הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת ויגש: לשונם המתלהמת של שמעון ולוי לא ביטאה גבורה. להיפך

חגי בן ארי ז"ל

רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו

פרשת "ויגש" מביאה לשיא את סיפור יוסף ואחיו. יהודה צועד קדימה מתוך שורת האחים, הניצבים מפוחדים לפני יוסף. הוא אינו מתוודה על מכירת האח הצעיר, אך לוקח אחריות על עתידו של האח הצעיר שנותר, בנימין, ומציע את עצמו לעבדות תחתיו. ליוסף די בכך והוא מתגלה לפני האחים בצעד המוביל לפיוס המשפחתי, למפגש המחודש עם האב הזקן ולירידת המשפחה למצרים.

יהודה אינו מתוודה כאמור עד הסוף. הוא אינו מגלה לאוזנו של נסיך מצרים את הסוד הנורא שהאחים נוצרים בלבם כל השנים, אך ליוסף די בכך שהוא מוכן לhטול את האחריות ולהקריב קורבן אישי. יהודה צעד צעד אחד קדימה; יוסף בוחר לפסוע גם הוא לעברו, למרות שהאח לא "הלך עד הסוף". פרשת ויגש מציעה שתהליך של פיוס והחלמה מחייב את כל המעורבים לצעוד צעד קדימה או אחורה, לצאת מאזור הנוחות ולחתור למפגש.

לפני שנים רבות שמעתי פרשנות שאינני יודע את מקורה המדויק על המנהג לפיו יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור, ואז שלוש פסיעות קדימה בשעה שחותמים את תפילת העמידה ואת הקדיש במשפט: "עושה שלום במרומיו…".

מי שמבקש שלום ופיוס חייב לדעת גם לסגת לאחור וגם לחתור למפגש.

איזה הוא גיבור?

השבוע הובא למנוחות גיבור מבצע צוק איתן, מפקד סיירת הצנחנים, רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו. יומיים לאחר מכן, התייצבו עשרות "גיבורים של ממש" בכיכר מול הקריה בתל אביב וברחבי הרשת המקוונת ואיימו על חייהם של שופטי בית הדין הצבאי ושל הרמטכ"ל. אוי לנו מגבורתם ועזות נפשם.

בפרשת השבוע מסופר כיצד יוסף בחר חמישה מאחיו על מנת להציג את המשפחה בפני פרעה:

"וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז ב)

מדרש בראשית רבה מציע כי המילה "ומקצה" מלמדת כי בחר את חמשת האחים מן הקצה של המשפחה, את חמשת האחים הפחות גיבורים. באופן מפתיע מציע המדרש כי בין חמשת האחים היו גם שמעון ולוי, שני האחים שטבחו באנשי שכם ואשר "תבעו" את כבודה של דינה בלשון התקיפה:

"הכזונה יעשה את אחותנו" (שם לד לא)

לשיטת המדרש לא הייתה באחים האלה גבורה. לשונם המתלהמת וידם הקלה על החרב לא ביטאו גבורה אלא את ההיפך ממנה. השבוע הזה הגבורה האמיתית נתגלתה בפסק דינה האמיץ של השופטת אל"מ מיה הלר. בכיכר מול הקריה התגלו רק שנאה ופחדנות.

איזו היא גיבורה?

למול שמעון ולוי, שאינם נכללים ברשימת הגיבורים, מצביע המדרש על הגיבורה הסודית של הפרשה – שרח בת אשר, נכדתו של יעקב ששמה נכלל ברשימת צאצאי יעקב היורדים מצרימה. בעלי המדרש והפרשנים שמו לב כי שמה נזכר גם ברשימת היוצאים ממצרים המופיעה בפרשת פנחס בחומש במדבר (במדבר כו מו). מכאן למד המדרש שסרח האריכה ימים מאות בשנים וזכתה גם להימנות לא רק על היורדים למצרים אלא גם על העולים ממנה.

על פי המדרש – סודותיהם של האבות, אמונתם והסימנים שניתנו לעתיד העם הופקדו בידיה של שרח, והיא גם זו שהצביעה בפני משה על המקום בו נטמן ארונו של יוסף.

דמותה של שרח בת אשר, כפי שנצבעה במדרש, היא אחת מאותן גחלים עמומות של עוצמה נשית הטמונות במסורת היהודית ובמדפיו של ארון הספרים שלנו. כמו שרח שחייתה מאות שנים, גם הגחלים הללו שרדו דורות של קריאה ופרשנות פטריארכליות. הדור שלנו הוא זה שזכה להפיח בהן רוח ולהדליק בהן מחדש את האש המחממת והמאירה.

