הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


"שבת שקלים": חשיבותם של שומרי הסף

לכידה

תפילה שיוויונית בכותל בשבוע שעבר. ועוד היד נטויה

השנה המעוברת, שהביאה עמה ארבע שבתות נוספות ללוח השנה, מעניקה לנו את ההזדמנות לקרוא את פרשת "ויקהל", מבלי שנצמיד לה, כפי שאנו עושים ברוב השנים, גם את הפרשה הבאה "פקודי". ובכל זאת, אנו לא מותירים את פרשת השבוע לבדה. השבת הזו, מלבד היותה שבת פרשת "ויקהל" היא גם שבת "שקלים". הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו (השנה הזו – אדר ב').

לאחר הקריאה בפרשת השבוע נוסיף מספר פסוקים מפרשת "כי תשא" (אותה קראנו בשבת שעבר) העוסקים בתרומת מחצית השקל, ואף נקרא הפטרה מיוחדת מספר מלכים – אך על כל זאת בהמשך.

המקדש שבזמן

בדומה לפרשת הקודמת, גם פרשת "ויקהל" מצמידה אל מלאכת הקמת המשכן את עניינה של השבת. עוד קודם לתיאור ההתגייסות של העם למלאכת המשכן (בתרומה ובמעשה), מספרת הפרשה על כך שמשה הקהיל את העם והשמיע באזנם פעם נוספת את מצוות השבת והשביתה ממלאכה. בעלי המדרש והפרשנים תירצו את סמיכות העניינים ברצונו של משה להדגיש בפני העם, עוד בטרם התחלת המלאכה, שהקמת המשכן, למרות חשיבותה, אינה דוחה את השבת ואינה מצדיקה את עשיית המלאכה ביום המנוחה.

המסורת ההלכתית למדה מסמיכות העניינים עניין גדול נוסף. לשיטת ההלכה, המלאכות האסורות בשבת הן אותן אבות מלאכה והתולדות שלהן שנדרשו למלאכת המשכן. במסכת שבת שבמשנה (פרק ז ב) מתוארות ל"ח המלאכות שנדרשו להקמת המשכן ואליה צורפה גם ההוצאה של חפצים מרשות לרשות וטלטולם – סך הכל ל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. על הפער הדרמטי בין התיאור המצומצם בתורה של המלאכות האסורות בשבת לבין המערכת ההלכתית המסועפת של הלכות השבת קבעו החכמים את האמירה:

"כהררים התלוין בשערה – שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א ח)

בצד ההתפעמות מאותה מערכת הלכתית ומדרשית מפוארת העוסקת בהלכות השבת ומן העובדה שגם כיום מאות אלפי משפחות יהודיות מקפידות בהן, יש גם להכיר בעובדה שהיא הפכה את השבת למשא כבד של איסורים וירידה לפרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים הלכתיים.

בעידן בו חלקים גדולים מהעם היהודי אינם בוחרים לשאת המשא הזה, נכון יהיה להעלות מחדש את קרנה של השבת המקראית – זו המתוארת בחומשי התורה ובספרי הנביאים והכתובים. אין בה את כל לט אבות המלאכה, התולדות שלהן והתולדות של התולדות המגיעות עד לענייני הכנת תה וייבוש הגוף במגבת – אבל יש בה עקרונות מרכזיים של אי עשיית מלאכה, הימנעות מפעילות כלכלית-מסחרית, הקפדה במנוחתו של הזולת (גם אם הוא עובד בעבורך) ועונג של היחיד, המשפחה והקהילה.

בין דיבור לבין מעשה, בין חזון של יחיד לעשיה קהילתית

 מתוך אחת עשרה פרשות חומש שמות – חומש "יציאת מצרים" – ארבע פרשות מוקדשת להקמת המשכן. בפרשות "תרומה" ו"תצוה" מצווה משה על המלאכה ופרטיה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" מתארות את מעשה ההקמה עצמו.

מה פשר החזרה? מדוע לא להסתפק בציון שמשה ובני ישראל עשו את אשר הצטוו? ראשית, אולי כדי להזכיר את הפער שבין דיבור למעשה ואת האתגר הגדול שטמון שהוצאתם של דברים מן הכוח אל הפועל; שנית – וחשוב עוד יותר – על מנת להזכיר את חשיבותן של העשייה המשותפת ושל ההתגייסות הקהילתית.

