הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "ואתחנן" ושבת "נחמו": קל להחריב, קשה לשקם ולבנות

שבת פרשת "ואתחנן" היא לעולם גם שבת "נחמו", השבת שבאה לאחר תשעה באב, הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה המובילות אותנו אל ראש השנה. בכל אחת מן השבתות האלה נקראת בבית הכנסת אחת מנבואות הנחמה של ישעיהו השני כהפטרה של השבת. המלים הפותחות את הפטרת השבת הזו – "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) העניקו לשבת את שמה המיוחד. את שבע שבתות הנחמה מקדימות שלוש שבתות הפורענות (תלתא דפורענותא) המחברות בין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. שבע כנגד שלוש – עוד תזכורת לכך שקל להחריב ולהרוס; קשה הרבה יותר לשקם ולבנות.

להביט מזרחה

ממש כשם שיש בתפילות תשעה באב גם גרעינים של נחמה ותקווה (למשל החזרה על הפסוק האחד לפני אחרון במגילת איכה לאחר סיום קריאתה – "…חדש ימנו כקדם" – כדי לסיים בדברי תקווה), כך גם הקריאה לבוקר תשעה באב נלקחה מתוך פרשת "ואתחנן" שמזוהה עם שבת "נחמו". למרות שהמסורת היהודית מרבה להשתמש במעברים חדשים בין קודש לבין חול, ובין זמנים של עצב וזמנים של שמחה, היא טומנת לנו תזכורות שהדברים אינם דיכוטומיים לחלוטין. בתוך מציאות של חורבן יש גם רגעים של שמחה, עוצמה ונחמה, וגם בימים של תקווה גדולה, המציאות אינה וורודה לחלוטין.

העובדה שבבוקר שבת "נחמו" אנחנו למעשה חוזרים על הפסוקים אותם אנחנו קוראים בבוקר תשעה באב, מזכירה לנו שעל מנת שנוכל להתקדם הלאה, חייב להישאר בנו חלק מתודעת האובדן; אולי על מנת שלא נקבל את המצב המשופר כמובן מאליו; אולי כדי שנזכור שהמציאות המתוקנת והמנחמת שלנו היא לא תמיד נחלת כולם. את המסע קדימה אנחנו מנהלים תמיד עם הצצות לאחור.

את הרעיון של "המבט לאחור" אפשר גם להציע כפרשנות יצירתית לפסוקיה הראשונים של הפרשה, בהם משה מתאר באוזני העם כיצד התחנן לפני אלוהים שיאפשר לו להיכנס אל הארץ ויחזור בו מגזרתו:

"וַיִּתְעַבֵּר יי בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג כג)

מדוע אלוהים מצווה על משה להסתכל גם מזרחה, שהרי הארץ המובטחת משתרעת ממערב להר? אולי כדי להזכיר למשה כי גם הדרך שעשו הוא והעם, ולא רק היעד אליו היא מכוונת, נושאת משמעות גדולה. משה מצר שלא ייכנס אל הארץ, אלוהים מבקש ממנו להודות על הדרך אליה.

נשמע ונעשה

פרשת "ואתחנן" מציגה לנו שניים מהטקסטים המכוננים של היהדות: עשרת הדברות (המופיעות בפרשה בשינוים קלים למול נוסחן הראשון בפרשת "יתרו" בספר שמות) ופסוקי שמע ישראל. מסכת תמיד שבמשנה, המשמרת הלכות קדומות של ימי הבית השני, מלמדת שבאותם הימים נכללו גם עשרת הדברות בקריאה היומית שהתגלגלה לימים להיות "קריאת שמע".

פסוקי הדברות הקדימו את שלוש הפרשות שאנו מכירים עד ימינו כפרשותיה של קריאת שמע. הפסוקים מפרשת השבוע, הפרשה השנייה הלקוחה מפרשת השבוע הבא, ואשר מתמקדת בקבלת עול המצוות ובשכר והעונש שבצדן, והפסוקים המתארים את מצוות הציצית, הלקוחים מתוך פרשת "שלח לך" שבספר במדבר. מסורת עתיקה זו נתמכת בממצא ארכאולוגי מרגש של גווילי תפילין בקומראן בהם הופיעו גם עשרת הדברות (בניגוד למנהג שהתקבע בתקופת המשנה להטמין בתפילין רק את פרשות התורה המזכירות את המצווה).