במוצאי שבת ולמחרת היום נציין את תענית י' בטבת, שנקבעה לזכר ראשית המצור הבבלי על ירושלים בסוף ימי הבית הראשון. שנים אחדות לאחר השואה נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה.

לפני חודשים אחדים התייצבה פרופ' צביה ולדן, בתו של הנשיא פרס, וקראה את הקדיש לזכר אביה המנוח. ברוח הצעידה המסורתית לאחור בחתימת הקדיש היא השתמשה בנוסח הנוהג בקהילות היהדות הרפורמית וחתמה במלים: "…הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל".

קדמה לה באמירת הקדיש בפרהסיה רחלי פרנקל, שהתאבלה על בנה נפתלי ז"ל שנרצח על ידי מחבלים פחדנים שהגבורה מהם והלאה. את שתי תלמידות החכמים האלה הקדימה לפני מאה שנים הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה וראשת עליית הנוער. כך היא כתבה לידיד אשר התנדב לומר במקומה את הקדיש על אמה המנוחה:

אני יודעת היטב ומכירה מה שאתה אומר על המנהג היהודי שבדרך כלל קדיש נאמר על ידי בנים זכרים או על ידי גבר אחר (והמנהג היהודי יקר מאד וקדוש בעיני). ברם אינני יכולה לבקש ממך לומר קדיש בעד אמי. פירוש הקדיש בשבילי הוא שהקרוב שנשאר בחיים מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא ובאופן בולט לקבל על עצמו את היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו, וששושלת

הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו. אתה יכול לעשות כך לדורות של משפחתך. אני חייבת לעשות כך לדורות של משפחתי… לאמי היו שמונה בנות ואף לא בן אחד … כשאבי נפטר, לא הרשתה אמי לאחרים למלא את מקום בנותיה באמירת הקדיש ולכן אני בטוחה שאני מקיימת את רצונה כשאני מסרבת להצעתך.

הבו לנו גיבורות כשרח בת אשר, אל"מ מיה הלר, הנרייטה סאלד, רחלי פרנקל וצביה ולדן, קחו מאתנו את גיבורי "להב"ה" ו"לה פמליה" ושבתנו אכן תהיה שבת של שלום.


פרשת "ויחי": גשר מעל תהום הנשייה

582px-Rembrandt_Harmensz._van_Rijn_-_Jacob_Blessing_Ephraim_and_Manasseh_-_Schloss_Wilhelmshöhe_Kassel

יעקב מברך את בני יוסף (ציור של רמברנט, 1656)

"פרשת ויחי" – הפרשה האחרונה בחומש בראשית – מלווה אותנו בשבוע קשה ומורכב נוסף, שהופך את ההכרזה מחר בבוקר בסיום הקריאה בפרשה – "חזק חזק ונתחזק" – לנחוצה מתמיד.

ולמה פעמים "חזק"? אולי כדי להזכיר שהחוזק שנדרש מאיתנו לא קשור רק להתמודדות עם האיומים מחוץ, אלא גם עם אלו שמבית.

בין "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" לבין " יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"

ערב מותו, מברך יעקב את בניו. בעבור רובם, מדובר בברכה של ממש, בעבור חלקם הברכה היא במידה רבה במרכאות כפולות. יעקב מציג את דבריו לא רק כברכה אלא גם כנבואה לעתיד לבוא:

"הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט א)

את ברכתו/נבואתו ליהודה – "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (שם ח) – חשנו היטב גם בשבוע הדמים הזה, כאשר עשרה ילדים הצטרפו למעגל השכול והיתמות עם הירצחם של עופר בן ארי והרב ראובן בירמכר ז"ל.

לזוועתנו התוודענו השבוע גם לתוקפה של "ברכת" יעקב לשני אחיו הבכורים של יהודה – שמעון ולוי:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. ארוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם ה-ז)

ברכתו-קללתו של יעקב לשני הבנים מתייחסת למעשה הטבח שביצעו באנשי שכם. גם אז, מיד לאחר הרצח, כפי שמסופר בפרשת "וישלח", מוכיח ומייסר האב את בניו:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד ל)

בתוכחה הראשונה עוסק יעקב בחששו מנקמה ולא בגנותו של המעשה הקשה. מכיוון שנכשל אז למתוח את הקו האדום מן הבחינה המוסרית ונמנע מהוקעת האחים, הוא נדרש לכך שוב בערוב ימיו.

