הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "ואתחנן" ושבת "נחמו": קל להחריב, קשה לשקם ולבנות

שבת פרשת "ואתחנן" היא לעולם גם שבת "נחמו", השבת שבאה לאחר תשעה באב, הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה המובילות אותנו אל ראש השנה. בכל אחת מן השבתות האלה נקראת בבית הכנסת אחת מנבואות הנחמה של ישעיהו השני כהפטרה של השבת. המלים הפותחות את הפטרת השבת הזו – "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) העניקו לשבת את שמה המיוחד. את שבע שבתות הנחמה מקדימות שלוש שבתות הפורענות (תלתא דפורענותא) המחברות בין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. שבע כנגד שלוש – עוד תזכורת לכך שקל להחריב ולהרוס; קשה הרבה יותר לשקם ולבנות.

להביט מזרחה

ממש כשם שיש בתפילות תשעה באב גם גרעינים של נחמה ותקווה (למשל החזרה על הפסוק האחד לפני אחרון במגילת איכה לאחר סיום קריאתה – "…חדש ימנו כקדם" – כדי לסיים בדברי תקווה), כך גם הקריאה לבוקר תשעה באב נלקחה מתוך פרשת "ואתחנן" שמזוהה עם שבת "נחמו". למרות שהמסורת היהודית מרבה להשתמש במעברים חדשים בין קודש לבין חול, ובין זמנים של עצב וזמנים של שמחה, היא טומנת לנו תזכורות שהדברים אינם דיכוטומיים לחלוטין. בתוך מציאות של חורבן יש גם רגעים של שמחה, עוצמה ונחמה, וגם בימים של תקווה גדולה, המציאות אינה וורודה לחלוטין.

העובדה שבבוקר שבת "נחמו" אנחנו למעשה חוזרים על הפסוקים אותם אנחנו קוראים בבוקר תשעה באב, מזכירה לנו שעל מנת שנוכל להתקדם הלאה, חייב להישאר בנו חלק מתודעת האובדן; אולי על מנת שלא נקבל את המצב המשופר כמובן מאליו; אולי כדי שנזכור שהמציאות המתוקנת והמנחמת שלנו היא לא תמיד נחלת כולם. את המסע קדימה אנחנו מנהלים תמיד עם הצצות לאחור.

את הרעיון של "המבט לאחור" אפשר גם להציע כפרשנות יצירתית לפסוקיה הראשונים של הפרשה, בהם משה מתאר באוזני העם כיצד התחנן לפני אלוהים שיאפשר לו להיכנס אל הארץ ויחזור בו מגזרתו:

"וַיִּתְעַבֵּר יי בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג כג)

מדוע אלוהים מצווה על משה להסתכל גם מזרחה, שהרי הארץ המובטחת משתרעת ממערב להר? אולי כדי להזכיר למשה כי גם הדרך שעשו הוא והעם, ולא רק היעד אליו היא מכוונת, נושאת משמעות גדולה. משה מצר שלא ייכנס אל הארץ, אלוהים מבקש ממנו להודות על הדרך אליה.

נשמע ונעשה

פרשת "ואתחנן" מציגה לנו שניים מהטקסטים המכוננים של היהדות: עשרת הדברות (המופיעות בפרשה בשינוים קלים למול נוסחן הראשון בפרשת "יתרו" בספר שמות) ופסוקי שמע ישראל. מסכת תמיד שבמשנה, המשמרת הלכות קדומות של ימי הבית השני, מלמדת שבאותם הימים נכללו גם עשרת הדברות בקריאה היומית שהתגלגלה לימים להיות "קריאת שמע".

פסוקי הדברות הקדימו את שלוש הפרשות שאנו מכירים עד ימינו כפרשותיה של קריאת שמע. הפסוקים מפרשת השבוע, הפרשה השנייה הלקוחה מפרשת השבוע הבא, ואשר מתמקדת בקבלת עול המצוות ובשכר והעונש שבצדן, והפסוקים המתארים את מצוות הציצית, הלקוחים מתוך פרשת "שלח לך" שבספר במדבר. מסורת עתיקה זו נתמכת בממצא ארכאולוגי מרגש של גווילי תפילין בקומראן בהם הופיעו גם עשרת הדברות (בניגוד למנהג שהתקבע בתקופת המשנה להטמין בתפילין רק את פרשות התורה המזכירות את המצווה).