פרשת "ויקהל" פותחת במעשה הקהלתם של בני ישראל. על פניו מדבר פשט הפרשה על כינוסם לצורך הודעת מצוות השבת. העיון בהמשכה של הפרשה מלמד שהרעיון הקהילתי עובר בה כחוט השני. העם כולו, נשים כגברים, נשיאי האומה ופשוטי העם, כולם נרתמים למלאכה, בנדבת ממון וחומר ובעצם המלאכה:

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו… ויבאו האנשים על הנשים…" (שמות לה כא-כב)

ההתגייסות רבה כל כך, עד שמשה נדרש להורות על עצירתה:

"ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה… והלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו ה,ז)

פרשת "ויקהל", כשמה כן היא, מדברת על כוחה של הקהילה ועל רשת הכוח הטמונה בהתגייסותם של רבים למלאכה. פרשות "תרומה" ו"תצוה" שייכות לאלהים ולמשה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" שייכות לעם.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מגמת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל. תנועה זו מחזירה לציבור הישראלי הלא אורתודוכסי את הנגישות לאוצרות רוח ותוכן רבים ואת הבעלות עליהם. לא פחות חשובה היא המשימה של התנועה הזו להחזיר לשיח הישראלי גם את חכמת הקהילה ואת המיומנות בבניין וטיפוח רשתות כוח קהילתיות.

למהלך הזה שותפים רבים ומפעימים, כדוגמת קהילות הבוגרים של תנועות הנוער, התחדשות המתחוללת בחלקים מן ההתיישבות העובדת, יישובי הסטודנטים ועוד. התנועה הרפורמית הישראלית הכפילה את מספר קהילותיה בשנים האחרונות והיד עוד נטויה.

עתידו של המרחב הפרוגרסיבי בישראל תלוי גם ביכולתו להקהיל את אנשיו בקהילות מגוונות, פלורליסטיות ואקטיביסטיות.

שבת שקלים ובדק הבית

אם פרשת "ויקהל" עומדת כנגד הרעיון של התרומה והנדבה, איש איש כיכולתו, הרי ששבת שקלים עומדת כנגד הרעיון שלכולם חלק שווה בקודש ובמרחב הציבורי. ייסודה של השבת המיוחדת במאבק בין זרמי היהדות בימי הבית השני על שאלה כיצד יש לממן את עבודת הקודש במקדש. חוגי הכהונה ועשירי העם דרשו שהמימון ייעשה בדרך של תרומות ונדברות של יחידים. החכמים (הפרושים בלשונו של יוספוס פלוויוס) דרשו שהדבר יעשה באמצעות מס אחיד, שיבטא את הרעיון שלכל אדם חלק שווה במקדש.

משניצחו החכמים נקבעה הקריאה המיוחדת בשבת שלפני ראש חודש אדר – התקופה בשנה בה נאסף המס המיוחד. לטובת העניין נלקחו הפסוקים מפרשת "כי תשא" המזכרים את תרומת "מחצית השקל" שנאספה במפקד הראשון אחרי היציאה ממצרים – ערב הקמת המשכן: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".

שנים רבות לפני הוויכוח הישראלי על גבולות ההפרטה קבעה המסורת היהודית את העיקרון: שישנם דברים השייכים לציבור כולו במידה שווה.

ההכרה בעיקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין.

ההכרה בעקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין. על יסוד  הוראות המשנה קבע הרמב"ם בהלכות שקלים שבחיבורו משנה תורה את ההוראות המחמירות הבאות ביחס להתנהלות הכהן הנכנס ל"תרום את הלשכה" (ליטול ממנה כספים לקניית צרכי המקדש):

"שיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו… שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' "(הלכות שקלים פרק ב)

כשבאו החכמים לקבוע את ההפטרה המיוחדת לפרשת שקלים הם בחרו בפרק מספר מלכים ב' העוסק בשיפוץ המקדש בימי יהואש מלך יהודה, מנדבות העם. בפסוקי ההפטרה מסופר כיצד הכהנים לקחו את כספי הנדבה לעצמם. יהואש בתגובה דורש מהם להקדיש את הכסף אך ורק ל"בדק הבית" ומפקיד כהנים "שומרי סף".

קורותיה של החברה הישראלית בשנים האחרונות מלמדות עד כמה "בדק בית", "שומרי סף", וניקיון כפיים הופכים את שבת "שקלים" לרלוונטית מתמיד.

שבת שלום ומבורך!


