הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "צו": מהי דרכו של אלוהים?

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

פרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", היא השנייה לפרשות חומש ויקרא. בחלקה הראשון – חזרה על חמשת סוגי הקורבנות שדיניהם כבר פורטו בפרשה הקודמת: העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. בתוך סוגי קורבנות אלו נכללים עיקר קורבנות הציבור וקורבנות היחיד, קורבנות החובה וקורבנות הרשות. בחלקה השני של הפרשה מתואר מעמד הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה במשכן. בסיומו של המעמד נסגרת משפחת הכהונה בתוך המשכן למשך שבעה ימים. בפרשה הבאה, פרשת "שמיני", מתואר מעמד הסיום של שמונת "ימי המילואים" ויציאת הכוהנים מן המשכן, במהלך שמזכיר מעין לידה מחודשת; לידה אל תוך התפקיד החדש.

קודם החוק ואחר כך משרתיו

העובדה שהתורה מפרטת את דיני הקורבנות בפרשה שלנו ובפרשה הקודמת עוד טרם הקדשתם של הכוהנים למלאכתם נראית כדבר מובן מאליו וכסדר נכון של העניינים, אולם ניתן היה לתאר את הדברים גם בסדר ההפוך. ראשית – מתקדשים הכהנים. לאחר מכן מורה להם משה את דיני העבודה והמלאכה. מתוך שכך, אולי ניתן להבין את סדר הדברים בו בוחרת התורה כמעין תזכורת להיות אהרון ובניו שליחי ציבור ונושאי משרה, הנבחרים אל התפקיד ולא מכוננים אותו.

בדומה למקומות רבים אחרים במקרא, גם בסדר הזה מתגלם עיקרון "שלטון החוק". כל מנהיגי העם, לרבות הכהן הגדול הראשון, כפופים לדין ומשימתם היא לבצעו. הם אינם מחוללים את החוק אלא רק מיישמים אותו.

כשהקודש מתערבב עם החול

השנה הזו נלמדת פרשת "צו" בשבוע פורים, ויתרה מכך – בעבור אנשי ירושלים החוגגים את שושן פורים, החג נושק ממש לשבת. ספק אם ישנו ניגוד גדול יותר בין קדושת ושמחת השבת לבין קדושת ושמחת חג הפורים. הראשונות מיוסדות על עיקרון של הבדלה דרמטית בין הקודש לבין החול. קדושתו ושמחתו של החג מבוססות דווקא על ההטחה של הקודש בחול, ועל ערבוב של שניהם "עד-דלא-ידע".

ההשקה המיוחדת של החג לשבת השנה הזו היא הזדמנות טובה לשים את הלב למקום שתופסות שתי חוויות הזמן השונות הללו בתרבות ובמסורת היהודית, ולניסיון היהודי לייצר חוויה דתית שיש בה עת להפרדה ולהבדלה וגם עת לערבוב ושילוב. תרבות שיש בה רק קדושה הנובעת מן ההבדלה מסתכנת באיבוד הקשר בין מציאות החיים השוטפת לבין החוויה הרוחנית. תרבות שמתעקשת רק לערבב בין החול לבין הקודש, מתקשה לזקק את אותם ערכים ואידיאלים שיש לשים אליהם לב באופן מיוחד.

המסורת היהודית מלמדת שמבחנם הגדול של הערכים והאמונות שלנו הוא בחיי היום יום, גם ברגעים של טשטוש גבולות ושל חוסר רצינות. בו בזמן היא מזכירה שעל מנת שנדע מה הם אותם ערכים שראוי לנצור, יש הכרח לעתים, כלשונו של אברהם יהושע השל, לבנות "היכלות שבזמן" שמוקפים חוה של הבדלה והפרדה.

חסד משפט וצדקה

ומכיוון ששושן פורים נושק השנה בשבת, עוד מחשבה אחת על חג הפורים ועל הפרשה, וליתר דיוק על ההפטרה שנקבעה לה מתוך נבואתו של ירמיה.

בהתאם לדרכם לא אחת ביקשו החכמים, משבצי ההפטרות, להזכיר לנו אמיתות ערכיות הנוגעות לפרשה אותה אנו קוראים ולומדים. אחרי פירוט דיני הקורבנות וסיפור הקדשתם של הכהנים לעבודת הקורבנות באה הפטרתו של ירמיהו ופותחת במלים הנוקבות:

"כי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז כב-כג)

לא הקורבנות או העבודה הפולחנית הם העיקר, כי אם ההליכה בדרכו של אלוהים. ומההי אותה הדרך? אחרי דברי נבואה קשים הנוגעים לחטא העבודה הזרה, נחתמת ההפטרה במילים ברורות של הנביא המבהירות היטב את התשובה:

"כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה"

חסד, משפט וצדקה הם המבחן המרכזי להליכה בדרך. הקורבנות נועדו לסייע לדבוק בה. כאשר הם הופכים למהות, הדרך אל עבר העבודה הזרה ברורה וחג כיוונית.

חג הפורים הוא החג היחיד בלוח השנה העברי בו מעשה הצדקה וגילוי החסד אינו בגדר מנהג רצוי ומבורך אלא בגדר חובה ומצווה. אדם אינו יוצא ידי חובתו בחג הפורים, אם לא הוסיף לקריאת המגילה סעודת החג ומשלוח המנות גם את המתנות לאביונים. דווקא בחג בו ניתן דרור לאדם לשכוח את עצמו ואת סביבתו, למתוח את גבולות השמחה ולרדוף אחרי ההנאה, הוא נדרש למעשה הברור של הושטת יד לזולת המתקשה.

זהו המבחן שמציבה הפטרת השבת. זה גם המבחן של החג הכי פרוע בלוח השנה העברי.

דברי שלום

כשחז"ל נדרשו לאופיו של אהרון הכהן הגדול הם הדגישו במיוחד את מידת השלום שהייתה טבועה בו. "היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום…." (פרקי אבות א' יב). על ההבטחה שניתנה לפנחס נכדו לכהונת עולם ולברית שלום, בעקבות מעשה הקנאות שביצע (המתואר בפרשת בלק בחומש במדבר) הציעו חלק מהמפרשים, שברית השלום באה להחדיר בו את התכונה של רדיפת השלום, שככל הנראה לא עברה לו בירושה מסבו.

השבוע הזה, בעת שקראנו את המגילה, שמתי את הלב בפעם הראשונה לעובדה שבפסוק האחרון של המגילה מוצג מרדכי גם כ"דובר שלום לכל זרעו". כך, בענייני שלום, נחתמת המגילה שכל כולה ענייני שנאה, מאבק, הרג ונקמה. כדאי לראות בכך סימן שגם במציאות מדממת מאוד, מבחנו האמיתי של מנהיג ומבחנו האמיתי של העם הוא ביכולת לרדוף שלום כאהרון, המוקדש לתפקידו בפרשה שלנו. ועל מנת לעשות כן צריך, כמאמר הפסוק האחרון של המגילה,  "לדבר שלום".