באותם ימים, כאשר בבית המקדש ומחוצה לו נאמר מדי הפסוק מתוך קריאת שמע – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו) – התייחסו המלים אל עשרת הדברים / עשר הדברות שנקראו קודם לכן. בתקופת המשנה הושמטו ככל הנראה עשרת הדברים מקריאת שמע (כפי הנראה על מנת להתבדל מחוגים יהודים ויהודים-נוצרים אחרים). כך נותרנו עם קריאת שמע המלווה אותנו עד היום – קריאה הפותחת בציווי לשמוע ולדבר, כתשתית הקיום היהודי. ניסיון עמוק להאזין, להקשיב ולשמוע למה שיש לאלוהים, לבריאה, לדורות הקודמים, לניסיון החיים שלנו, לזולת לומר לנו.

והאחריות שלנו להמשיך לספר, להגיד, לדבר הלאה לדורות שבאים אחרינו.

הוצאתן של עשרת הדברות מהקריאה היומית, הפכה את הפרשה הראשונה של שמע להצהרה כללית של "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם, ה) מבלי שהדברים נקשרים למערכת ספציפית של מצוות וחוקים. את החלל ממלאות כאמור הפרשה השנייה והפרשה השלישית, המדברות על המצוות ועל קיומן.

מטבע הדברים, פרשת "ואתחנן" נקראת תמיד בסמוך מאד ל-ט' באב, היום במרכזו ניצב המושג "שנאת חינם", ול-ט"ו באב – חג האהבה העברי. ט' באב מזכיר לנו ששנאת חינם באה לידי ביטוי לא רק ברגשות אלא גם במעשים. קריאת שמע הפותחת באהבה אבל מסתיימת במעשים, מזכירה לנו שזה גם המבחן של אהבת חינם. לא די בדיבורים על אהבת חינם באספות עם או בפאנלים טלוויזיוניים בתשעה באב. המבחן בסופו של יום הוא מבחן המעשים.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

אחד המוטיבים החוזרים המרכזיים בפרשת "ואתחנן" הוא חובת ההורה להנחיל לילדו את סיפורו של העם, את מצוותיה של התורה ואת הצפייה היסודית לעשות "הישר והטוב בעיני יי'" (דברים ו יח). הפרשה חוזרת פעמים רבות על השורש ל.מ.ד, ומבטאת את הרעיון של חובת החינוך גם בפסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – וגם בפסוקים המצווים להעביר הלאה את סיפור יציאת המצרים. פסוקים אלו שולבו  במדרש ארבעת הבנים שאנו קוראים בליל הסדר.

לכל אורכה מציעה הפרשה כי המבחן המרכזי ליחיד, לקהילה ולעם הוא מבחן החינוך ומה או מנחילים לילדינו. חשבתי על הדברים סביב פרשת הפוסט של יאיר נתניהו, והשפה בה נוסחו. זה לא עניין של ימין ושמאל, ולא ענין של מאבק פוליטי, אלא בראש וראשונה כישלון חינוכי מביש, שמבאיש את השפה העברית, את הזירה הציבורית, ובעצם את החיים שלנו כאן. המדרש שם את הפסוק מפרשת השבוע – "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" – בפיו של הבן החכם. השבוע הזה נאלצנו כולנו, הורים וילדים בישראל, לפגוש בהגיגו של בן שחכמת דרך הארץ והצניעות ממנו והלאה.

בעיתוני סוף השבוע כותבים כל בכירי הפרשנים שדיירי רחוב בלפור 1 לא צריכים לישון טוב בלילה בגלל החקירות. לדעתי הם לא צריכים לישון טוב בעיקר מסיבה אחרת.


תגובה אחת

פרשת ואתחנן: הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי

ערב שבת פרשת "ואתחנן", שבת "נחמו" שלאחר תשעה באב, חג האהבה העברי – ט"ו באב; ובארץ אין אהבה ואין נחמה; חמסין מעיק של שנאה, הסתה ואלימות. "תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה (בשבת) אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" (מסכת שבת יב א). השבת הזו צריכה להיות עת של הזעקה, כיוון שרפואתה של החברה הישראלית אינה קרובה, והיא מחייבת מאמץ גדול, פיקחון עיניים וחוסר מורא.