פרשת משפטים: על גבולות ההפרטה והפילנתרופיה

6o4vlbk5__w470h314q85השבת הזו יש לנו הזדמנות לשמוע קול הבוקע מהמסורת היהודית הקדומה ביחס לגבולותיה של ההפרטה ולקשר בינה לבין אתיקה, שקיפות ומלחמה בשחיתות. שבת אקטואלית ומעוררת מחשבה.

הפעם הזו לשבת שלנו שלושה כינויים: שבת פרשת "משפטים", שבת מברכין של חודש אדר (בתקווה שהחודש הזה יביא אתו הרבה שמחה) ו-"שבת שקלים". הכינוי השלישי קשור בעובדה שזו השבת הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות בסמוך ובמהלך חודש אדר שבהן עוסקים בעניינים שונים של החודש ושל החודש הבא אחריו: ניסן. בשבת הזו אנו מזכירים את המנהג שהתפתח בימי הבית השני לאסוף מכל העם, במהלך חודש אדר, מס מיוחד של מחצית השקל ששמש לכלכת המקדש ולמשימות ציבוריות נוספות. הדרך בה יוזכר המנהג היא להוסיף לפרשת השבוע קריאה בספר תורה שני בו נקרא על איסוף שליש השקל מיוצאי מצרים בעת המפקד הגדול שערך משה והשימוש בהם לטובת בנית המשכן. גם ההפטרה שתקרא מחר מספרי הנביאים לא תתייחס לפרשת השבוע "משפטים" אלא לענין מחצית השקל.

בלשון הכלכלית של ימינו, מס מחצית השקל היה מס רגרסיבי שנאסף מכל אדם ללא קשר להכנסתו. על פניו יש להתפלא שדווקא החכמים, שהיו רגישים יותר מהכוהנים למצוקות ולצרכים של דלת העם, הם שהתעקשו להנהיגו.

הסיבה לכך מוסברת בסיפור מעשה שמופיע גם במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי וגם במגילת תענית. על פי סיפור זה בין הכהנים ועשירי העם לבין החכמים התנהל ויכוח נוקב. הראשונים גרסו שקורבנות הציבור בבית המקדש ימומנו מתרומות של יחידים. החכמים התעקשו שהקורבנות שמובאים בשם הציבור כולו ימומנו מהקופה הציבורית ולא מפילנתרופיה של טייקוני הבית השני. כדי להדגיש את העיקרון שלכל אדם בישראל חלק שווה במקדש בדיוק כמו של חברו התעקשו החכמים על הנהגתו של המס האחיד. בכך הפכה שבת שקלים לתזכורת שנתית של המסורת היהודית לגבולות שיש להציב להפרטה ולפילנתרופיה ולהגדרתם של התחומים בחיינו בהם ההון אינו נותן לבדו את הטון.

דווקא מתוך המסר הזה של הצורך בהצבת גבולות בפני ההון הפרטי והגנה על מרחב ציבורי משותף, מעניקות מצוות "מחצית השקל" ו-"שבת שקלים" תובנה נוספת הקשורה לצערנו למצבה של החברה הישראלית. מסכת שקלים במשנה, העוסקת בגבייתו של המס העתיק, מפרטת גם את הדרך בה שמרו והשתמשו בכספים שנאספו. בצד פירוט היעדים והשימושים עוסקת המסכת גם בכללי האתיקה, הזהירות והשקיפות המוטלים על פרנסי הקופה הציבורית בבית המקדש. בכך הזכירה המשנה שהמאבק בשחיתות שלטונית הוא מרכיב הכרחי בטיפוח אמון הציבור בעשיה הציבורית והשלטונית ושהאיום על העשייה הזו מגיע לא רק מחסידי ההפרטה אלא גם מצדם המתעלמים מניצול משאביו של הציבור לרעה.

הרמב"ם בחיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" לקח את לשונה של המשנה והרחיב אותה מעט ויצר בעבורנו את אחד הטקסטים העבריים המופלאים על אתיקה ציבורית ושקיפות שלטונית:

"כשיכנס התורם לתרום (כלומר לקחת מטבעות מן הקופה הציבורית – ג.ק) לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו: החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא ייתן לתוך פיו. ואע"פ שנזהרים כל כך, עני או מי שהוא נבהל להון, לא יתרום מפני החשד שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (הלכות שקלים ב י).

כמו שאמרנו: אקטואלי, מעורר מחשבה וגם קצת תקווה. אם כבר לפני אלפיים שנה הצלחנו לשים קווים אדומים להפרטה ולפירוקו של המרחב הציבורי המשותף – כנראה שזה אפשרי!

שבת שלום גלעד