באותם ימים, כאשר בבית המקדש ומחוצה לו נאמר מדי הפסוק מתוך קריאת שמע – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו) – התייחסו המלים אל עשרת הדברים / עשר הדברות שנקראו קודם לכן. בתקופת המשנה הושמטו ככל הנראה עשרת הדברים מקריאת שמע (כפי הנראה על מנת להתבדל מחוגים יהודים ויהודים-נוצרים אחרים). כך נותרנו עם קריאת שמע המלווה אותנו עד היום – קריאה הפותחת בציווי לשמוע ולדבר, כתשתית הקיום היהודי. ניסיון עמוק להאזין, להקשיב ולשמוע למה שיש לאלוהים, לבריאה, לדורות הקודמים, לניסיון החיים שלנו, לזולת לומר לנו.

והאחריות שלנו להמשיך לספר, להגיד, לדבר הלאה לדורות שבאים אחרינו.

הוצאתן של עשרת הדברות מהקריאה היומית, הפכה את הפרשה הראשונה של שמע להצהרה כללית של "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם, ה) מבלי שהדברים נקשרים למערכת ספציפית של מצוות וחוקים. את החלל ממלאות כאמור הפרשה השנייה והפרשה השלישית, המדברות על המצוות ועל קיומן.

מטבע הדברים, פרשת "ואתחנן" נקראת תמיד בסמוך מאד ל-ט' באב, היום במרכזו ניצב המושג "שנאת חינם", ול-ט"ו באב – חג האהבה העברי. ט' באב מזכיר לנו ששנאת חינם באה לידי ביטוי לא רק ברגשות אלא גם במעשים. קריאת שמע הפותחת באהבה אבל מסתיימת במעשים, מזכירה לנו שזה גם המבחן של אהבת חינם. לא די בדיבורים על אהבת חינם באספות עם או בפאנלים טלוויזיוניים בתשעה באב. המבחן בסופו של יום הוא מבחן המעשים.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

אחד המוטיבים החוזרים המרכזיים בפרשת "ואתחנן" הוא חובת ההורה להנחיל לילדו את סיפורו של העם, את מצוותיה של התורה ואת הצפייה היסודית לעשות "הישר והטוב בעיני יי'" (דברים ו יח). הפרשה חוזרת פעמים רבות על השורש ל.מ.ד, ומבטאת את הרעיון של חובת החינוך גם בפסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – וגם בפסוקים המצווים להעביר הלאה את סיפור יציאת המצרים. פסוקים אלו שולבו  במדרש ארבעת הבנים שאנו קוראים בליל הסדר.

לכל אורכה מציעה הפרשה כי המבחן המרכזי ליחיד, לקהילה ולעם הוא מבחן החינוך ומה או מנחילים לילדינו. חשבתי על הדברים סביב פרשת הפוסט של יאיר נתניהו, והשפה בה נוסחו. זה לא עניין של ימין ושמאל, ולא ענין של מאבק פוליטי, אלא בראש וראשונה כישלון חינוכי מביש, שמבאיש את השפה העברית, את הזירה הציבורית, ובעצם את החיים שלנו כאן. המדרש שם את הפסוק מפרשת השבוע – "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" – בפיו של הבן החכם. השבוע הזה נאלצנו כולנו, הורים וילדים בישראל, לפגוש בהגיגו של בן שחכמת דרך הארץ והצניעות ממנו והלאה.

בעיתוני סוף השבוע כותבים כל בכירי הפרשנים שדיירי רחוב בלפור 1 לא צריכים לישון טוב בלילה בגלל החקירות. לדעתי הם לא צריכים לישון טוב בעיקר מסיבה אחרת.