בפרשות שבין "וישלח" ל"ויחי" מתגלה דמותם של ראובן ויהודה, כשני האחים הבכורים שלמרות כישלונם הגדול בפרשת האחים ויוסף מגלים גם ממד של אחריות משפחתית ואנושיות. לא כך שמעון ולוי הנותרים בשתיקתם המוחלטת. מי שאיננו מתייצב נגד בעוז ומציב קווים אדומים כאשר הדבר נוגע אל האחר, יגלה בסופו של יום כיצד אותו היחס הופך לנחלת המשפחה והבית פנימה.

לא רק כדי שנוכל להתברך בברכת יהודה – "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" – אלא גם ובעיקר מפני שכך צריך לעשות; על החברה הישראלית להכריז השבוע הזה לנוכח התמונות מחתונת השנאה: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".

להכריז ולעשות מעשה.

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה

עוד לפני ברכת יעקב לבניו, הוא מברך את נכדיו: מנשה ואפרים, בניו של יוסף. המעמד הזה, בו אפרים ומנשה מתייצבים בין ברכי הסב הישיש, מסמל יותר מכל את העובדה שהמפגש המחודש של האחים עם יוסף לא היה רק רגע של תשובה ותיקון בעבורם – אלא גם רגע של תיקון וחיבור מחודש בעבורו ובעבור צאצאיו.

פרשת "מקץ" מלמדת אותנו ששמותיהם של מנשה ואפרים סמלו את ויתורו של יוסף על בית אביו ומורשתו:

"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם מא נא)

התייצבותם של האחים לפני סבם וברכתו להם מסמלת את הגשר שנמתח מעל תהום הנשייה ואת היכולת לחדש את הקשר שניתק.

בתוך מעמד הברכה המרגש מעניין להיווכח שיעקב אינו מברך את הבנים בשם חדש. סבו וסבתו – אברהם ושרה – התברכו בשם חדש. גם הוא עצמו הפך מיעקב לישראל, כדי לסמן את התפנית החיובית בדרכו ובמעשיו. למרות ששמם של הנכדים מסמל שכחה וניתוק, הוא לא מעניק להם שם חדש, אלא רק מברך אותם שלצד שמותם יצטרפו שמות הדורות הקודמים:

"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (שם מח טז)

בשנים האחרונות מדובר לא מעט בענייניה של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל ובהתעניינות ההולכת וגוברת של רבים בנכסי הרוח, הספר, התרבות והמעשה של המסורת הדתית. בעבור רבים מאתנו הם נשכחו וירדו בתהום הנשייה לדור אחד או שניים. בתוך המהלך הזה ישנם כאלה (חלקם ידוענים מתוקשרים היטב) שנגיעתם מחדש באותם נכסים מביאה אותם "לשנות את שמם" ולברוא את עצמם כברייה חדשה לגמרי.

סיפורם של אפרים ומנשה ממחיש את היכולת להתחבר מחדש, לרכוש בעלות מחודשת, להעלות מחדש דברים מאותה תהום – מבלי לשנות את השם, מבלי להמשיך ולשאת את המטען שיש בידך, מבלי לפשוט לחלוטין את זהותך וללבוש אחרת במקומה, ומבלי לשכוח שגם לשכחה ולנשייה יש לעתים תפקיד בסיפור הרב דורי המופלא של התרבות היהודית.

אני קורא בסיפור וחושב על מאמרו הנפלא של ברל כצנלסון "בין זיכרון ושכחה" משנת 1935:

"שני כוחות ניתנו לנו : זיכרון ושכחה.  אי אפשר לנו בלעדי שניהם.

אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?  היינו כורעים תחת משא הזיכרונות.  היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו.  קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו.

ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?

השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האויב'.  אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדֶש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות.  הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב.  ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש".

פרשת "ויחי" מספרת לנו שברכתו של יעקב לשני הנכדים הייתה ששמם ישמש את בני ישראל לדורותיהם על מנת לברך את הבנים, ואכן עד היום אנחנו נוהגים לברך בערב שבת את הדור הבא בברכה: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".

דווקא השניים האלה, ששמם וסיפורם, מסמלים את החיבור המתוח והמאתגר בין חובת הזיכרון לזכות השכחה – הם העומדים לנגד העיניים כשדור אחד מברך את זה שבא אחריו. כי כפי שלמדה אותנו לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר, ומותר לאהוב".