לא תרצח!

במרכזה של פרשת "ואתחנן", בה ממשיך משה את נאומו המונומנטלי – החזרה על עשרת הדברות. מדוע נדרש משה לחזור על "חוקי היסוד" של התורה – אלו שאמורים להיות מוכרים בע"פ על ידי כל? אולי כדי להזכיר לנו שאין דברים טריוויאליים ומובנים מאליהם. אפילו התובנות הבסיסיות והיסודיות ביותר של חיינו, מחייבות את מה שדורשת מאתנו הפרשה בפסוקי "שמע ישראל":

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶך" (דברים ו ז).

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים!

ההבדל המרכזי בין הנוסח הראשון של עשרת הדברות המופיע בחומש שמות לבין זה המופיע בפרשה נוגע לדברה הרביעית – מצוות השבת. בפרשת יתרו מוצגת השבת כזכר למעשה בראשית. בפרשה שלנו – זכר לחוויית העבדות במצרים והיציאה לחירות:

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יי אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה יד).

מכאן גם נובע הציווי:

"לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".

השבת היא תזכורת עומדת ומתמשכת ליציאה מבית העבדים ולצורך ללמוד ממנה לקח ביחסנו לאחר, למוחלש ולמודר. במסורת היהודית השבת היא מעין הנכחה של חיי העולם הבא, של מציאות נגאלת עוד בעולם הזה. אין עולם הבא ואין ימות המשיח במקום בו כוחו של האדם וכוחו של העם, מעבירים אותם על דעתם.

ט"ו באב – לשבור את קרדום השנאה!

בשנים האחרונות הופך ט"ו באב לתאומו של וולנטיינ'ס דיי. מסכת תענית בתלמוד מציגה תמונה עשירה ועמוקה בהרבה. חמישה אירועים אירעו ביום זה לשיטת חז"ל. ביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה לאחר שבעקבות פרשת בנות צלפחד הוגבלו הנישואים בין בני השבטים. ביום זה בוטל הנדר של כל השבטים שלא להתחתן עם שבט בנימין בעקבות מעשה "פילגש בגבעה". זה גם היום בו הוסרו המחסומים שמנעו משבטי ישראל בממלכה הצפונית לעלות לבית המקדש בממלכת יהודה. אגדה קדומה נוספת מלמדת שביום הזה פסקה מיתתם של דור יוצאי מצרים לקראת הכניסה לארץ ישראל ובאותו היום חזר אלוהים לדבר עם משה. לבסוף – זה היו בו הובאו הרוגי ביתר, בירת מרד בר כוכבא, לקבורה במעין מהלך של שיקום היחסים בין השלטון הרומי לשארית הפליטה בארץ לאחר המרד.

חמישה אירועים שעוסקים כולם בהסרת מחיצות, בהנמכת חומות, בפירוקן של גדרות הפרדה. בין שבטיו של העם, בינו לבין אלוהיו, אך גם בינו לבין מי שהיו אויביו. בשירו הנפלא "אתה פלא" כותב פאבלו קזאלס: "אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא – מדוע תחדל האהבה בגבול".

השיר הזה, בביצוע הנפלא של חוה אלברשטיין, חייב להיות המנונה של השבת המטרידה שאנו חווים.

הרימי אל תראי!

השבת הזו היא הראשונה לשבע שבתות הנחמה שמקשרות בין תשעה באב לבין השנה העברית החדשה. שמה של השבת "שבת נחמו" ניתן לה על שום המלים הראשונות של ההפטרה: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ). בהמשך הפרשה אומר הנביא:

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי…".

תיקונה ונחמתה של חברה תלויים בקיומם של רבים שאינם פוחדים לעלות על ההר ולהרים בכוח את הקול, ללא יראה וללא פחד. נחמתה ותיקונה של החברה הישראלית תלוי יותר מתמיד בנכונות שלנו להשמיע קול, למתוח קו אדום, לעמוד בפרץ, להדוף את החושך, להרבות אור ולהגן על ערכינו: קדושת חיי האדם, כבוד הבריות, סובלנות וצדק חברתי!

במוצאי שבת הקרובה בשעה 21:00 נרים בכח קול בעצרת בגן מאיר בתל אביב ובככר ציון בירושלים.