2 תגובות

"שבת חזון": קו תפר מעורר מחשבה

800px-Francesco_Hayez_017

החרבת בית המקדש בירושלים. ציור של פרנצ'סקו אייץ' 1867. מקור: ויקיפדיה

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

השבת שלפני תשעה באב מכונה במסורת היהודית "שבת חזון" על שם הפתיחה של ההפטרה שנקבעה לקריאה בשבת זו לקראת יום הצום – נבואת הפתיחה של ספר ישעיהו: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם …". בשבת זו נקראת פרשת "דברים" הפותחת את החומש החמישי. הפרשנים המסורתיים ציינו כי המילה "איכה" מופיעה גם בפרשה וגם בהפטרה, וכמובן גם בפתיחתה של מגילת החורבן – מגילת איכה, הנקראת בליל תשעה באב ובבוקרו.

תשעה באב – חשבון הנפש על המנהיגים שאנו בוחרים

בפרשת דברים פותח משה בנאומו האחרון בו הוא סוקר את קורות העם מעת צאתו ממצרים ושונה את מצוות התורה. נאום זה מתפרש על רובו המכריע של ספר דברים, ממש עד פסוקיו האחרונים המתארים את מותו של המנהיג והנביא.

העיון בשלוש הפרשות הראשונות של החומש מלמד שמשה אינו מקפיד על הסדר הכרונולוגי של קורות העם במדבר. בפתח הפרשה מקדים משה את סיפור המרגלים והעונש שנגזר בעקבותיו על דור יוצאי מצרים למות במדבר לתיאור מעמד הר סיני, החזרה על עשרת הדברות וסיפור וחטא העגל שיסקרו כולם בשתי פרשות הבאות: "ואתחנן" ו"עקב".

החזרה על סיפור המרגלים (תוך הבדלים משמעותיים מהתיאור של פרשת "שלח לך" בחומש במדבר) מתאימה לשבת שלפני תשעה באב. במסכת תענית מצרפים החכמים לארבעת אירועי החורבן של תשעה באב: שריפתם של שני בתי המקדש, נפילתה של ביתר – בירת מרד בר כוכבא, חרישתו של הר הבית ואירוע נוסף – חטא המרגלים. בליל תשעה באב, הוציאו נשיאי השבטים את דיבת הארץ, וגזרו בכך על דור יוצאי מצרים שלא ייכנס אל הארץ.

האסונות הלאומיים לדורותיהם נגרמו אמנם על ידי אויבים מן החוץ, אך גורלו המר של היום נחתם על ידי דפוסי ההתנהגות של העם, ובעיקר של מנהיגיו.

בצירופו של חטא המרגלים לאירועי החורבן הפכו החכמים את תשעה באב מיום זיכרון ואבל גרידא ליום הכיפורים של המנהיגות הלאומית. צירוף זה מציג לפנינו שני דפוסים מנוגדים של מנהיגות המובילים כל אחד בדרכו המסוכנת לאסון.  מחד, מנהיגותם של נשיאי השבטים שהובילה לרפיון ידיים וייאוש; מאידך, מנהיגותם של ראשי המרידות שהובילה לקנאות ומשיחיות שקר.

המרגלים בחרו להותיר את נשיאותם מאחור. מנהיגי המרידות דבקו במנהיגותם עד הסוף המר תוך השתקה והפחדה של המתנגדים. הראשונים נכנעו לגעגועי העם לבצלים ולקישואים; האחרונים – שרפו בקנאותם את מחסני המזון של ירושלים הנצורה. אלו לא הצליחו להרים את ראשם מעל הקרקע, ואלו לא ידעו להציב עליה את רגלם.  שבת חזון וצום תשעה באב מהווים תזכורת כואבת למחיר שמשלמת כל חברה על מחדלי מנהיגיה, ועל מחדליה שלה בבחירתם. יחד נכרכים ביום זה המנהיגים שאבדו את חזונם, המנהיגים המסונוורים על ידי חזונם, והמנהיגים שכל חזונם הוא טובתם האישית.

כנגדם מציבה שבת חזון ותשעה באב את הצורך בטיפוחה של מנהיגות שאינה מרדדת את חיי היחיד והציבור מתוך ריפיון ידיים, אך בה בעת גם אינה קלת דעת בהקרבתם על מזבח החזון.

