לבדה. שבוע לפני פורים, אנחנו מציינים השבת הזו גם את שבת "זכור" – השנייה מבין ארבע הפרשות / השבתות המיוחדות באזור חודש אדר. לאחר הקריאה בפרשת ויקרא בבוקר שבת, נוסיף את הפסוקים המוכרים מחומש דברים העוסקים בזכר עמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָים.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יי אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה)

גם הקריאה הזו מחברת בין לקח חשוב לדורות לבין אתגר ערכי ומוסרי לא פשוט, המזמן לנו מעשה פרשני ויצירתי.

על הקול הקורא

הפרשה והחומש נפתחים בפסוק: "ויקרא אל משה, וידבר יי אליו מאהל מועד לאמר:" (ויקרא א א). מדוע לא פותחת פרשה רק במלים: "וידבר יי אליו מאהל מועד…" ונדרשת גם לעניין הקול הקורא?

חלק מהפרשנים מציעים שמכיוון שחומש שמות הסתיים בכך שמשעה שכבוד יי מילא את המשכן לא יכול היה משה להיכנס אליו, נצרכה התורה לציין שמשה נקרא מחדש אל האוהל. את הרעיון הזה של הקריאה המחודשת ניתן אולי להבין באופן רחב יותר כרומז על הצורך של האדם בחידוש מתמיד של הקול הקורא אותו לעשייה, למאמץ, לשליחות.

במציאות הסיזיפית משהו של אלו המבקשים לשנות את המציאות ולתקנה, היכולת להיזכר בקריאה, להשמיע אותה לאוזני עצמך ושותפיך פעם נוספת, להיטען ממנה מחדש – כל אלה הם תנאי להמשך הדרך.

על ההכרה במחירו של הקול

בסוף שנת 1942 בקיסריה כותבת חנה סנש את המלים הבאות:

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל.

אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים
סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר
וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

כללי המסורה הקובעים, בין השאר, את אופן כתיבתה של מגילת התורה מלמדים כי האות א' שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת בגודל קטן יותר מאשר יתר האותיות של המילה. אחרי שדיברנו על הצורך בחידושו של הקול הקורא, וברוח דבריה של חנה סנש, ניתן אולי לפרש את ה-א' הקטנה כרומזת על המחירים שאנחנו משלמים בהכרח כשאנחנו נשמעים לקול הקורא והולכים אחריו או לאורו.

גם ההכרה במחיר וההתייחסות אליו הן מהתנאים המאפשרים לאדם ללכת אחרי ייעודו.

מעילה כלפי שמים ומעילה כלפי אדם

כבר בפסוק השני של החומש מתברר אחד מענייניו המרכזיים: "אדם כי יקריב מכם קרבן ל-יי'…". מדרש ויקרא רבה, ובעקבותיו רש"י, מעלה את השאלה מדוע נזכרת כאן המילה אדם. כך מצטט רש"י את המדרש:

"אדם – למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא קריבו מן הגזל"

לקראת סופה של הפרשה מדובר על קורבן האשם שיש להביא במקרה ואדם מעל בשגגה בחפץ, נכס, מתנה שהוקדשו לעבודת המשכן. פסוקים אחדים לאחר מכן מדברת התורה על קרבן האשם שיש להביא במקרה נוסף:

"נפש כי תחטא ומעלה על ב-יי, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכחש בה ושבע על השקר…" (ויקרא ה כא-כב)

אם כבר הוזכרה המעילה בדברים שהוקדשו ל-יי, מדוע להזכיר גם כאן מעילה בקודש? לשיטת הפרשנים התשובה ברורה. חטאי ההונאה, השקר והגזל שבין אדם לחברו, הן מעילה לא פחותה ב-יי מאשר שליחת יד במה שהוקדש לעבודתו.

פעמים רבות מדי גס לבם של המתיימרים לדבר בשמו אלוהים במה שבין אדם לחברו. במציאות הישראלית המעוותת של ענייני הקודש, האמונה והדת, פעמים לא מעטות מתרחש דבר חמור בהרבה. הקדשת דברים ל-יי' נעשית תוך מעילת מעל בין אדם לחברו.

את מה נזכור בשבת "זכור"?

לא בכדי הציבו עורכי הסידור שלנו "העבודה שבלב" את הפסוקים שנקרא בשבת "זכור" בפתח סדר התפילה לליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גודל אסונו של העם היהודי לפני 75 שנים מלמד שישנם בני עמלק בעולם גם בדורותינו. הוא גם מחייב אותנו שלא להפוך כל אויב לעמלק.

כבר התורה רומזת על כך כשהיא אומרת שיש למחות את זכר עמלק לאחר ש-יי יניח לנו מכל אויבינו, ומכאן שלא כל אויב הוא עמלק. יתירה מכך, אם היה כל אויב בגדר עמלק שאין לו מחילה, עם מי נממש את חזונם של הנביאים:

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ד)

ומה עוד ראוי שנזכור בשבת "זכור"? גם את מה שמספרת לנו התורה:

"ויזנב בך את הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע…" (דברים כה)

עם שמותיר נחשלים מאחור ולא אוסף אותם ללבו של המחנה הוא עם עייף ויגע. גם זה דבר הראוי להיזכר.