עיר הצדק

עוד לפני התיאור של חטא המרגלים, מתייחס משה בפסוקים הראשונים של נאומו למינוי השופטים והשוטרים, שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות. מינוי זה נזכר כבר בספר שמות, כמהלך הנעשה בעצתו של יתרו למשה. הפעם, נפקד מקומו של יתרו מן הסיפור, אבל הפרשה מדגישה באופן ברור יותר את תפקידם של נושאי המשרה:

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא…"

עוד לפני החזרה על עשרת הדברות וסיפור מעמד הר סיני וממש במילות הפתיחה של נאום הפרידה שלו, מציג משה את הדרישה למשפט צדק החל על בני ישראל והגרים החיים בקרבם. דרישה זו ניצבת גם במרכז נבואתו של ישעיהו, הנקראת בהפטרה:

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כו כז)

קריאתן של פרשת דברים ושל הפטרת ישעיהו היא הכנה ראויה ליום הצום על חורבן המקדש, דווקא משום שבעבר וגם בימינו נשמעים קולות המפספסים את טעמם של ימי בין המצרים וצום תשעה באב. ישעיהו הנביא כבר הטיב לתאר אותם בפסוקים הנכללים בהפטרה:

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. … חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם, יג-יז)

רבים נוהגים לומר בימים אלו כי בשל שנאת חינם חרבה ירושלים ובאהבת חינם תבנה. טוב הדבר, אבל חשוב ממנו: בשל חוסר צדק חרבה ירושלים. ברדיפת צדק תיבנה.

שבת ותשעה באב: בין שמחה ליגון, בין תקווה לייאוש

אחת למספר שנים מזמן חודש מנחם אב קו תפר מעורר מחשבה בין יום השבת על קדושתו ושמחתו, לבין צום תשעה באב, העמוס במנהגי אבלות, המצוין למחרת השבת, ביום ראשון. בחלק מן השנים  נוצר מפגש זה מכוח העובדה שתאריך תשעה באב חל ביום ראשון עצמו. בשנים אחרות, בהן נופל תשעה באב על יום השבת, נוצר קו תפר זה בשל דחייתה של התענית לעשרה באב, כפי שנזכר כבר במשנה (וראו מסכת מגילה א ג).

המעבר בין יום השבת, בו אנו אומרים בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" לבין יום הצום, בו מצווים היחיד והציבור על מנהגי אבלות "בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו" [1], מעמיד מספר סוגיות הלכתיות שפתרונן מעמיק ומעשיר את המסכת הרעיונית הקשורה ביום הצום ואת המסרים הרעיוניים והחינוכיים שהוא מציע.

"כסעודת שלמה בשעתו"

הסוגיה הראשונה קשורה להכנות של האדם לקראת הצום ולאכילת "הסעודה המפסקת". מכיוון שתחילתו של הצום עם שקיעת החמה, ואילו יציאת השבת הולכת אחר צאת הכוכבים, ברור כי על האדם לאכול את הסעודה לפני הצום עוד במהלך השבת. המשנה במסכת תענית נתנה סימנים בסעודה המפסקת:

"ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין" (תענית ד ז)

הגמרא מזכירה בהקשר זה את מנהגו של רבי יהודה בן אילעאי:

"ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכירים, ואוכל ושותה עליה קיטון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל ע"א)

ספרות ההלכה הוסיפה על סימנים אלו שיש לאכול את הסעודה המפסקת, איש איש לבדו – כדי לא להתחייב בזימון החגיגי המקדים את ברכת המזון.

ומה דינם של סימנים אלו בסעודה המפסקת הנערכת "בלית ברירה" בתוך השבת? האם יש לנהוג בהם מחמת חשיבותם והזכרתם כבר במשנה ובתלמוד, או שמא יש לדחותם בשל קדושת השבת ושמחתה? תשובתה של הגמרא בעניין זה חד משמעית:

"תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב שבת שחל להיות בשבת – אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו,אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית כט ע"ב)

בדומה לאיסור על גילויי אבלות בפרהסיה בשבת במהלך ימי השבעה, גם כאן דוחה שמחת השבת את סימני האבלות. סעודתו המפסקת של האדם היא סעודת שבת לכל דבר ועניין, שמותר לאכול בה בשר ולשתות בה יין, שיש לחזר בה אחרי סועדים נוספים לטובת זימון חגיגי לברכת המזון, ושיש לנהוג בה ממנהגי השמחה והעונג של היום.

"המבדיל בין קודש לחול"

הסוגיה השנייה מתמקדת ברגע המעבר מן השבת אל התענית ובדינה של ההבדלה הנאמרת מדי מוצאי שבת על כוס של יין. אפשרות אחת היא לוותר כליל על טקס ההבדלה ולהסתפק בברכת ההבדלה הנכללת ממילא בתפילת העמידה בערבית למוצאי שבת. זו הייתה שיטתם של הרמב"ן (וראו: תורת האדם, עמוד רס"א) ופוסקים נוספים שהלכו בעקבותיו. שיטה שנייה, הנזכרת בספר המנהיג של רבי אברהם בן נתן הירחי (צרפת, 1155 לערך – 1215), היא להבדיל על הכוס ולתת לקטן מתחת לגיל מצוות לשתות מן היין (כפי שנוהגים לעשות בהבדלה במהלך תשעת הימים).

השיטה השלישית והעיקרית, שאומצה על ידי רוב הפוסקים ונזכרת לראשונה כבר בסידור רב עמרם גאון (המאה ה-ח') מציעה לדחות את ההבדלה על הכוס למוצאי התענית ביום ראשון בלילה. על פי שיטה זו, שנתקבלה כמנהג הרווח ברוב עדות ישראל, בצאת השבת נוהגים להסתפק בברכת ההבדלה שבתפילת העמידה ולברך את ברכת "מאורי האש" על הדלקת הנר המשמש לקריאתה של מגילת איכה. למחרת היום, בתום הצום, נוהגים לברך על כוס של יין את ברכת "בורא פרי הגפן" ואת ברכת "המבדיל בין קודש לחול".

להוסיף מן החול על הקודש

הסוגיה השלישית נוגעת לשעה בה חלים יתר חיובי תשעה באב, מלבד איסור האכילה והשתייה. בליל תשעה באב שאינו חל במוצאי שבת חלים איסורי היום כבר משעת השקיעה. כפי שהוזכר, גם בליל תשעה באב החל במוצאי שבת נאסרות האכילה והשתייה משעה זו. עם זאת, בשל ההוספה "מן החול על הקודש" והוצאתה של השבת רק עם צאת הכוכבים נוהגים לפשוט את בגדי השבת ונעלי השבת ולהחליפם בבגדי חול ובנעלי בד רק במועד זה. כך נוצר מעין "זמן דמדומים" לקראת צאת השבת בו האדם כבר חייב בצום, בעודו לבוש במחלצותיה של השבת, ואסור ביתר ביטוי האבלות.

לפרק זמן לא ארוך משתלבים יחד זה בזה, עונג השבת ועינוי הנפש בצום.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבלי תענית ל ע"ב)

הדיון ההלכתי הער בשלוש הסוגיות שהוזכרו הוביל בראש וראשונה לפתרונות מעשיים שנפסקו להלכה או עצבו את המנהג המקובל; אולם בדומה לדיונים הלכתיים רבים אחרים, הוא מייצר גם כר רעיוני וחינוכי פורה לתובנות ומחשבות על יחסה של המסורת היהדות למתח בין שמחה ויגון; תקווה וייאוש; חורבן וגאולה.

ראשית – קביעתה של הגמרא שיש לדחות באופן מובהק והפגנתי כל סימן של אבל בסעודה המפסקת המתקיימת בתוך השבת, מסמלת את היתרון שהמסורת שלנו מבקשת להעניק ליסודות של תקווה ושמחה בחיינו. דווקא בעיצומם של הימים המוקדשים בלוח השנה העברי לתחושת החורבן והשבר, מתפקדת השבת כמעין פעימה מטרונומית של תקווה לגאולה, המתעלה מעל נסיבות הקיום של היחיד ושל הציבור.

שעה קלה לפני תחילתה של התענית, ובניגוד גמור למתרחש באותה השעה ממש בערב תשעה באב החל ביום חול, מבקשת מאתנו המסורת התלמודית לנצל את הסעודה המפסקת כדי להדגיש את היכולת להתעלות מעל המציאות השבורה ולדמיין מציאות מתוקנת ושלימה. ייתכן וזו היא הסיבה לכך שמבין כל עורכי הארוחות המדושנות שבמקרא, בחרה הגמרא לדבר על סעודתו של שלמה – המלך והמנהיג אשר זכה לבנות את המקדש.

בה בעת, דחייתה של ההבדלה על הכוס למוצאי הצום מייצרת רצף ייחודי בין השבת ויום התענית, ומחברת את שניהם למעין יחידה אחת של קדושה. למרות מעמדו ההלכתי הייחודי ומצוותיו, יום תשעה באב נחשב ליום של חול. דחייתה של ההבדלה לצאת היום טומנת בו באופן סמלי עוד ניצוצות של קדושה ומדגישה את היכולת למצוא השראה ושאר רוח גם בתוך תחושת השבר והחורבן.

בתום שלושה שבועות של ימי בין המצרים והחומרות הנלוות להם, מה יותר טבעי מלערוך הבדלה בעת המעבר להמשכו האופטימי יותר של חודש מנחם אב?!? כשם שההבדלה על הכוס בצאת כל שבת מבטאת את תודתנו על מתנת השבת ואת ההכרה בערכה, קיומה של ההבדלה הייחודית בצאת הצום מהווה הזדמנות להודות על מתנת הזיכרון ולהכיר בערך העצום הטמון בהבנה שמציאות חיינו עדין מבקשת את תיקונה וגאולתה.

ולבסוף – "עירוב התחומין" של השבת ותשעה באב, בו למשך זמן קצר בלבד מלכותה של השמחה נוגעת במלכותם של האבל וחשבון הנפש. השמש שקעה, וכמדי שבת אנו מוסיפים מן החול על הקודש ו"מתאמצים" להשאיר אותה עמנו; משתהים בחליצת נעלי השבת עד צאת הכוכבים, ומחכים עם הפיכת הפרוכת על ארון הקודש והחשכת היכל התפילה; ועם זאת, איסור האכילה והשתייה הנוהג כבר משקיעת החמה, משנה קמעא את האווירה ומכין את הנפש לקראת התענית.

ממש כשם שבשעות אחר הצהרים של יום הצום עצמו מתגנב לו אד קל של נחמה ותקווה לאווירת היום, כך חודר לו אד דק של אבל אל תוך רגעיה האחרונים של השבת. במסורת המטיבה לקדש את הדיכוטומיה בין קודש לבין חול, ואשר מיוסדת על מעברים חדים ומידיים בין תודעה רוחנית אחת לרעותה, שטח ההפקר הקצר שבין השבת לבין יום הצום מזכיר לנו שבמציאות, על פי רוב, האירועים, הנסיבות והתחושות מתערבבים זה בזה.

בדומה למנהג ה"כורך" של הלל הזקן שאכל יחד את המצה, סמל החירות, עם המרור, סמל השעבוד, גם הגלישה ההדרגתית מפסגת השבת לעמק הבכא של תשעה באב, מזכירה את ריבוי הפנים של נסיבות חיינו ואת המציאות המורכבת בה הם מתנהלים.

"כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

בהפטרה הנאמרת בקהילות אשכנז בתפילת המנחה של תשעה באב, מזכיר הנביא את השבת, מתוך מסר של תיקון ותקווה ואת כינונו של המקדש החרב כמקום של אחווה ושלום:

"אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע…  וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נז ו-ח)

חגיגתה של השבת, אחת לכמה שנים, ממש לפני יום הצום וחתימתו של יום זה בנבואת נחמה המזכירה את השבת, היא איתות נוסף שעניינו של הצום אינו זיכרון העבר לגופו אלא תיקונו של ההווה למען הבטחתו של העתיד.

שבת שלום ויום תענית משמעותי ומעורר מחשבה ועשייה!


פרשת דברים: בין החזון לחורבן

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)

השבת הזו, אנו קוראים את הפרשה הראשונה של ספר דברים, הנושא את שמה – פרשת דברים. פרשה זו נקראת לעולם בשבת המקדימה את תשעה באב. בדומה לשבתות נוספות הסמוכות לחגים ולמועדים יש לשבת זו שם נוסף – שבת "חזון", על שם המלים הפותחות את ההפטרה מנבואתו הראשונה של הנביא ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים…".

על הקשר בין הפרשה, ההפטרה ותשעה באב – בהמשך.

מהי שנאת חינם?

ביום חמישי האחרון אירח נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מפגש שיח ולימוד בהובלת הרב מאיר אזרי (מקהילת בית דניאל הרפורמית), הרב בני לאו (מקהילת רמב"ן האורתודוכסית), הרבה חיה רואן בקר (קהילת רמות ציון הקונסרבטיבית) וד"ר מוטי זעירא ממדרשת אורנים. האירוע נערך ביוזמתו של שמואל רוזנר, ובמידה רבה היה בו מענה לסערה שהתחוללה סביב טקס בר המצווה לילדים בעלי צרכים מיוחדים בהובלת התנועה הקונסרבטיבית, שהיה אמור להתקיים בבית הנשיא.

לא קל היה לאתר שותפים אורתודוכסים לעניין. הרב אורי שרקי ביטל השתתפותו ברגע האחרון, והרב בני לאו אמר בצדק שהוא הפך להיות ברירת המחדל של אירועים מסוג זה. חבל שכך. אין לי ספק שבכל הישיבות של הציונות הדתית למדו השבוע את סיפורם של קמצא ובר קמצא (בבלי, גיטין נז ע"א). זה הסיפור שתולה את חורבנה של ירושלים בחוסר היכולת לשבת זה לצדו של זה למרות התחושות הקשות.

במפגש הלימוד הציעה הרבה רואן בקר פרשנות חשובה ומעניינת למושג שנאת חינם. את המלה חינם אין להבין כדבר ללא מחיר, אלא כ-"חן שלהם". שנאת חינם, על פי המדרש שהציעה, היא השנאה שמונעת מאדם לראות שגם לזולת יש נקודות זכות וחן למרות המחלוקת הקשה. במובן הזה הביקורת הלגיטימית לכשעצמה של רוב העולם האורתודוכסי על היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית הפכה ממזמן ל"שנאת חינם".

במאמר שפירסמתי אחרי התבטאותו הנוראית של העיתונאי חגי הוברמן על דבריה של מיכל קסטן בעצרת של ארגוני השמאל לפני הבחירות, הצעתי פרשנות נוספת למושג שנאת חינם. שנאת חינם – היא שנאה שלא נגבה בגינה שום מחיר, שהנושא שלה, המבטא אותה והמוציא אותה מכוח אל הפועל לא משלמים כל מחיר אמיתי.

כשזה המצב – ההידרדרות במדרון החלקלק מהירה מאוד.

דולב קידר ז"ל

לא סתם הזכרתי את מיכל. השבוע השתתפתי באזכרת השנה הראשונה לדולב קידר ז"ל, בן זוגה של מיכל ואבי ילדיה שנפל בקרב במבצע צוק איתן בשדות קיבוץ ניר עם. לפני 13 שנים ערכתי את טקס החופה של מיכל ודולב, שנפל בעת ששמש מג"ד בקורס קצינים בבה"ד 1. בשבוע שבו חבריי לזירת ההתחדשות היהודית ואני בתוכם משתתפים באין ספור פאנלים על משמעות תשעה באב בימינו ועל המטענים המטאפוריים שהיום מציע לנו, האזכרה העצובה מאוד מאוד הייתה תזכורת שחורבן הבית הוא לא רק מושג מארון הספרים היהודי, אלא חלק כואב מאוד ממציאות החיים הישראלית שלנו.

שנים קראתי את מגילת איכה בטקסט משמעותי ומעורר מחשבה. ארבעה ימים אחרי האזכרה לדולב, קריאת המגילה מקבלת משמעות נוספת. לאחר דבריה של מיכל באזכרה קראתי שיר של זלדה, שלא הכרתי עד ששמעתיו מספר ימים ספורים לפני האזכרה:

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת 

עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים, 

הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת, 

וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר, 

הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל 

תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה. 

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת. 

אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם. 

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר. 

וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים. 

וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף. 

אֲנִי וְאַתָּה 

וְהַחִידָה. 

אֲנִי וְאַתָּה 

וְהַמָּוֶת. 

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

פרשת דברים וחזון ישעיהו על ירושת הארץ

כבר בראשית הפרשה מתוארת הארץ במונחים של ירושת אבות, ירושת עולם:

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א, 8).

המוטיב של בעלות העם על הארץ חוזר לכל אורך הפרשה. משה מודיע לעם כי אין הוא רשאי לרשת את ארצם של בני עשו, בני לוט ובני עמון, אך מנגד מובטחת לו ירושת הארץ. האל יסייע לבני ישראל לנחול את הארץ ולנצח את אויביהם:

מול הדברים המעודדים האלה של משה, ניצבים דברי הנביא ישעיהו באחת מנבואות הזעם והתוכחה הקשות שבמקרא. הנביא חוזה בעם חבול ובארץ מוכה, אשר אין בה מקום שנותר על כנו:

"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (ישעיה א, 8-7).

כדרכם של הנביאים, ישעיהו אינו מסתפק בתיאור המצב, אלא מרחיב ומפרט באוזני השומעים את הסיבה לחורבן ולמכאוב: הצביעות. מקריבי הקורבנות, מביאי המנחה והקטורת, שומרי השבת והמועד הם האשמים בכסותם על מעשי העוול, בהעלימם עין מהטיית המשפט ומשפיכות הדמים, בהתעלמותם מן החלשים, והכל תוך צדקנות מעושה של שומרי תורת ה'.

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' … כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי… לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא… מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיה א, 17-11)

הנביא שם בפי העם המתאונן את טענת השבר: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (שם, 9), אך בפסוק הבא הוא משיב לטענה הזאת: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (שם, 10).

החורבן כבר קיים בפועל, אומר הנביא. חורבן הארץ על-פי הנביא ישעיהו הוא החורבן המוסרי. זכות האבות הנזכרת בפרשת דברים אינה עומדת לעם הזונח את דרך הצדק. אם בפרשת דברים ארץ ישראל היא ירושה, אזי בחזון ישעיהו היא פדיון הנפדה במשפט ובצדקה:

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, 27).

פרשת דברים והפטרת חזון ישעיהו מציגות שתי התייחסות מנוגדות לצום תשעה באב, שיצוין השנה באיחור של יום מפאת השבת. רבים רואים בצום ט' באב אמצעי לחיזוק הקשר בין עם ישראל לארצו תוך הבלטת ממד הירושה שפרשת דברים עוסקת בו.

מנגד, הפטרת "חזון ישעיהו" מבקשת להציב במרכז יום ט' באב את הקשר הסימביוטי בין דמותו המוסרית של העם בציון ובין חוסנה של הארץ ויציבות הקשר בינה ובין יושביה. חברה שאינה שומרת על אורחות צדק ומשפט, חברה שאינה יודעת להושיט יד לחלש, היא חברה הניצבת על סף חורבן.

בחיבורו המונומנטלי "משנה תורה", פותח הרמב"ם את העיסוק בארבע התעניות במילים האלה: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות, לפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיה כמעשינו עתה… שבזיכרון דברים אלו נשוב להטיב …" (משנה תורה, הלכות תענית, פרק ה', הלכה א'). ט' באב הוא בראש ובראשונה יום של חשבון נפש, יום של בחינת דרך.

מצויה בידנו האפשרות לבחור את מושאו של חשבון הנפש באופן  ההופך את יום הצום לכלי היטהרות. פרשת דברים והפטרת שבת חזון מציעות לנו שני רעיונות: להתמקד בזכותנו על הארץ, או להתמקד בחובתנו לבנות חברה צודקת, מוסרית ורחומה. בחירת החכמים בהפטרת הנביא ישעיהו כבת זוג לפרשת דברים, היא בחזקת רמז לדרך שהם בחרו: חברה המבקשת להתרחק מימים של חורבן, תיטיב לעשות אם תבכר ביום הצום לשנן את חזון ישעיה על פני המסר של פרשת דברים.

בהשלמת בניין ירושלים ובהשכנת שלום וצדק בין חומותיה ננוחם.